פרקי חינוך בעולמו של להב האש עמוד העבודה והקדושה הרה"צ רבי שמואל שפירא זצ"ל לרגל יום היארצייט – שביעי של פסח תשמ"ט

מה הבדל יש, שׂח אחד ממכריו של רבי שמואל שפירא, בינו לשאר ה'עובדים' שהתהלכו אז בין סמטאותיה של ירושלים של מעלה, ובבית הכנסת חסידי ברסלב של מטה ?

ישנם 'עובדים' שבעבודתם לפרישות וניתוק מהבלי העולם, מעניקים גט כריתות גם לביתם הם, פרושים הם מכל שיח וקשר להכרחיות הבית והבנים. אך לעומתם רבי שמואל שפרש מהעולם ומאווייו, מאס בתענוגי עולם – רגליו היו נטועות באדמת המעשה. הוא התהלך לפני השם – בעודו בארצות החיים. נפשו הייתה מנותקת כליל מעולם השקר, אבל בכל הקשור כבעל לרעייתו הצדקנית, ואב למשפחה, הפך לחלק חי ונושם בחיי הבית והילדים, קשייהם ולבטיהם. סולם מוצב ארצה – וראשו מגיע השמימה.

מחד הייתה כל מהותו קבועה בבית מדרש, או לחילופין בשדות ויערות אשר סביב ירושלים, אך בד בבד הוא 'נשם' גם את ביתו, וחווה בלבו הענק כל קושי מקשייו, כל דבר הצריך תיקן – שם הוא.

היה זה עוד ביטוי לסגולת הנפש הנדירה שלו, להגר מחובה לחובה, מזכות לזכות – במכלול עבודתו בקודש לפי שעתו ומקומו של רצון השם, ללא חיכוך ואי נוחות רוחנית.

'פרישות', שח פעם רבי שמואל לאברך ומקורב חדש – שהיה ניכר בו מידה גדושה של ריבוי אור, "היינו לפרוש מהבלי העולם, לא מחובות העולם" !

'בעיני העולם', שחות ומספרות בנותיו: נתפס אבא כדמות פרושה מן העולם לחלוטין, והם צודקים, אך ישנם אלו המתעלמים שעם כל תבערתו ופרישותו, היה סמל ומופת בכל הקשור לחיבור השלם – בין אדם לחברו, ובין אב לילדיו.

על אף היעדרויותיו התכופות מביתו ונסיעותיו לקברי צדיקים, וכדומה, מעולם לא הניח את רעייתו לשאת את העול לבדה. תמיד נשא על שכמו את עול הבית וטרדותיו, ובעיקר את משא גידול הילדים. רבי שמואל עצמו סיפר פעם לידידו רבי שמואל פרוש, כי משגדלו הילדים, והיה צורך להתמקד יותר בחינוכם הרוחני, החל ממעט בנסיעותיו לקברי צדיקים, על מנת שיוכל לפקח יותר על חינוכם.

תהיה צדיק – אך לא על חשבון הזולת

היה זה כשזקן חסידי ברסלב, החסיד רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל, היה משוחח עם פרחי בני העלייה אברכים צעירים – שביקשו לבנות את יסודות ביתם באווירת: "בלתי להשם לבדו", היה מקדיש חלק מהדרכתו לדמותו ה'אבהית והביתֵית' של אחד משרפי מעלה, ורבי שמואל שפירא שמו.

גם רבי שמואל, היה שח רבי לוי יצחק – אמר "לא" לעולם, לשלל הבליו ופיתוייו של העולם הזה, אבל לצד זה, ללא שום סתירה, לא הסיח מעולם את דעתו מכל צרכי הבית וכל אשר בו, מהשקעה ותשומת לב לב"ב, וחינוך צאצאיו.

כן היה מוסיף בשיחתו, בהקשותו מדברי חז"ל האומרים: שבעת ירידת נשמת האדם בזה העולם 'משביעים אותו תהיה צדיק, ואל תהי רשע'. ולכאורה, לשון מיותרת היא, שמכלל 'תהיה צדיק', אתה שומע – 'אל תהי רשע', ומדוע כפלו חז"ל את הלשון ?

רבי לוי יצחק מותיב וגם מפרק: הנה לנו התנהגותו של רבי שמואל שפירא, זוהי התנהגות של מי שהוא צדיק ואינו רשע… 'ישנם אי אלו המבקשים לזכות לבחינת צדיק, ובדרכם לעבודת הצדקות שלהם, הם הופכים לרשעים… שוכחים את בני ביתם, מזניחים את החינוך של צאצאיהם. לכך כיוונו חז"ל: בדרכך להיות צדיק – אל תהיה רשע…'

עבודת הקדש של ושיננתם

כך היה מפרש רבי שמואל:

"פרשת: 'וקשרתם לאות על ידכם', צמודה לפרשת: 'ולמדתם אותם את בניכם'… ללמדך, שכשם שתפילין אסורים בהיסח הדעת כמימרא, כך גם חינוך ולימוד הבנים אסורים בהיסח הדעת !

