חוץ משער הדמעות

ו׳ בתמוז תשע״ט

הדמעה רוצה את המלך, לא דבר אחר. מכוח זה "אין שער שעומד בפניה". שערי דמעה לא ננעלו, כי הם אינם קשורים לשאלה של הוויה, של השגת דבר מה, שאז מתנהלים הדברים בתחומי המציאות הקיימת והגבולות שלה. שערי הדמעה הם שערים אל ה', ואלו לא יכולים להיסגר. (השתפכות הנפש)

וכן גודל בכייתו של אדוננו מורנו ורבנו זכר צדיק לברכה לפני השם יתברך אי אפשר לבאר ולספר כלל, אך בקצרה אעתיק כמה דברים משיחותיו הקדושות.
בספר שבחי הר"ן כתב שסיפר, אשר כל לימודו בא לו ביגיעה גדולה. ובתחילה היה לומד משניות, ולא היה מבין למודו, והיה בוכה הרבה מאוד לפני השם יתברך, שיאיר עיניו בתורתו, עד שזכה שיוכל ללמוד משניות.
וכן אחר כך, כשלמד גמרא, בתחילה לא היה מבין גם כן, והיה בוכה גם כן הרבה מאוד, עד שזכה להבין. וכן אחר כך כשנתגדל והתחיל לעסוק בלימוד הזוהר הקדוש וכתבי האר"י זכרונו לברכה, היה בוכה גם כן הרבה מאוד לפני השם יתברך עד שזכה להבין בכל מקום שלמד על ידי תפלתו ובכייתו.
וכן כתוב בספר חיי מוהר"ן, שבהיותו עדין ילד קטן כבן שש שנים היה מתגעגע מאוד לקבל שבת בקדושה גדולה כראוי, והלך למרחץ בערב שבת סמוך אחר חצות היום מיד וטבל את עצמו בזריזות ובא תכף לביתו ולבש בגדי שבת ונכנס לבית המדרש והלך אנה ואנה ורצה להמשיך עליו קדושת שבת ונשמה יתרה… והיה מונח שם והתחיל לבכות לפני השם יתברך. ובכה מאוד בדמעות שליש כמה שעות עד הערב עד שעיניו נעשו נפוחות, ואחר כך פתח את עיניו ונדמה לו כאילו הוא רואה איזה אור מחמת שכבר נדלקו הנרות ועיניו היו סתומות כל כך מבכיה, ואז נתקרר דעתו קצת.
וכן אחר כך… גם אחרי בואו מארץ ישראל, הלך להתבודד חוץ לעיר עם עוד איש אחד, ובכה מאוד אז לפניו יתברך עד שנתמהמה בבכיתו קרוב ליום שלם בקיץ בלי הפסק.
פעם אחת נתן הטלית הישן שלו במתנה לאחד מגדולי מקורביו, ואמר לו: היזהר מאוד לכבד הטלית הזה, כי כמו מספר שערות שיש בהטלית, כל כך דמעות שפכתי לפני השם יתברך עד שידעתי מהו טלית. ואמר, אשר בכל עת שהוא מגלה תורה הוא בוכה קודם.
וכן היה הולך תמיד בלב נשבר מאוד, ולא היה רגיל בפנים שוחקות… אבל לנו הזהיר מאוד להיות בשמחה תמיד… וליחד איזה שעה ביום שיהיה לו לב נשבר.
(השתפכות הנפש, פתיחה)

 "אמר רבי אלעזר: מיום שנחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה, שנאמר "גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי" (איכה ג), ואף על פי ששערי תפילה ננעלו שערי דמעות לא ננעלו, שנאמר "שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש" (בבא מציעא נ"ט ע"א). בזוהר (תהלים נו) מובאת אמרה זו בשינוי מועט: "כל השערים ננעלו ונסגרו, ושערי דמעות לא ננעלו". פתח מיוחד פותחות להן הדמעות, פתח שפתוח גם כשכל השערים האחרים ננעלו.

