אֵין אָדָם מֵת וַחֲצִי תַּאֲוָתוֹ בְּיָדוֹ (מִדְרָשׁ רַבָּה קהֶלֶת סֵדֶר א). כִּי אֵצֶל הַצַּדִּיק אֵין חִלּוּק בֵּין הַחַיִּים וּבֵין לְאַחַר מִיתָה, כִּי גַּם לְאַחַר מִיתָה הוּא עוֹבֵד אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַך. וְאֵין זֶה הַחִלּוּק אֶלָּא אֵצֶל זֶה הָאָדָם שֶׁנִּמְשָׁך אַחַר תַּאֲווֹת אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה כָּל יָמָיו וּלְאַחַר מִיתָה אֵין אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה זֶה נִקְרָא מֵת, וְהַמִּיתָה נִכֶּרֶת אֶצְלוֹ.
וְיֵשׁ יָמִים שֶׁהֻתְּרָה אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חָכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (פְּסָחִים סח:): חֶצְיוֹ לַה' וְחֶצְיוֹ לָכֶם. וְהַצַּדִּיק, אֲפִלּוּ בְּזאת הַחֲצִי הוּא כּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ, וְאוֹחֵז אֶת תַּאֲוָתוֹ בְּיָדוֹ וַחֲצִי תַאֲוָתוֹ בְּיָדוֹ אֲפִלּוּ זאת הַחֲצִי שֶׁהֻתַּר לוֹ, אֲפִלּוּ בָּזֶה הוּא אוֹחֵז תַּאֲוָתוֹ בְּיָדוֹ בְּוַדַּאי זֶה אֵין מֵת, אֶלָּא תָּמִיד חַי אֲפִלּוּ לְאַחַר מִיתָה וְאֵין חִלּוּק אֶצְלוֹ בֵּין מִיתָה לְחַיִּים, כִּי תָּמִיד הוּא עוֹבֵד הַשֵּׁם.

אולי יש להקדים הסבר קצר לפשט הדברים, לפני הניסיון להתבונן בהם קצת יותר. רבי נחמן מפרש את מאמר חז"ל "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו" כתיאור מעלה של הצדיקים: אדם לעולם לא ימות אם הוא חי בחייו בצורה של "חצי תאוותו בידו". חייו הם נצחיים וממשיכים גם לאחר עזיבתו את העולם – "צדיקים במיתתם קרויים חיים" (ברכות יט:). מה הכוונה כשאומרים ש"חצי תאוותו בידו"? יש מחלוקת תנאים לגבי ההנהגה הראויה של האדם ביום טוב, ויש דעה הסוברת ש"חציו לה' וחציו לכם", כלומר שצריך לשלב בין הלימוד והתפילה שהם מוקדשים לה', ובין האכילה והשתיה ושאר עינוגים שהם שייכים לאדם, "חציו לכם". הצדיק שומר על כך שגם החצי הזה הוא "בידו", בשליטה מלאה ומבוקרת. שלא כהמון העולם, שנגררים אחרי התאווה, אצלו התאווה נגררת אחריו ונשלטת על ידו. במידה הזאת נמצא סוד החיים, אומר רבי נחמן. מי שאוחז בתאוותו, אוחז בחייו בידיו ולא נסחף אחריהם, אף פעם לא מת.

מהם חיים? שאלת השאלות. אבל אולי אפשר להבחין בין שתי שאלות דומות. אפשר לשאול מהם החיים, ולהתחיל לחשוב מהי תכליתם ועניינם. אבל אפשר לשאול גם מהם חיים, בלי ה"א הידיעה שמקדימה להם. כאן השאלה היא לא מה ממלא את תוכן החיים, אלא מהי צורתם, זרימתם. התורה אומרת מהם חיים: לגבי דיני טהרה מסוימים התורה מצריכה "מים חיים", "באר מים חיים". מים חיים הם מי מעיין. מה חי במעיין? שתי תכונות מרכזיות יש במעיין: יש לו מקור נביעה פנימי שאינו תלוי בגורמים אחרים, והנביעה הזאת תמיד קיימת ולא מפסיקה. מעיין שמפסיק לפעמים לנבוע נקרא "מים המכזבים" (פרה, ח, ט), מים שקריים, והוא לא יכול להיקרא מים חיים. בנקל אפשר לראות ששתי התכונות הללו קשורות אחת בשניה. כאשר ישנו מקור פנימי שממנו יוצאת נביעה, אז החיבור הזה אף פעם לא אמור להפסיק. כל העצירות וההפסקות הן תוצאות של גורמים חיצוניים, ואלו יכולות להשפיע רק כאשר אין נקודה פנימית שנותנת חיות והשפעה, אלא מראש הכל היה חיצוני ומקומי.

