אחד התכסיסים האהובים ביותר על יצר הרע הוא, חומרות יתירות – להחדיר באדם חששות שמא אינו יוצא ידי חובתו במצוות, וכך לינוק ממנו את כל חיותו. הוא בא בלבוש של ירא שמיים, ומוצץ את דמו של האדם במרה שחורה.

זה מתחיל בחומרות יתירות, ומסתיים באיבוד כל הטעם בקרבת אלקים; "ועל אלו המדקדקים ומחמירים בחומרות יתרות, עליהם נאמר: 'וחי בהם – ולא שימות בהם' (יומא פה ע"ב), כי אין להם שום חיות כלל, ותמיד הם במרה שחורה, מחמת שנדמה להם שאינם יוצאים ידי חובתם במצוות שעושין, ואין להם שום חיות משום מצוה מחמת הדקדוקים והמרה שחורות שלהם" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, מד).

לא רק בתחום ההלכה ישנם הסובלים מחומרות יתירות, אלא גם בכלליות יש רבים הסובלים מחומרות יתירות; הם לא בטוחים שה' נהנה מעבודתם ומתפאר בהם ואינם מסוגלים לשמוח בלב שלם בעבודת ה'. תמיד הם רק מרגישים רחוקים וחסרים, וכשמדברים איתם על שמחה, הם חושבים שמדובר ב…גאווה.

ובכן, רבינו זיהה את הסכנה הטמונה בחומרות אלו, וחשף בפנינו את שורשם; הוא קבע כי חומרות אלו אינן אלא 'חכמות; התחכמות מיותרת ומזויפת שנובעת מ'ריבוי אור' ותפיסה מוטעית של דרישות ה' מאיתנו.

"כי כל אלו החכמות של העולם שיש להנכנסין ומתחילין קצת בעבודת השם, אינם חכמות כלל, והם רק דמיונות ושטותים ובלבולים גדולים. ואלו החכמות מפילין מאד את האדם מעבודת ה', דהיינו מה שחושב וחוקר ומדקדק ביותר, אם הוא יוצא כראוי במה שעושה. כי בשר ודם אי אפשר לו שייצא ידי חובתו בשלימות, 'ואין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו' (עבודה זרה ג.), 'ולא ניתנה תורה למלאכי השרת' (קידושין נד)" (ליקוטי מוהר"ן, שם).

* * *

על עשיו הרשע מסופר בפרשת השבוע: "ויהי עשיו איש יודע ציד", ופירש רש"י: "יודע ציד – לצוד ולרמות את אביו בפיו, ושואלו: 'אבא, היאך מעשרין את המלח ואת התבן?' כסבור אביו שהוא מדקדק במצוות"… ואכן מפני כך – "ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו", כפי שפירש רש"י: "שהיה צד אותו ומרמהו בדבריו".

מוהרנ"ת מוצא בפסוק זה לימוד נפלא על דרכו של עשיו הרשע, יצר הרע, לצוד את האדם ברשתו: הוא בא אליו בחומרות יתירות – "כיצד מעשרים את התבן ואת המלח" – ונדמה אליו כמי שרוצה להוסיף על התעלותו. אך מטרתו האמתית היא להפילו לגמרי מעבודת ה'.

כך שההימשכות אחר החומרות היתירות, אינה אלא חטא ככל החטאים, ויש להתחרט ולהתוודות עליה בהקדם; "ועל זה נתייסד בכמה תפילות ווידויים מקדמונים לומר: 'את אשר החמרת הקלתי ואשר הקלת החמרתי, את אשר אסרת התרתי ואשר התרת אסרתי' וכן הרבה. כי גם החומרות שלהם מזיקין הרבה וכן המצוות שלהם, כי על פי רוב מתלבש הבעל–דבר במצוות" (ליקוטי הלכות, הודאה ו, יב).

העצה נגד יצר מתוחכם וערמומי זה אינה אלא 'תמימות'. שכן "עיקר העבודה הוא תמימות ופשיטות בלי חכמות. גם אין צריכין לחקור הרבה בעבודתו ולרדוף אחר חומרות יתירות, כי כל זה הם בלבולים ודמיונות מהבעל–דבר לבטלו מעבודתו… וכל אלו החכמות, דהיינו מה שחושבין יותר מדי בעבודתו, הם מפילין את האדם מעבודתו יתברך; והחכמה הגדולה שבכל החכמות – לבלי להיות חכם כלל, רק להיות תם וישר בפשיטות" (ליקוטי עצות, תמימות ד).

אכן, ה"תם" המוכר לנו מסיפור החכם והתם שסיפר רבינו, מסמל את התמימות הזאת; הוא היה מתמקד רק בטוב שבמצבו, ולא חיפש פגמים כחברו ה'חכם'; "ומנהגו היה, שהיה תמיד בשמחה גדולה מאד, והיה רק מלא שמחה תמיד" (סיפורי מעשיות, מעשה ט).

* * *

ננקוט דוגמא אחת מני רבות – מצוות לימוד התורה:

כל אחד מאיתנו רוצה ללמוד ומודע לחשיבותה ונחיצותה של ההתמדה בתורה. אך רבים מאיתנו עדיין ניצודים ברשת הבטלה. כיצד זה קורה? כיצד צד עשיו את החפצים ללמוד? – על ידי חומרות יתירות; הוא גורם להם לחשוב שלימוד התורה הוא דבר כבד ומורכב; "וכמה בני אדם פסקו מלימודם לגמרי על ידי ריבוי הדקדוקים שלהם, ומאומה לא נשאר בידם. אבל כשירגיל עצמו ללמוד במהירות בלי דקדוקים הרבה – התורה תתקיים בידו, ויזכה ללמוד הרבה מאד, גמרא ופוסקים כולם, ותנ"ך ומדרשים וספרי הזוהר וקבלה ושאר ספרים כולם" (שיחות הר"ן, עו).

אמור מעתה: כשנוריד את עול החומרות היתרות מעל צווארנו, ייפתחו בפנינו שערים שעד היום נחשבו בעינינו כנעולים.