איש היה בעיר ברסלב אשר באוקריינה והיה האיש ההוא תם וישר וירא אלוקים אך לא סר מרע כאשר עם לבבו כי היה ליבו בוער לה', אש תמיד תוקד על מזבח לבו לא תכבה, אלא שרגיל היה מקדמת דנא במעשים רעים ומכוערים ולמרות שהיה חפץ מאד מאד להתקרב לשי"ת ולצאת ממעשיו הרעים, בכל פעם התגברו עליו יותר ויותר עד שעברו עליו ימים ושנים הרבה ולא זכה לצאת ממה שהיה צריך לצאת. אך אף על פי כן התחזק וחתר חתירה אחר חתירה להתקרב להשם יתברך. ומעוצם תבערת לבו וכיסופיו להשתחרר ממאסר הרגליו המכוערים ולצאת מחול אל הקדש, רגיל היה לקבול מאד מאד על עכירת מעשיו ולשטוח את צערו על שפלות מצבו ומיעוט מעשיו הטובים. חבריו המקשיבים לקול טענותיו רגילים היו לנחמו, לחזקו ולעודדו בטוב שזכה לעשות, גם אם מועט הוא לפי דעתו. והוא – מתעצם היה כנגדם בחבילי ראיות והוכחות כי אין ממש במעשיו וגם הטוב שבו הוא מעט דמעט, בטל ברוב הרע.

וכך עברו להם ימים ושנים כשהוא מדשדש במקומו ומבוסס בבוץ טענותיו ואינו מצליח לפרוץ את מעגל היאוש הסוגר עליו ולהניח יסוד של ממש בעבודתו.

עד ש… עד שיום אחד נכנס אל הקודש פנימה ובא לפני רבינו  הקדוש. כהרגלו מימים ימימה החל לקבול לפני רבינו מאד מאד על עכירות מעשיו הרעים והמכוערים. רבינו הקדוש בחכמתו העצומה ראה את אשר לפניו והשיב לו מיד בחכמתו, בתמימות ופשיטות: "אין לי עם מי לדבר, כי כבר כולו רע!" משפט אחד, ולפתע, ראה זה פלא, במשפט אחד, כמו במילת קסם הצליח רבינו להפוך את כל הלך מחשבתו מקצה לקצה. האיש, שרגיל היה להתלונן ולדחות את דברי החיזוק והנחמה מזולתו, הזדעזע. לא האמין למשמע אזניו. כולו רע? כהרף עין שינה  את טעמו, נתעורר ואמר לרבינו ז"ל: "הלא עם כל זה אני מתגבר לפעמים להמשיך את עצמי לקדושת ישראל וכיצד תאמרו שכולי רע"?

"אה" ביטל רבינו את דבריו "הוא מעט דמעט". האיש נדהם, אמנם, רבינו בסך הכל אמר לו את הדברים שהוא עצמו היה רגיל לומר תמיד, אבל עכשיו כששמע את אותם הדברים יוצאים מפי הצדיק, הזדעזע, "כולו רע!?" מוחו התחיל לעבוד בקדחתנות לתור ולחפש אחרי איזה נקודת זכות וטוב, והרי הוא מתפלל ג' פעמים ביום ומניח תפילין ושומר שבת וליבו כוסף לה' וכו', וכו'.

מיד שינה גם רבינו את טעמו, "זאת רציתי" אמר, חזר לפניו מיד על התורה "אזמרה לאלוקי בעודי" והזהיר אותו מאד להרגיל את עצמו לילך עם אותה התורה. (ע"פ ליקוטי הלכות, יו"ד ראשית הגז ד' ו')

מוהרנ"ת מעיד על עצמו שהבין ממעשה זה את דרך הקודש של תורה רפ"ב יותר ממה שהבין מהתורה עצמה בעת ששמע אותה מפי רבינו הק' ומהשיחות הרבות ששמע בענין זה "שכשהאדם רואה שמעשיו אינם עולים יפה כלל ר"ל צריך להפוך את הדבר ויסתכל על עצמו מעבר השני היינו כאילו ח"ו כבר הוא גרוע לגמרי וכנגד הגרוע והרע לגמרי בודאי ימצא גם בעצמו, בעומק גריעותו, כמה וכמה נקודות טובות ועי"ז יחיה את עצמו" (ראשית הגז ד' ו').