החיים הם נביעה שיוצאת משורש. לכל אחד יש שורש ומקור שמשם נובעת חיותו. מקור אחד שקיים בתוכו הוא החלק הפנימי של נשמתו, שיודעת באמת מה היא רוצה לעשות. ובעומק אותו חלק פנימי נמצא כמובן השם יתברך, שהוא מקור הנביעה של נשמתו וחייו. חיבור כזה למקור מוליד את כל המעשים שהאדם עושה, נותן להם את התוכן האמיתי ומקדם את כולם לצמיחה אמיתית. כשהאדם מנותק מאותו שורש הוא מנסה להשיג חיות לעצמו באמצעות מעשיו, וחיות זאת מוגבלת מראש ואינה נצחית מצד עצמה, מה שאין כן בחיים שנובעים מתוך מקורם הפנימי, שהם נמשכים לנצח, ושם המעשים הם תולדה של החיים ולא היצירה של החיים. "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום", "כי מוצאי מצא חיים".

אפשר לראות את הסוגיה הזאת ברובד מאוד פשוט בחיים. ר' שלמה קרליבך אמר פעם שהבעיה שלנו היא שיש לנו 'התקפים': התקף רגעי לתורה, לקדושה, לתפילה, ואז אנחנו עושים הרבה, ואז כמובן שאנחנו מתעייפים. אין איזו קביעות והמשכיות בעשיה הזאת. היא סגורה מאיתנו בדרך כלל, וכשהיא יוצאת החוצה היא בצורה של התפרצות, לא בזרימה פשוטה ומלאה. ישנה צורה כזו של חיים: עושים קצת, ואז מתעייפים ונחים. עושים עוד פעם, ואז מתפרקים קצת ומרוקנים את הראש. כך חיים חיים קטועים, חיים שאינם נביעה מתמדת וממשיכה. בודאי שבחיים ישנם עליות וירידות ותנודות גדולות מאוד, אבל אפשר שכל אלו ישארו במסגרת שנקראת חיים, בה ישנה תמיד התרחשות. וזה מאוד שונה ממצב בו מדליקים את החיים on ו-off ללא הרף. מצב בו אנחנו נאלצים להפסיק מלחיות מדי פעם מלמד אותנו שאנחנו מנותקים לאותו מקור פנימי של חיים שאינו נפסק לעולם.

ההבדל בין מי שמחובר למקור החיים ובין מי שאינו, הוא ההבדל בין מי שחי את החיים, או שהחיים מושלים בו. האם הוא קם בבוקר מתוך רצון לחיות את היום, או שהוא קם בגלל השעון ואז הוא כבר בתוך היום ועושה את מה שעושים בתוך המסגרת הזאת. הצדיק נמצא במצב בו חצי תאוותו בידו, וזה מבטא את החיות הנצחית שלו שגורמת לכך שהוא אף פעם לא מת. כי אם הוא לא נמצא במקום בו הוא חי את הקדושה ואת הקירבה לה' באופן של חיבור פנימי למקור חיים, אז בהכרח שהעשיה שלו תתחלק לשתים, בין הזמן שהוא עובד את ה' ובין הזמן שהוא מתעסק בצרכיו הפרטיים. אפילו אם כל צרכיו הפרטיים מונהגים על פי רצון ה', אבל אלו שני מקומות נפרדים והחיים שלו במקום מסוים נפסקים. מי שמסוגל להחזיק את חייו בידיו, והוא מחובר לשורש הרוחני שלו בכל רגע, יכול להגיע למצב של שליטה על התאווה. היא לא תהיה מעליו אף פעם. כי גם החיות שמונעת מהאינסטינקטים החזקים ביותר באדם שמשתוקקים להישרדות, שהיא זאת שמתגלמת בתאוות, נובעת אצלו ממקום רצוני. הוא לא נשלט אף פעם על ידי הדחף לחיות; הוא חי כי הוא רוצה לחיות, וכך הוא חיבר את עצמו למקור חיותו. ובעיקר, הוא מחובר לחי העולמים, ולכן חיותו הפרטית המתגלמת בתאוות אף פעם לא יכולה להשתלט עליו ולנתק אותו ממקור חייו.

הרבה פעמים אנחנו לא נדרשים לשינויים גדולים במסגרת חיינו. אנחנו פשוט נדרשים להחיות אותם, למלא אותם באור פנימי. כך נזכה לאריכות ימים – שהימים בעצמם יהיו ארוכים יותר, כי הם מהווים המשך אחד ארוך של חיים, ולא סך של חלקים קצרים שממלאים את חלל היום. בין בתורה ובעבודת ה', ובין בעיסוקים שהם חציו לכם, פשוט לחיות.

* * *

אי אפשר להתעלם ממקור החיים שנעלם מאיתנו, שמתוך דמות דיוקנו ולימוד ממנה נכתבו הדברים. אחי אייל, זכרונו לברכה, שנפטר לפני שלושה שבועות. נאלמתי דומיה. כל שאוכל לומר בחתימת הדברים הוא: "וְאֵין חִלּוּק אֶצְלוֹ בֵּין מִיתָה לְחַיִּים, כִּי תָּמִיד הוּא עוֹבֵד הַשֵּׁם".