נאה דורש ונאה מקיים. מדי יום היה לומד עם ילדיו סדר בגמרא, ספרי הלכה, ובספרי רביה"ק מוהר"ן מברסלב. ילדיו מעידים, כי בעת לימודו עמם – היה שרוי בחרדת קודש ממש, ולא פעם האדימו פניו – ממאמץ רוחני פנימי. גם כשבגרו לא ויתר על שיעוריו הקבועים עם בניו, וכאשר נבצר היה מהבן להגיע לשיעור, היה רבי שמואל מתקשר אליהם טלפונית, וכך שומרים על השיעורים וסדרי לימודם בצוותא.

ומוסיפים בניו לספר באבחה אחת; שהלימוד האישי-האבהי הזה, שימש להם משענת שחיזקה אותם ברגעים הקשים, לבד מהדחף והחינוך הנוקב להתחבר לתורתנו הקדושה.

זכה רבי שמואל, וסיים עם כל בניו 'ספר ליקוטי מוהר"ן' מהחל עד כלה. כן הרבה ללמוד עם בניו שוב ושוב ספר "קיצור שולחן ערוך" עם פירוש "מסגרת השולחן", תוך הקפדה שיסיים עם כל אחד מעשרת בניו את כל הספר שוב ושוב. וגם לעת זקנותו וחולשתו היו לו שיעורים עם בניו בשלל ספרים הקדושים.

הלימוד עצמו היה בצורה יסודית ומעמיקה: עדיין חקוק בזיכרוני היטב סדר לימודי עם אבי ב'משנה ברורה' – מספר לנו בנו רבי יוסף קדיש שליט"א; הדרך שלמד עמי היה להבין היטב את עומק ההלכה, תוך דקדוק בכל סעיף קטן במשנה ברורה, ה'ביאורי הלכה', וגם לרבות את ציוני ה'מראה מקומות' מהגמ', ראשונים ואחרונים המצוטטים ב'שער הציון' – לימוד זה חדר היטב בלבי.

ב'שנים הטובות של אבי', מוסיף לספר: היה לי שיעור עם אבי במשניות. הרצינות בלימודו עדיין עומדת מול עיניי. בפרט דקדוקו בכל תיבה, בפירושי הרע"ב והתוספת יום טוב.

הזהירות ב'שמירת הזמנים' של סדרי התלמוד-תורה והישיבות, מבלי להחסיר 'יום בחצריך', הייתה אצלו ציר מרכזי ועיקרי בהצלחת החינוך. שום דבר, עבודה גדולה וחשובה, לא היווה תחליף לשמירת הלימודים והזמנים.

כמו כן לא הרשה לבניו ללכת ל'קברי צדיקים' כשהיה זה על חשבון התלמוד תורה, רק בימי שישי אחר הצהרים – התיר להם להצטרף עמו לקבר שמעון הצדיק.

גם בעבודת "חצות", מציינים בניו שלא היה נוהג להעירם רק אם ביקשו זאת הימנו, בתנאי שלא יהיה כאמור על חשבון הלימודים, אך מוסיפים ומספרים בנשימה אחת שב'עשרת ימי תשובה', כששהו במירון יחד עם אביהם, הקפיד שיקומו לפחות לילה אחד בחצות במשך ימים נוראים אלו.

כן, אם היו ערים מכל סיבה שהיא במשך השנה בזמן חצות, היה מדרבנם ומזרזם שינצלו יקרת זמן זה ויאמרו 'סדר תיקון חצות', או לפחות מזמור 'על נהרות בבל'.

גם מבנותיו שיחיו היה מבקש שילמדו כל יום קטע מספר 'קב הישר' ויאמרו מזמורי תהלים בכל יום. רק קטע אחד ב'קב הישר'… רק קפיטל תהלים אחד… היה מפציר בהם. ולדרבון היה עושה עמם לפעמים מבצע: עבור חמישה מזמורי תהלים קיבלו "פינעף שילינג" – "חמש אגורות".

ואני תפילה

שעות רבות היה ניצב רבי שמואל בתפילה, ושופך את דם-תמציתו על נפש צאצאיו. עיניו היו יורדות פלגי דמעות על שלמותם הרוחנית של ילדיו. נטפי דמעה מיוחדים הקדיש להצלתם מסכנת הדור, שהזיקה היה מצוי ביותר בימים ההם.

