כמה אפשר לדבר על ירידות?

רבים שואלים על רבי נחמן ועל רבי נתן, מדוע הם הרבו כל כך לדבר דיבורי התחזקות בכמה וכמה אופנים ודרכים, ולעסוק כל כך הרבה בירידות, נפילות וכדו'. ואכן,  לכאורה הדבר פלא, והלא כמה אפשר לדבר על נפילות וירידות?

אולם, האמת היא שאותם צדיקים גילו לנו ולימדו אותנו גם הרבה דרכים ועצות בעבודת ה' איך לעלות מדרגה לדרגה, והביאו את תלמידיהם למעלות ולדרגות גבוהות ביותר, של צדיקים מופלגים ושלמים ממש, אך אף על פי כן, מתוך שידעו את מצב רוב בני האדם, הם ראו את גודל הנחיצות להרבות לדבר על ענייני חיזוק והתחדשות אחרי נפילות.

אל תתעלם – תתמודד

לפעמים נדמה שזה בושה לדבר על ירידות וכשלונות; לפעמים אנחנו מעדיפים להעלים עין מכך, לחכות ש"תעבור התקופה", אבל מתוך כך איננו מתמודדים עם הירידה בעצמה, איננו מחפשים וממילא איננו מוצאים את התרופות לטפל בשורש הבעיה, את עצותיהם הנפלאות של הצדיקים המדברים על הירידה, ומלמדים ומסבירים מהו רצון ה' במצב כזה, ואיך נעבוד אותו בזמן כזה.

כי בדבר זה היצר הרע מרמה אותנו מאוד. כאשר האדם נמצא בזמן של עלייה, הוא באמת לא יכול להבין על מה יש לחזק ולעודד, המצב נדמה לו טוב, הוא מצפה לשמוע עוד ועוד לימודים ודרכים חדשים בעבודת ה', ואינו מבין איך שייך בכלל ליפול…

תרופות דמה…

ואילו כאשר הוא במצב של ירידה ונפילה, קשה לו מאוד לקבל דברי חיזוק ועידוד, כי אינו מצליח ואינו יכול לחבר את דברי הצדיקים למצב שבו הוא נמצא, ותמיד נדמה לו כאילו הצדיקים לא דברו על המקרה שלו, דבריהם הקדושים של הצדיקים נדמים לו כאילו הם דברי פיתוי וריצוי בשביל שלא יתייאש יותר, מן תרופת דמה, נחמת טפשים, וממילא הוא אינו מסוגל להתחזק באמת.

במצב כזה, מסתבר שלא יורדים לעומק תורת התחזקות הנפש, עד שלפעמים כבר נמאס ח"ו לשמוע דיבורים אלו של "חזק ואמץ, אל תתייאש, ה' אוהב אותך" וכו'.

אין "זמן של בדיעבד"!

אבל, אחי, דע לך שכל ההסתכלות הזו נובעת מכך שנדמה כאילו יש זמן של עבודת ה', ויש זמן שנופלים מעבודת ה', והוא זמן של 'בדיעבד', ואז המטרה היחידה היא לראות איך "חוזרים למסלול". ולכן קשה לנו להודות במצב האמיתי, ואנו מעדיפים שלא לדבר מזה.

אכן, בוודאי וללא כל ספק צריך לרצות ולעשות הכל כדי לחזור לדרך הקדושה, אבל צריך גם לדעת שבעבודת ה' יש שני מצבים: יש עבודה של 'בשבתך בביתך' ויש עבודה של 'בלכתך בדרך'. 'בשבתך בביתך' הוא זמן של ישוב הדעת, בו שייך לשבת על התורה ועל העבודה; 'ובלכתך בדרך' הוא זמן של גלות וטלטול הדרכים, בו אין הדעת מיושבת. וודאי שגם אז, בזמן הגלות, צריך לחטוף תורה ועבודה, אבל סוף סוף הוא זמן של גלות, ועיקר העבודה אז היא חיפוש ודרישה עקשניים של 'איה מקום כבודו', כמו שכתוב "והפיץ ה' אתכם בעמים וכו'ובקשתם משם את ה' אלקיך, ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך, בצר לך ומצאוך" וכו'. משם דווקא.

בכל מצב – לבקש את השם!

הרי שעיקר עבודתנו בגלות הוא לחפש ולהשתוקק אחרי השי"ת, והחיפוש וההשתוקקות האלה יקרים מאוד בעיני השי"ת. ורק באופן של עבודה כזו נוכל לחזור לביתנו לשכון בטח ולעבוד את ה' מתוך הבחינה של 'מלא כל הארץ כבודו'.

אכן. וודאי שצריכים אנו להשתדל 'להיות בבית', לעבוד את ה' בגילוי כבודו. אבל כאשר המציאות היא גלות, הרי שאז צריך להבין, שבמצב כזה עיקר העבודה היא החיפוש, להתקרב לה' מתוך המקום הזה. זה לא 'בדיעבד', אלא לכתחילה – במצב הזה…

הגלות אינה עונש

זו הסיבה שהצדיקים גילו לנו הרבה לימודי התחזקות. לא כדי לחזק ולעודד שלא נהיה עצובים, העצבות היא הסיבה שבגינה איננו מתייחסים ברצינות למה שהם אמרו – אלא, הלימודים האלו הם דרכי עבודת ה', בדיוק כשם שיש עבודת ה' באופן של 'בשבתך בביתך', וכל פעם שמתחזקים בעת נפילה ברצונות וכיסופין, שמחה ותקווה, אנו פשוט עובדים את ה' ומעלים לפניו נחת רוח.

הגלות אינה בהכרח עונש. הגלות היא זמן של עבודת ה' על ידי חיפוש אחר הגאולה, ובשביל זה צריך הרבה עידוד לא להתייאש בגלות ולאבד תקווה.

כי חזק ואמץ – זה לא משחק ולא ליצנות; חזק ואמץ אינה נחמת שוטים ואינה תרופה לטפשים…

"חזק ואמץ" – זה העידוד להבין שהגלות היא רק מצב נוסף של עבודת ה', שונה, קשה יותר – אבל עבודת ה'. לכתחילה.