חבי כמעט רגע

ל׳ בסיון תשע״ט

יעקב אבינו מלמד את כל אחד מאיתנו איך מתנהגים בזמנים בהם מדת הדין משתוללת. צריך בודאי להתפלל, לצעוק להשם, גם ללחום מוכרחים, לגרש את השינה, ללמוד גם כשלא כל כך נח וגם כשלא הכל מסתדר, אסור להניח לגוף להכתיב לנו את סדר היום. אולם צריך להיות חכם ולהבין שישנן אילוצים. אחרי ככלות הכל הגוף קרוץ מחומר, הוא איננו כל יכול, אם נדחק אותו יתר על המידה הוא יישבר ויתמוטט ח"ו.

הוא מצא את עצמו זרוק על גג רעוע ומט ליפול, חבול ומוכה, פצוע וזב דם. איך הגיע הנה אין הוא יודע, זכורה לו רק שריקתה האימתנית של הרוח שהופיע לפתע מאחור. מעולם לא שיער לאיזה עוצמות מסוגלת הרוח, היא חלפה ביעף ופשוט העיפה אותו כאילו לא היה אלא עלה נידף. כן, הוא ידע שצפויה היום להתרחש סערה, דיברו על כך בכל מקום כמעט, סיפרו על עוצמתה הנדירה, על אסונות שחוללה בעבר. הוא שמע, אך בליבו פנימה נטה לבטל את ה'גוזמאות', 'מה כבר יכול לקרות' הוא טען לעצמו, 'נו באמת – רוח'. הסערה התחילה במשבים קצת בלתי שגרתיים, עצים התנועעו, תריסים נטרקו. הוא החיש את צעדיו, לא כדאי לו להצטנן… את מה שהתרחש רגעים ספורים לאחר מכן, לא היה מסוגל גם בחלומו הפרוע ביותר לדמיין…

כעת, בימים הארוכים של החלמה איטית, יש לו זמן, הוא למד על בשרו את המושג 'רוח סערה גדול בשעתו', הוא גם מתחיל להבין היכן הייתה טעותו. הוא פשוט לא מסוגל היה לוותר על מסלולו הקבוע. כבר שנים שעושה הוא את דרכו בשעה הזאת, ברחובות הללו. כאן הוא צעד לבית המדרש, עשה דרכו ללימוד משותף. כשמזג האוויר היה נח, כשהשמיים היו בהירים, הרחובות גם הם הובילו למקומות טובים. גם באותו יום סגרירי לא התחשק לו לוותר על ה'סדר', להיכנע סתם כך לרוח ולהסתגר. אולם לפעמים – כך מסתבר, נכון יותר להסתגר ולעסוק בעבודת ה' בבית, תחת קורת גג, גם במחיר הפסד השגרה המתוקה. רוח סערה איננה משחק ילדים, 'חבי כמעט רגע עד יעבור זעם'.

עם רוח סערה לא מתעסקים

ישנן תקופות שכאלו. החיים אז מאירים פנים, השגרה זורמת באין מפריע, הגוף בריא, חשבון הבנק לא סובל ממינוס, הבית רגוע ושלוו, אח… הזמנים הטובים. ימים מלאי תורה, לילות עטופי ערגה התבודדות ותפלה. מתחילים מסכתות וגם מסיימים, הכל על מקומו מונח בשלום.

ולפתע.. רוח סערה. זה התחיל בטפטוף קליל ובלתי מחשיד, משהו קטן בפרנסה, הוצאה כספית גדולה מעט, אחר כך הצטרפו גם כמה אירועים, הסדרים התערערו מעט, החברותא לא כל כך אהב את זה. אחר כך התרחבו האילוצים, תפסו עוד מקום ביום, ולבסוף גם החברותא נעלם, הסדרים התאדו, ה'שלא כסדר' כאילו קנה מקום קבוע.