בתיאור הנהגותיו של רבי נחמן על עצת ההתבודדות, שעליה נסוב הספר "השתפכות הנפש", מובאים הסיפורים המופיעים למעלה. דרכו של רבי נחמן היתה מלווה בדמעות, מאז שהיה לילד קטן וגם כאשר היה מגלה תורות נשגבות. כנגד הנתפס אצלנו שדמעות נשמרות לעת צרה מיוחדת, מופיעה הנהגת ההתבודדות המלווה בדמעות, המלמדת על אופי אחר של תפילה, אופי אחר של שערים להכנס בהם.

דוד המלך אומר: "נודי ספרתה אתה, שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך" (תהילים נו). בגמרא ובחלק מהמפרשים מבואר ש'נודי' פירושו דמעות, בגלל שהן נדות וזזות מהעין. דוד המלך מבקש שה' יספור את הדמעות שלו, וישים אותם בכלי המיוחד לכך ('בנאדך'). הגמרא (שבת קה ע"ב) אומרת על פסוק זה, שהקב"ה לוקח דמעות מסוימות ו'מניחן בבית גנזיו'. במבט ראשוני רואים לא רק את החשיבות הגדולה של הדמעות, אלא את העובדה שהן נמצאות ממש לפני ה'. הספירה של הדמעות מוסברת על ידי המפרשים (מהר"ם אלשיך שם ועוד) כביטוי לחשיבות המיוחדת שלהן, בדומה לבני ישראל שנספרו כמה פעמים בהיותם במדבר, שגם אצלם ספירה זו באה להראות את חשיבותם. המשמעות של ספירת דברים למרות שמניינם כבר ידוע מראש היא הרצון שאותם דברים יהיו לנגד העיניים, ממש מול מי שסופר אותם. להבדיל, ניתן לראות אנשים שסופרים כסף גם כשהכמות שלו ידועה להם. בספירה הם מרגישים איך הדבר הנספר נהיה מוחשי יותר, ונמצא מול עיניהם.

גם לדמעות חשיבות כזאת. לשון הזוהר היא "אל דמעתי אל תחרש – זאת נכנסת לפני המלך"(ח"א קלב, ב). ובלשון המהר"ל (שבת שם): "הדמעות הן גם כן לפני השם יתברך עד שהוא סופרן ומניחן בבית גנזיו אצלו". ישנה הבנה שהכוח של הדמעות הוא ביטוי לצער גדול, ואז התפילה היא עם כוונה גדולה יותר. אך בכך עדיין לא מקיפים את מלוא המשמעות של הדמעות שיש להן שער נפרד בפני עצמן, חוץ משער התפילה. הדמעות לא רק נותנות עילוי לתפילה, אלא משנות את כל מהותה של התפילה, שכעת היא לפני ה'. עכשיו היא נכנסת לפני ה' ונכנסת לתוך המקומות הפנימיים ביותר, לבית גנזיו. מה משמעותן של הדמעות, ואיזו דרך טמונה בכך עבורנו?

* * *

ההופעה של דמעות קשורה על פי רוב לנגיעה במקומות פנימיים ביותר. אין הבדל אם מדובר בצער או בשמחה; כאשר הללו חודרים למקומות שורשיים באדם, הדמעות יוצאות לחוץ. לא תמיד יהיה די ברגש חזק כדי לעורר את הדמעות. צריך למצוא רגש או מחשבה שיהיו חזקים דיים כדי שינענעו את האדם, ובכך יגרמו לו לבוא ולחוש את המצב ממקום פנימי יותר.

משום כך אנחנו מוצאים שבנוסף לשער התפילה, קיים שער נפרד לדמעות. הדמעות לא רק מצטרפות לתפילה, אלא דורשות משהו אחר ופנימי יותר, אליו תמיד הפתח פתוח, גם כשננעלו שערי תפילה.

