אם נתבונן בחורף בעצים המשירים את עליהם, הם יראו לעינינו מתים לחלוטין. חשופים, חסרי-חיות, עטופי קפאון, כאילו לעולם לא יהיה בכוחם לשוב ולעטות את לבושם הירוק, החי.

כל זאת, כמובן, למראית עין, שכן באמת – במעמקי האדמה סופגים שורשיהם את מי הגשמים, השרף בגזעיהם מצטבר, וכל מהותם – הכנה שקטה ונסתרת לקראת שמש הקיץ.

משיגיע האביב, תוך ימים ספורים ממש, יעטו אותם עצים "מתים" לכאורה, מראה מלבב של חיים חדשים: עלים, ניצנים, פרחים. וכל אותו מראה המתגלה עתה, כבר היה קיים בכח באותם עצים, אלא שהיה בבחינה עוברית נסתרת.

"חורף הוא בחינת עיבור, וקיץ הוא בחינת לידה", אומר רבי נחמן (שיחות הר"ן צ"ח).

מהו עיבור? הארי ז"ל מסביר בכתביו, שכל דבר שבעולם יש בו שלוש בחינות של התפתחות: עיבור, יניקה ומוחין.

עיבור – הוא מצב שבו הדבר נסתר ונעלם. במצב זה הוא מתבשל, צובר כוחות, מתרקם ומתכונן לעת הגילוי.

יניקה – אשר באה, כמובן, לאחר הלידה, הינה מצב שבו יצא הדבר מכח אל הפועל, אולם הוא תלוי עדיין בזולתו לשם התפתחותו ואינו עצמאי לגמרי. ואילו מוחין – הוא מצב של בגרות ובשלות, התגלות שלמה של היכולת בפועל.

בחינות אלו קיימות בטבע, בעולם הרוחני ובנפשו של האדם, וכן בכל מידה ובכל הבנה והשגה רוחנית.

ננסה להבהיר את השלכות המושג עיבור, לגבי עבודתנו הרוחנית.

עיקר מהותו של העובר היא המתנה, והמתנה זו היא העניין המרכזי בדברינו.

הגמרא אומרת: "הבא להיטמא – פותחין לו", ואילו "הבא להיטהר – מסייעין לו, ואומרים לו המתן". למה הדבר דומה? אדם הבא לקנות דבר זול וגס, כגון נפט, מקבל את מבוקשו מיד. ואילו זה החפץ לקנות דבר-מה יקר ערך כמו שמן אפרסמון (שמן מבושם וחשוב שהיה בזמנם), צריך להמתין עד שימלאו את חפצו (מסכת יומא דף ל"ח, ל"ט). כך, הבא להיטמא משיג את חפצו בקלות, ואילו הבא להיטהר ולזכות למעלה רוחנית – צריך להמתין.

בהתבוננות ראשונית בדברי הגמרא ניתן היה להבין שהבא להיטהר מסייעין לו, אולם, למרות הסיוע – עליו להמתין. אולם ההבנה בעומק הדברים היא שונה. הציווי להמתין אינו בא למרות הסיוע, אלא הוא עצמו הסיוע. כיצד?

טבעו של האדם לרצות למלא את מאוויו מהר ככל האפשר. אולם מה קורה כאשר הוא נאלץ להמתין?

התגובות הן שונות. האחד נתקף קוצר רוח ומוותר, ואילו האחר מתמלא רצון וחשק עז יותר ויותר להשיג את מבוקשו, ובלבו גומלת החלטה להשיג את הנחשק ויהי מה, אפילו יצטרך להמתין ימים ושנים.

ההמתנה, אם כן, מבררת מהי מידת הרצינות וחוזק הרצון של הממתין. אם רצונו חלש, תשבור אותו ההמתנה והוא ידחה לחוץ. ואם רצונו חזק ואמיתי, תסייע לו ההמתנה בהגבירה את הרצון הזה. ורצון גדול יותר יבנה כלי חזק ומסוגל יותר להכיל את המבוקש. ובפרט שהמבוקש שלנו, קרבת אלוקים ותיקון הנפש, יקר יותר ויותר משמן אפרסמון ואף מכל נחשק גשמי שבעולם, ועבורו ודאי כדאי וכדאי להמתין.

אותו מצב רוחני של עיבור והמתנה, אם כן, אינו מצב סביל. בשעת העיבור מתרחש משהו. כלי נבנה, שרשים מעמיקים ופרחים אוזרים כח לפרוח.

לעיתים, החיים כולם הם חורף אחד ארוך, הטמנה ארוכה של זרע הנשמה במעבה גשמיות העולם הזה. ואולי על זה רומז הפסוק (איוב כ"ט ב') בקראו לימי האדם 'ימי חרפי', שכן לא במקרה חורף הוא מלשון חרפה ושפלות.

עוד מרומז רעיון זה במילה המתארת את מותו של האדם – פטירה, והרי גם הלידה מכונה כך, ככתוב 'פטר רחם', כלומר נפטר מן הרחם. נולד. לרמז שהמיתה כמוה כלידה, ואמנם יש בחינה אשר בה כל חיי האדם – עיבור הם.

נחזור לעניין ההמתנה.

אדם חפץ להתעלות, להתקדש, לתקן דרכיו ולהיטיב מעשיו, לזכות לגלויים והבנות רוחניות. אולם עם כל הרצון הזה עשוי האדם לחוש שהגשמת רצונותיו ממנו והלאה. זאת, לעיתים, גם למרות מאמציו, תפילותיו והכנותיו.

משמיים, אם כן, אומרים לו – "המתן"!

ומהי העבודה המעשית המוטלת עלינו בזמן ההמתנה, זמן העיבור?

ראשית: חזוק האמונה, שהלידה – בא תבוא, שכן זוהי דרך העולם. וכשם שהקיץ ודאי יבוא לאחר החורף, כך ודאי יגיעו ימי עליה לאחר כל ירידה.

שנית: חזוק ההבנה, שגם בזמן ההמתנה – משהו אכן מתרחש, כלי נבנה. הזמן אינו חולף לשווא, אף אם, למראית עין, לא ניכר דבר.

שלישית: התמדת הרצון והציפייה לזמן אחר, של גילוי, גאולה ולידה.

(אור פנימי – אתר האינטרנט של הרב ארז דורון)