הדחף הטבעי לוחש לנו אז 'תמשיך הלאה, לא כל רוח קטנה תסיט אותך מדרכך, איך תוכל לשנות כעת מסלול, אחרי שנים של הרגל, סוס טוב לא מחליפים, קדימה..' אנחנו מתאמצים, משתדלים, קצת עם המרפקים, קצת עם כעסים, אולם הרוח הקלילה הופכת עד מהרה לסערה, וזה כבר מסוכן נורא. עם רוח סערה לא מתחילים, היא עלולה להעיף, לשבור, להחריב ולרסק את כל מי שנקרה בדרכה.

ככה זה. מדת הדין והיצר הרע אינם שוקטים על שמריהם, הם לא יכולים סתם כך לוותר, להניח ליהודי ללכת מדרגא לדרגא. לא יתכן שהעולם יהפך סתם כך לגן עדן, הם לא מסוגלים לראות את זה. ויש להם גם טענות, תיקים שלמים של קטרוגים צבורים אצלם, והם משתמשים עימם בדרכם. יש להם כח אחד ויחיד – 'גדול בשעתו' באותם עיתים בהם ניתנת להם הרשות לקטרג, הם עושים זאת במלא הקיטור. אין להם המשכיות, הקיום שלהם זמני לחלוטין. אולם הדבר הזמני הזה גם הרסני… נגד רוח סערה לא מכריזים מלחמה, כשהיא מופיעה צריך פשוט להעלם, לתפוס מחסה, לכופף ראש, ולהניח לגל הזה לחלוף. את אומנות הלחימה הזו מלמד אותנו אבינו יעקב, כך הוא נהג בעצמו בשעה שעמד כנגד עשיו, הוא ידע את סודו של עשיו, הכיר למה מסוגלת 'רוח הסערה' שלו להגיע. לכן הוא התכונן בכמה דרכים. נכון, הוא הכין תוכנית מלחמתית, הוא גם התפלל, אולם, הוא גם הכין דורון – מתנה מכובדת מאוד עבור עשיו, הוא אפילו השתחווה כמה פעמים, הכל בכדי למצוא חן בעיני עשיו, ולהעביר את זעמו. הוא ידע – 'הרוח שלו גדול בשעתו'. כך נוהגים גם כלל ישראל משך כל שנות הגלות הארוכה בין גויי הארצות, צרות רבות, רדיפות, וגזירות. כבר מזמן עלולים היינו להמחות מעל פני האדמה, לולי שאומנות אבותינו בידינו, ועל כל צרה וצרה אנו מוצאים מחסה ומסתור בתפלה וצפייה לישועת השם – 'חבי כמעט רגע עד יעבור זעם'. יעקב אבינו מלמד את כל אחד מאיתנו איך מתנהגים בזמנים בהם מדת הדין משתוללת, לכל אחד ישנן התמודדויות שכאלו. צריך בודאי להתפלל, לצעוק להשם, גם ללחום מוכרחים, לגרש את השינה, ללמוד גם כשלא כל כך נח, וגם כשלא הכל מסתדר, אסור להניח לגוף להכתיב לנו את סדר היום. אולם, בהחלט לא יתכן ללחום יותר מדי, צריך להיות חכם, ולהבין שישנן אילוצים, הגוף קרוץ אחרי ככלות הכל מחומר, הוא איננו כל יכול, אם נדחק אותו יתר על המידה הוא יישבר, יתמוטט ח"ו. ישנו גבול אותו בלתי אפשרי לעבור בעקשנות גרידא, אסור ללכת כאן 'ראש בראש'. פעמים שיש להשתמש עם ה'דורון', לתת לגוף את שלו, להניח לו מעט לישון, הוא מוכרח גם לאכול, בבית מוכרחים לפעמים לעשות שלום, לדבר, לעזור. ישנם גם סידורים הכרחיים – עם רוח סערה לא לוחמים.