המהר"ל, בפירושו (בבא מציעא שם), מבאר את ההבדל שבין התפילה הרגילה לתפילה של הדמעה. התפילה היא "הווית העולם… היא כסא העולם, ואדם הראשון תכף שנברא התפלל אל השם יתברך". יש תפילה שהיא צורה של הווית העולם. לאחר בריאת אדם הראשון מתארת התורה: "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח, כי לא המטיר ה' אלקים על הארץ, ואדם אין לעבוד את האדמה" (בראשית ב, ד-ה). מבאר רש"י, שלמרות שהשיחים כבר נבראו ("תוצא הארץ דשא"), "על פתח הקרקע עמדו עד יום שישי". מדוע? כי האדם עדיין לא עבד את האדמה, "ואין מכיר בטובתם של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו". הדשאים חיכו על פתח הקרקע כדי שהאדם יבוא ויתפלל על כך. מאדם הראשון אנו למדים שתפילה היא צורת קיומו של העולם. גם מה שאמור לכאורה לגדול בצורה טבעית, מחכה לתפילה. כי באמת, אין משהו שמתקיים בלי התפילה. התפילה היא צורת הקיום של העולם, 'הווית העולם'. בתפילה כזאת בא האדם לפני ה' ומבקש השלמה להוויה שלו, להוויה של העולם.

לצידה קיימת תפילה אחרת המאופיינת בדמעה. "הדמעה היא ביטול והפסד כוח האדם, עד שהדמעות יוצאות ממנו" (מהר"ל שם). כשדמעה של צער יוצאת יש בכך ביטוי לביטול, לאי-הוויתו של האדם. התפילה הזאת לא באה להשלים פרט מסוים בתוך ההוויה של האדם. היא באה להעמיד את העובדה שאין לו הוויה לפני ה'. לרוב האדם נמצא בתוך כל עיסוקיו וענייניו בהם הוא חי, פועל ומתקדם. שם הוא מבקש השלמה והוויה. אבל במצב בו הוא חודר למקום של ראשית בתוכו, הוא יכול להרגיש שאולי הוא עושה המון, אבל אין לו הוויה באמת. הוא לא התחיל לגעת ולהיות במקום הזה, של ההוויה הפנימית, וממילא שם הוא מרגיש רק חיסרון קיומי. התפילה הזאת לא מבקשת השלמה מסוימת, כי זאת לא תחדור אל שורש הדברים. רק את ה' היא מבקשת, כי רק הוא יכול להשלים חלל שכזה. אין כאן רצון לישועה מסוימת, לתשובה שתגיע בצורה של הוויה. זאת הבקשה של "שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך"; תשמור את הדמעות שלי בכלי שלך ותספור אותם. הבקשה היא שהחיסרון שבמקומות הפנימיים שלנו יהיה מול ה', במקומות הפנימיים שלו, ב'בית גנזיו', שם שמורות הדמעות כדברי חז"ל. הדמעות מבקשות להיות מול ה', שנוכל לבקש והוא ישמע אותנו. "אל דמעתי אל תחרש – זאת נכנסת לפני המלך" (זוהר ח"א קלב, ב). הדמעה רוצה את המלך, לא דבר אחר. מכוח זה "ואין שער שעומד בפניה" (שם). שערי דמעה לא ננעלו, כי אינם קשורים לשאלה של הוויה, של השגת דבר מה, שאז מתנהלים הדברים בתחומי המציאות הקיימת והגבולות שלה. שערי הדמעה הם שערים אל ה', ואלו לא יכולים להיסגר.

* * *

בתחילת הדברים צוטטו מקצת מהנהגותיו של רבי נחמן, שהובאו ביחס לעצת ההתבודדות. כשמכל חיסרון אפשר להגיע לבכייה אמיתית, עד למצב של בכי מתמשך מול ה', מובן שהישועה שתבוא כאן אינה דומה לישועה של תפילה. כאן מתמקדים בשורשים, ומעמידים את כל עובדת קיומנו או אי-קיומנו לפני ה', במטרה שהוא יבוא ויעניק לנו הוויה, ויוציא אותנו לאור. על מנת שנוכל להגיע לכך בחיינו הפרטיים, באה עצת ההתבודדות. עלינו לבודד את עצמנו מכל דבר חיצוני ולבחון את אותו מקום פנימי, ושם לדבר לפני ה' במילים שלנו, באופן שנדע שהדמעה שלנו היא ממש אצל ה', מהמקום בו אנו עומדים.

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support