אזהרה גדולה

בסוף תורה רפ"ב מביא מוהרנ"ת, בסוגרים אזהרה גדולה שאינה מופיעה בשום תורה מהתורות הנוראות שבליקו"מ: "הזהיר רבינו מאד לילך עם התורה הזאת כי היא יסוד גדול לכל מי שרוצה להתקרב לשי"ת ולבל יאבד עולמו לגמרי ח"ו"!!!

במכתביו הקדושים מגלה מוהרנ"ת יותר את צפונות לבו וברוב הרגשתו באמת, הנוראה בפשטותה, שבתורה זו הוא זועק: "כבר נחקר אצלי שעיקר החיות על ידי אזמרה לאלוקי בעודי" (על"ת קי"ז). ואלמלא לא אתינא לעלמא אלא למשמע התורה 'אזמרה' דיינו" (שם ר"ז)

במכתב אחר (רע"ט) מאריך מוהרנ"ת יותר: "ועתה הט אזנך ושמע אמרי מחדש ותדע שהיה זה סמוך צדיק גדול קדוש ונורא מאד מאד, אשר מסר נפשו בכל עת בשביל טובות העיקריות של ישראל לרחם עליהם ולהחזירם למוטב בעצות נפלאות ונוראות שזה עיקר הרחמנות על ישראל עם קדוש והוא בנפלאותיו והשגתו העצומה הודיע לנו שאיש הישראלי יחיה ויחזק עצמו בכל יום על ידי כל נקודה ונקודה שזכה, שיחפש וימצא בעצמו עדיין וכו' ואחר כך אמר שהוא נוסע בשביל עסק זה ללעמבערג וכו' מי שמע כזאת וכו' והזהירנו הוא ז"ל בפירוש לילך עם זה והיטה בידו הקדושה בתשוקה נפלאה שרצונו חזק שנלך בזה".

ובענוותנותו מוסיף: "וגם אנוכי איני יודע, רק אני מאמין ומבין מרחוק מאד, שהוא דרך נפלא ונעים ונורא ואדיר ומתוקן וכו'"

"אלמלא לא גילה לנו אלא תורה הזאת – של אזמרה – דיינו".

ולא נחה דעתו הק' עד שחתם דבריו ואמר (מכתב שט"ו): ואם אתם הייתם הולכים בזה (עם התורה – אזמרה) כמוני – כבר הייתם כשרים יותר ממני".

אזהרות נוראות תסמרנה שערות ראשנו, דברים נלהבים, תשוקה נפלאה שנלך בדרך זו.

יהלומים נוצצים מול פסולת מדיפה ריח רע – מה עדיף?

ולכאורה יתפלא השומע: מה קול הרעש הגדול? אם חפץ רבינו שנתחזק ונשמח בנקודות הטובות שלנו אז נגילה ונשמחה בו, אדרבה ואדרבא, ודאי שטובים העסק והמחשבה בטוב מהטביעה בביצת הרע, וכי מי פתי אשר יעדיף פסולת מדיפה ריחות רעים על יהלומים נוצצים? מה גם ובפרט שדרך זו קלה ונעימה עד מאד. בשלמא עצות אחרות כגון חצות, התבודדות, לימוד, תפלה בכח – קשות הן מאד לקיימן וצריכות חיזוק עד בלי די, אך דרך זו  – של אזמרה – כל כולה אומרת נועם ואמורה להיות נוחה וקלה לכל , אין פה שבירה של הרגלי הגוף שינה אכילה וכיו"ב, ואם כן לא מובן כלל על מה ולמה נצרכים דברי אזהרה כה חמורים שלא מצינו כמותם בשום עצות אחרות (שלעניות דעתנו צריכות היו לדברים אלו ויותר).

ואם אמנם ידוע לכולנו עד מה קשה וכבד לקיים עצה זאת, ועד כמה גובר הקושי עד שקשה אפילו להבין פשטיות כוונת דברי רבינו, כיצד לקיימם. כי הלא גם כשאנו נזכרים במצוות שעשינו כרצון רבינו ורוצים לשמוח בהן, אין אנו באים לידי שמחה על ידי זה – אבל על זה גופא יש להקשות – כיצד זה מצליח הבע"ד לעקם את ליבנו כל כך מלקיים דבר כל כך פשוט וקל, במה הוא מתגבר עלינו ואלו מניעות הוא מציב בפני קיום העצה הטובה והנעימה הזו? בשלמא בעצות אחרות וכאמור יכול היצר הרע להשתטח לאורך ולרוחב ולמנוע בדרכים מדרכים שונות כגון כנגד קימת חצות יכול הוא להכביד את השינה על עפעפינו בפרט בחצות כידוע או למנוע אותנו מלהקדים את שעת השינה. או לדוגמא, את שעת ההתבודדות יכול הוא למנוע מאתנו ע"י הטרדה באין ספור ענינים ודאגות שונות ומשונות בעניני פרנסה, צרות וכו' ושאר ענינים עד שלא תמצא השעה והמקום הצריכים לקיום העצה הזאת העולה על הכל, וכן בשאר עצות רחמנא ליצלן מעתה.