כשזוגתו הרבנית הייתה שופכת את ליבה, היה מעיר לה בענוותנות חן: "יהיה טוב", מטבע לשון שהיה מחזקה ומעודדה בכך. והעיקר, היה מדגיש שוב ושוב: 'העיקר זה תפילות' !

לכותב שורות זה סיפר בשנים שעברו, הרה"ג רבי מאיר שטערן שליט"א רבה דאתרא קדישא מירון, זוכר אני את רבי שמואל שפירא, עומד בלילות החורפיים ליד ציונו של התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי, בשאגות ובתפילות מעומק הלב עבור הצלחת חינוך בניו, תפילות שלא שבו ריקם.

כך גם מדי ערב יום הכיפורים, היו בניו עומדים לפניו, להתברך מפיו ב'ברכת הבנים' הנהוגה בערב היום הקדוש. גוו היה מרטיט אז בבכי כבוש על נפש כל אחד ואחד.

משנת החינוך העקיף

"חנוך לנער על פי דרכו", פסוק זה שאמר שלמה המלך במשלי, הנחה את דרכו בכל תהליכי החינוך, כשבני משפחתו מספרים שכמעט לא העיר רבי שמואל לילדיו.

דוגמה מרהיבה נוספת לדרך החינוך העקיף: כשהבחין פעם בשניים מנכדיו שרבים זה עם זה, שם את עצמו כאינו מבחין במתרחש. לאחר פרק זמן, נכנס אחד מהם באקראי לחדרו של הסבא, קרא לו רבי שמואל, וביקש ממנו לפתוח 'קריאת שמע שעל המיטה', והצביע על  תפילת "הריני מוחל וסולח", וביקש לקרוא זאת מילה במילה, ובקול, בכדי שגם הנער בעצמו ישמע ויפנים מה שהוא אומר כעת… שום מילת מוסר וגם לא גערה – אבל המסר היה ברור, כשהוא מוריש לנשמתו הרכה של הילד נכס צאן ברזל לכל ימיו, למחול ולסלוח.

כשהיה רואה אחד מבניו שאינו שומר על זמנו ומבטלו לריק, היה מעוררו בצורה עקיפה: 'מתפלא אני, איך אפשר שלא ללמוד' ?! 'הרי אביי מחכה לך' ! 'רבא מחכה לך' !

אך יש לציין, כאשר היה מדובר בביטוי שאינו נאה, וכדומה, היה רבי שמואל מרים קולו בזעזוע נורא: "ניבול פה?! ניבול פה?! לאן הגענו…"

מספרת בתו הרבנית פוקס, על חינוכו החווייתי של אבא: "כאשר היה אבא שולח אותי לקנות דגים לכבוד שבת קודש, היה מדריך אותי לבקש מהמוכר: 'אני רוצה דגים לכבוד שבת קודש'… אבא גם הקפיד מאוד שלא יעטפו את הדגים בעיתונים, כנהוג אז.

ועוד היבט קטן מספר לנו אחד מבניו: "זכור לי שנסעתי עמו פעם למירון, וכשעצרו בצדי דרכים לקנות שתייה, ביקש אחד מהנוסעים מילד שייכנס עבורו ל'קיוסק' – כי הרי האב רוצה לשמור על עיניו. כשהבחין בכך ר' שמואל התבטא בתקיפות וגם בפליאה: האם ה"ילד – אינו יהודי…"

ולסיום, כשאנו נמצאים בימי חג הפסח, חג שאנו מצווים על 'והגדת לבנך' מספר לנו בנו רבי יוסף קדיש שליט"א על האווירה המיוחדת בצל אביו הגדול:

בליל הסדר, היה אבינו משקיע כוחות נפש עצומים ואת כל חיוניותו באמירת ההגדה. אף שהיה מתנתק לכאורה כליל מסובביו, אך לא שכח לרגע את ילדיו, ואת ה"והגדת לבנך" המתעצם בלילה הזה. היה מאריך, מרחיב ומבאר לנו בלשוננו ושפתנו, בכלי הקיבול שלנו, בשפה ברורה ומאירה, בתיאורים מלאי חיות ומתיקות, את סיפורי יציאת מצרים. הילדים ישבו מוקסמים, והאזינו לסיפוריו המרתקים מלאים אמונה חיות ועבודת השם.

עשרות שנים לאחר מכן כשאני נזכר בכך, ההתרגשות והמתיקות עדיין אופפת אותי: אוי, היה זה ליל סדר… המתיקות והעריבות, שטעמם המתוק עדיין בפי… ההתלהבות והאש קודש יחד עם הנעימות והחיות, האחריות והמסירות של אב לבן, של "והגדת לבנך" בכל הלהט והאש להבה – שרק מי שראה וחווה מבין ויודע…!