מה עושים כשלא יודעים מה לעשות

אולם בזה לא די, כעת יש צורך במציאת עצה של ממש. כי הביטוי העיקרי להתגברות מדת הדין על האדם הוא – חסרון העצה. האדם איננו יודע להשית עצות בנפשו, ליבו מחולק לכמה עצות, לכל צד יש טיעונים משלו, והוא בתווך איננו מוצא את ידיו ורגליו. העדר העצה הוא המצב המסוכן ביותר. במצב כזה עמד גם יעקב אבינו. הוא גם כן לא ידע אנה מועדות פניו של עשיו, באיזה דרך יש לנקוט כשנפגשים איתו, האם יאלץ ללחום עימו, או שמא מגמת פניו לשלום, ואם כן יש להראות לו פנים של שלום ואהבה. מה עשה יעקב – 'ויחץ את העם אשר איתו לשתי מחנות'. וכך מסביר זאת מוהרניית (הל' ר"ח ז' אות נב) 'כשרואין שקשה להשיג העצה השלימה, צריכין להתנהג על פי חלוקת העצה, שיהיה על כל פנים הנשאר לפליטה ולא יהיה נאבד לגמרי ח"ו. היינו כשרואה אדם שהיצה"ר מתגבר עליו, ונדמה לו שאין בכוחו לעמוד כנגדו וכל מה שחושב עצות ותחבולות אינו עולה בידו כראוי, ומחמת זה עצתו חלוקה תמיד, אזי עצתו העיקרית שיסמוך על כח הצדיק האמת שבאיזה דרך שילך ימצא בו השי"ת. ולעת עתה יתנהג כפי חלוקת העצה'. איך תציל לכל הפחות את ה'מחנה האחת', כשתקבע בלבבך ש'איך שיהיה אף על פי כן אני חזק שלא אהיה נסוג אחור לגמרי מהשי"ת ולא אייאש עצמי לעולם'.

מוהרנ"ת מביא גם מספר דוגמאות מעשיות 'למשל שהאדם חפץ שילמוד הרבה ויתפלל וירבה בהתבודדות ויהי נקי מעתה מכל חטא והרהור וכו', ורואה שקשה עליו… יהיה חזק בדעתו שעל כל פנים מה שאוכל לחטוף בחיי אתייגע בכל כוחי לחטוף איזה טוב כל יום מימי חיי, ואם ח"ו לא אוכל להתפלל כלל, אראה לדבר אח"כ איזה דיבור של תחינה ובקשה. ואם ימנעני גם מזה, על כל פנים אלמוד מעט או הרבה ועל כל פנים אתגבר ברצונות חזקים להשי"ת ואצעק ריבונו של עולם הושיעה…' זוהי אם כן העצה העתיקה, עימה השתמש יעקב אבינו בשעה שעצתו היתה חלוקה. העצה הזו מתאימה לכל אחד מאיתנו, והיא מיוסדת על יסוד האמונה הברורה, שבכל מקום השייית נמצא, ובכל מקום ניתן לעבוד אותו ולעשות לו נחת רוח, ותמיד יש מה לעשות איזה דבר טוב, העיקר לחטוף ולעשות מה שניתן, לא להתפעל מהספק, כי לכל הפחות יהיה המחנה הנותר לפליטה.

בחור התעורר בתחילת הזמן ללמוד סדר מסוים, ולהגיע להספק נאה, הוא ניסה מעט, בתקופה הראשונה הוא עוד 'משך', אח"כ הוא כבר 'סחב' ולבסוף 'כרע ונפל'. יעקב אבינו אומר לנו, כשרוח סערה באה מולך אל תתעקש, תהיה חכם ותחליף מסלול, השי"ת מצוי בכל מקום, תנסה ללמוד באופן אחר, יותר קליל, פחות עמוק, לפחות יישאר בידך הלימוד הזה לפליטה. כשיעבור זעם תחזור בריא ושלם למסלולך הקודם ותוכל לרוץ. אם רצונך למצוא את השי"ת, הוא ישנו בכל מקום, אינך צריך להתעקש על הדרך המוכרת, תתחכם ותעקוף מכשולים, כי רוח סערה גדלה בשעתה, אך לבסוף היא דועכת ונעלמת כלעומת שבאה, אז תרים את ראשך ותצעד הלאה.

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support