אבל בעצה זו של "אזמרה" שכל הקושי הכרוך בה מסתכם בעצם בהסחת המחשבה מהרע, מהכשלון, מאי ההצלחה, ועיסוק בטוב ובשמחה בו, כיצד איפה מצליח היצר הרע לעשות זאת, למנוע אותנו מדברים קלים ונוחים אלו?!

מזימה אכזרית מאין כמותה

אלא שבאמת מסתתרת כאן מזימה נוראה, תחבולה נסתרת ואכזרית מאין כמותה של הס"מ, תחבולה שאם נחשוף אותה יתכן וגם נמצא דרך להתגבר עליה, ולקיים את דברי רבינו בתורה הק' הזו ולהניח בזה סוף סוף את היסוד הראשון לבנין קדושתנו ועבודתנו.

וכדי שנצליח לסכל את עצת הס"מ הבה נשאל את עצמנו בראש ובראשונה: מה מונע מאתנו את השמחה במצוות שאנו עושים, מדוע לא נגיל ונשמח, למשל, בהנחת תפילין כתרי דמלכא שאנו זוכים להניח כל יום ולקיים בזה מצות עשה דאורייתא?

אם ננתח את הדברים נגיע לסיבות הבאות:

א. מיעוט האמונה והידיעה במעלת המצוה וקדושתה.

ב. מיעוט האמונה בנחת רוח העצומה שגורמת כל מצוה ומצוה וכל חוט השערה של פניה אל הקודש  – לאבינו שבשמים, גם אם נעשית בתכלית הקטנות ע"י הגרוע שבגרועים.

ג. השאיפה והרצון האדיר הבוער בנו להגיע לדברים "הרבה יותר גדולים ממצות תפילין גרידא". מול השאיפות הכבירות שלנו למעלות קדושה וטהרה ופרישות נראית מצות תפילין בודדת, שכל אחד יכול לקיימה בלי מאמץ ושכמעט שאין בה שבירת היצר – לדבר פשוט שלא כדאי לתת עליו את הדעת, ח"ו, ר"ל מהאי דעתא שבשתא החדורה כל כך בעצמותינו. "כי לפי ריבוי ההתלהבות של הלב שבוער מאד להש"י עד לשמים אין מספיק לו שום עבודה שבעולם שאפשר לו לעשות, כי נדמה לו שעדיין אינו יוצא כלל ומחמת זה אינו עושה כלל ח"ו". (תרו"מ ג' י').

המזימה – התלהבות קודש שמביאה לידי זלזול בערך מצוותיו

אם נתבונן היטב ונעמיק לעיין, נראה ששלושת הסיבות כלולות כולן בסיבה השלישית כי דייקא אור להביות לבבו, הבוער עד אין סוף לקדושה וקירבה אל ה', הוא המונע ממנו להקדיש זמן להגדלת דעתו והכרתו בערך העצום של מצוות תפילין כי אין כל זה שוה בעיניו לייחד זמן יקר שבו הוא יכול, לדעתו המוטעית, להעפיל ולזכות במעלות גדולות יותר. וכיון שערך המצוות הפשוטות מזולזל בעיניו ממילא אינו מעלה על דעתו שיש בקיומן נחת רוח עצומה לבורא עולם, כי שוב, לפי דעתו, אין לבורא עולם נחת אלא  בעבודות גדולות ונוראות שיש בהן שבירת היצר ומסירות נפש. (ואולי זו כוונת רבינו בתורה פ"ו בליקוטי מוהר"ן ח"ב "שעל ידי שהעולם הם מקטני אמנה על כן הם צריכים לתענית דהיינו עבודות קשות" כי מחמת קטנות אמונתם בעצמם, בערך וחשיבות עבודתם לפני השי"ת, אינם זוכים לאור האדיר הבוקע מכל מצוה ומצוה וע"כ הם נזקקים לתעניות ועבודות קשות).

"נמצא שהעיקר מה שאין האדם מתקרב להשי"ת הוא מחמת ריבוי תבערת הלב חוץ מהמידה, כי מחמת ריבוי תבערת לבבו מחמת שלפי מה שמשער בליבו גדולתו ית' ואיך פגם כנגדו ית' אשר לפי"ז הוא צריך להתקדש בקדושה יתירה מאד מאד, ולסלק עצמו לגמרי מהעולם הזה ולהשליך כל תאוות עוה"ז אחרי גיוו, ולהתקדש בכל הקדושות, ולהתענות הרבה, ולסגף עצמו בכל הסיגופים שבעולם וגם כל זה אינו מספיק לו לפי עוצם חטאיו, ומחמת שאינו יכול להתגבר על גופו לעשות כל אלה, מחמת זה אינו עושה כלל" (תרו"מ ג' ג') ואין צריך לומר – לענין שאנו עוסקים בו – שאינו יכול לשמוח בדף גמרא שלמד או מצות תפילין שקיים.

נמצא שעיקר מה שמונע את האדם מקיום העצה של אזמרה הוא פשוט ריבוי אור.

התרופה – ריכוז המחשבה כחוט השערה

ועכשיו, אחרי שר' נתן האיר את עינינו ועלה בידינו לאתר ולזהות את שורש פורה ראש ולענה, את המונע בעדנו מהשמחה והחיות במצוותינו, וכדרכו ממציא לנו מוהרנ"ת את התרופה והעצה – הצמצום, לצמצם את מחשבותינו ולהסיח דעת מרצונותינו הכבירים, לרכז ולצמצם את רעיונותינו לתוך חוט השערה הדקיק שהוא השמחה בחוט השערה שאנו זוכים לצאת מחול אל הקודש.

"כי חוט השערה בקדושה יקר מאד מאד והש"י ברחמיו זיכה אותנו במצוות רבות בכל יום וכ"א מישראל מושך עצמו מהרע אל הטוב בכל יום ויום, כי הולך מביתו לביהכנ"ס ולביהמ"ד בכל יום ומניח טלית ותפילין ומתפלל ועונה איש"ר ועושה כמה מצוות וכו' וכמשרז"ל שאפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון – ואע"פ שיש גם בהמצוות שלהם תערובת פסולת הרבה, אעפ"כ נמצאים בהם עכ"פ כמה נקודות טובות והם בחי' שערות קדושות שהם יקרים אצלו ית' מאד מאד, וכן אפילו בעניני התאוות והרהורים שמתגברים על האדם בכל יום, מי שהוא איש כשר קצת יש לו בודאי יסורים גדולים מזה ומתגבר בכל עת נגד המחשבות והרהורים, וכל תנועה שמנתק עצמו מהם כחוט השערה הוא יקר בעיניו ית' מאד מאד כי הוא ידע יצרנו וכו' ויודע הוא איך הוא מתגבר על כל אחד ואחד ע"כ יקר בעיניו ית' כל תנועה ותנועה אפילו הוא כשערה ממש מה שהאדם מושך א"ע מהסט"א אל הקדושה, וכמה יקר חוט השערה ואפילו פחות מזה שאלפים ורבבות עולמות אינם כדאי כנגד זה. ואלו השערות יתלקטו יחד, וברבות הימים יגאלהו הש"י וכו'" (נזיקין ד' ג').

סוד הצמצום אתערותא דלתתא להשגות אלוקות

ואז. כאשר יאחז האדם במידת הצמצום ובגבורה עילאית. יגבר על יצרו, המפתהו, כאמור להעריך רק את הריבוי ולזלזל במעט הטוב, וירכז את מחשבותיו רק בטוב שעשה, להשכיל ולהבין ולהעמיק את דעתו בזכרון הטוב, ובמעלתו ובנחת רוח העצומה שהוא גורם למעלה, או אז – וכאן  אנו מגיעים לעיקר המכוון – באיתערותא דלתתא אתער לעילא וגם השי"ת יאחז כנגדו במידת הצמצום ויתן כח לצדיק לצמצם את השגותיו האין סופיות באלוקותו ית' לשערות דקיקות ולידיעות פשוטות השייכות גם לדעתו הפחותה ויזכה אף הוא להשיג ולהרגיש בליבו את ידיעתו ית'.

השגות אלוקות – להשיג את מידת טובו ית'

ועתה בא וראה מה נפלאים ומתוקים דברי מוהרנ"ת וכיצד הם שלמים ומשלימים זה את זה: כי באמת עיקר ידיעתו וגדולתו יתברך הוא מידת חסדו ורחמנותו כידוע, נמצא כשהאדם אוחז במידת הצמצום ומכריח א"ע לעבוד על האמונה במעלת מצוותיו ובערכן וחשיבותן לפניו ית' – עוסק הוא בעצם בהעמקת הידיעה בגדולתו ית' והשגתו שהיא היא רחמנותו והיא היא רצונו הפשוט להיטיב לבריותיו ולשמחם בקיום מצוותיו – "כי דרך השי"ת להביט על הטובות שעושין, ואף שנמצא בהם גם כן מה שאינו טוב אינו מסתכל על זה" (ליקו"מ ח"ב י"ז) היא גופא השגתו ית' שאליה בוער הלב כל כך אלא שהבעירה והרצון עצמם – מחוסר היכולת לצמצם – הם עצמם מונעים אותו  מלהגיע אל חפצו וכיסופיו – להשגתו ית'.

הסיכום – תמצית העבודה – השמחה בכחוט השערה

לסיכום, עולה כי כל עבודתנו וביאתנו לעולם הוא בשביל חוט השערה ואין לנו בעולמנו אלא את חוט השערה המונח לפנינו ברגע זה, את המילה הבאה בסידור או בתהילים, את המשפט הבא בהתבודדות, או את השורה שלפנינו בדף הגמרא. וכל מה שמעבר לזה – לחוט השערה המונח לפנינו. – הינו בשבילנו, כרגע מחוץ לתחום ומחויבים אנו להסיח דעת ממנו, כרגע ולהניחו לעת של כיסופים. וכדבריו הידועים של מוהרנ"ת: כי יש לאחוז את החבל בשתי קצוותיו, לכסוף למדרגה הגבוהה ביותר. אך גם לשמוח במדרגה הקטנה ביותר. ע"כ עלינו לרכז את כל עבודתנו לעבודה על האמונה בחוט השערה ולהשתדל להשיג אותו, דהיינו לצאת מחול אל הקודש בכל רגע עוד חוט השערה ועוד חוט השערה ולשמוח שמחה לאין קץ בכל התקדמות של חוט השערה ובכח שמחה זאת נזכה לעוד חוט השערה ולעוד חוט השערה ובדרך זו נזכה להשגת אלוקות המצומצמות לתוך חוט השערה ע"י הצדיקים ונמשכות מהשערות העליונות של דיקנא קדישא מ"שער רישיה כעומר נקיה ולבושיה כתלג חיור" שהוא תכלית החסד והרחמים.

סוד ספירת העומר – סוד הצמצום

וכל זה הוא סוד ספירת העומר, "כי עומר שעורים הוא כלליות כל הצמצומים כידוע, היינו בחי' צמצומים הנ"ל שעל ידה זוכים להשגות אלוקות" (נזיקין ד' ז').

וע"י המנין שאנו מונים יום יום למנחת העומר ומזכירים לעצמנו בכל יום ויום ובכל רגע ורגע שעברו כך וכך ימים לאותו עומר קדוש שהוא המידה והצמצום, אנו ממשיכים על עצמנו את כח הצמצום הקדוש, ושואבים גבורה להתגבר על תשוקתנו הכפייתית לעסוק יום ולילה ברע, להתעפר בעפר ולבוסס בבוץ עכירות מעשינו הרעים אלא להיפך לרכז את מחשבותינו לתוך חוט השערה והנקודות הטובות שבנו.

נקודה טובה או נקודה רעה?

ובאמת לאמיתה, אינם נקודות ושערות כלל, רק לפי טעות דעתנו אנו מדמים לעצמנו תמונה מעוותת כאילו הכל רע ובתוכו יופיעו מעט מעט נקודותינו הטובות, אבל באמת, כאשר נעמיק להתבונן ולהאמין בערך נקודתנו הטובה, נגלה שאינה נקודה כלל, אלא חלק מאור אין סוף. וגדולה היא יותר מכל העולם כולו, עם כל הרע שבו. "כי הנקודה הטובה שאדם מוצא בעצמו זה בחי' אלוקות כביכול כי כל הטוב מאתו ית' כי אורייתא וישראל וקוב"ה כולא חד נמצא כשיש בישראל איזה נקודה טובה דהיינו איזה מצוה או דבר טוב, זה הטוב הוא אחדות גמור עמו ית'"(השכמת הבוקר א' ב') ואם נזכה נוכל אף להבלע בתוך אותה "נקודה" עם כל הרע שלנו שיתבטל באלף ויותר ויהיה כאין. ואז תתגלה האמת שהרע הוא הוא הנקודה, וחוט השערה והטוב הוא האין סוף.

"ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו"