זמני תשובה ממשמשים ובאים

הוא עומד ליד הוריו בפרוזדור בית החולים, ממתין בתור בתוך קהל גדול לכניסה אל הרופא המהולל, מעל התקרה משתלשל לוח בו מתחלפים בכל פעם מספרי הממתינים ומודיע על התקדמות תורָ ם. עיניו המפוחדות רצות בבעתה בתוך חוריהן, ככל שהמספרים מרמזים על התקרב מועד כניסתם גוברת חרדתו, הוא לא רוצה שהתור יתקדם, נוח לו פה, במקום הותקן ברז מים קרים משיבי נפש לרווחת הממתינים, גם הכסא מרווח, ולעומת זאת מי יודע מה יהיה בחדר פנימה. מנגד עומדים הוריו בעיניים מייחלות, הם כבר רוצים להיות בפנים, הרופא הגדול הבטיח לרפא את בנם יקירם ממחלה מסוכנת, וידיו רב לו בהצלת נפשות, הם מחכים בקוצר רוח מתי יבוא ויזכו גם הם לרפואה הנכספת.

שני בני אדם – האחד נזכר מיום המיתה, מן המעבר מפרוזדור צר זה אל הטרקלין הנפלא של נועם חיי הנצח, והוא מתמלא חרדה. המפגש עם המוות מעורר בו חלחלה, נדמה לו שכאן הוא כבר מסודר מעט, יש לו מעט תאוות סרוחות שהוא מתענג בהם, והוא חושש מפני הפרידה המוכרחת.

ולעומתו, יושב בר דעת, ולא די שאינו בורח מן הזכרון הזה בעת ההכרח שמפגישו עם המוות, אלא הוא בעצמו מחפש דרכים גם בימים כתיקונם היאך לזכור ולהיזכר בכל רגע ממציאות זו. לא רק שהוא לא נחרד, אלא שהוא מתמלא מכך שמחה פנימית, הוא יודע ששם ורק שם הוא מקום הטוב הנצחי, רק שם הוא המקום שכדאי עבורו לחיות ולסבול הכל, והוא מצפה ומייחל מתי יוכל להתנער מעפר העולם השפל הזה ותלאותיו ולזכות לטוב ולנועם הזה שאין כל מלאך ובריה יכול לשער. ולכן הוא בוכה ומתפלל ושופך שיחו תמיד לבל יטעוהו בפרוזדור חשוך זה, שמא חלילה וחלילה ישכח את התכלית המופלא. הוא זוכר נגינתו בלילה ועם לבבו הוא שח בחצות לילה ובעת התבודדות ובכל עת מצוא שירחמו עליו מן השמים, למען יזכור כל ימי חייו, בימים ובלילות, את הזכרון המתוק הנעים והנפלא הזה, ולבל ימיר טוב ברע חס ושלום.

בימים אלו אנו נכנסים לחודש התשובה, חודש תמוז. עיקר עבודת חודש זה הוא לבנות את הזכרון הזה. בחודש זה נשתברו הלוחות שהביאו שכחה לעולם, לאחר שנים אירעה אז גם התחלת חורבן ירושלים ובית המקדש. אשר כל מהותו של בית המקדש, שורש התשובה, היה: הכח להביא את הזכרון הזה בלבות בני אדם, כדי להחיותם חיי נצח ולהיטיב להם טובה בלי סוף. וכאשר מאסו בטובה זו, ניטל מהם כח הזכרון ונתנו להם ליפול בשכחה אכזרית.

ועלינו נפל חובת היום, לשוב ולזכור ולהיזכר שאנו אצים רצים ומתקדמים לעולם שכולו טוב, כולו רחמנות, כולו אהבה, כולו אור ושמחה, ושחבל חבל לשכוח ולאבד זאת. היצר האכזרי מנסה להכניס בנו 'רע עין', להסתכל במבט אכזרי על מהות עולם הבא ולשכחו, ושכאילו 'עלמא דאתי' ימעיט מאתנו את התענוג של החיים.

וכך מלמדנו רבינו הקדוש: "זכרו תורת משה ראשי תבות תַּמֻז, חסר ואו, כי אז בתמוז צריכים להמשיך הזכרון לתקן השכחה, כי אז נתהוה השכחה, כי על ידי הלוחות שנשתברו בחודש תמוז נתהוה השכחה, כמו שאמרו חז"ל 'אלמלא לא נשתברו הלוחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל', ועל כן חסר ואו מתַּמֻז כנ"ל, כי מאחר שנשתברו הלוחות נסתלק הואו, כי הלוחות הם בחינת ואו, כמו שאמרו חז"ל 'הלוחות ארכן ששה ורחבן ששה" (לקוטי מוהר"ן, רטז).

זוהי עבודת חודש תמוז, לתקן את השכחה ולבנות את הזכרון, ובכך לעסוק בבנין בית המקדש המיוחד לכך. וכפי שרבי נתן מלמד במתק לשונו:

"זה ידוע לכל שהעולם הזה הבל וריק, צל עובר וענן כלה, וכל ימיו כעס ומכאובות, ואין יתרון לאדם בכל עמלו, ולא בא האדם לזה העולם כי אם בשביל תכלית הנצחי של עולם הבא, כדי שיתנקה ויצטרף בזה העולם שעל ידי זה יזכה לחיים נצחיים של עולם הבא. על כן בודאי צריך האדם לזכור היטב בכל יום ובכל עת ובכל שעה תכליתו הנצחי הזה, ולאדבקא מחשבתיה בעלמא דאתי תמיד. אך הרע עין מתגבר מאד בכל עת, שעל ידי זה נמשך מיתת הלב שמשכח מלבו הזכרון הזה. וזה גרם חורבן בית המקדש, חורבן בית ראשון וחורבן בית שני, כי עיקר הזכרון נמשך מקדושת ארץ ישראל וירושלים ובית המקדש, כי שם עיקר התגלות אלקות ושם יכולים להזכיר את עצמם ביותר בעלמא דאתי" (ליקוטי הלכות, ברכות הראיה ה, ב).

זה היה כל עמלם של הצדיקים, שברוחב דעתם ובעומק הרחמנות התלוי בדעת, ריחמו עלינו ורצו להזכירנו זכרון מתוק ויקר מפז זה, וכפי שרבי נתן ממשיך שם: "הצדיקים, כל עסקם להזכיר אותנו זכרון העולם הבא בכל יום, כדי להשיבנו בתשובה שלימה, כי זה כל ישעם וכל חפצם בעסקם עמנו, שהכל הוא כדי להזכירנו זכרון זה בכלליות ובפרטיות בכמה וכמה תחבולות נפלאות ונוראות" (שם).

וכך כותב רבי נתן לבנו: "חזק ואמץ מאד מאד לשמח נפשך בכל מה שתוכל, כי אף על פי כן אני יודע שתַּמֻז ראשי תיבות 'זכרו תורת משה'. וכפי מעט השיעור שבלבי מזה, צריכים לומר גם על דיבור הקדוש הזה: אלמלא לא אתינא לעלמא אלא למשמע דא, די! כי הוא נוגע לתיקון חטא העגל, לתקן פגם שבירת לוחות שהמשיכו שכחה בעולם, שמשם כל הצרות בגוף ונפש וממון שסובלין בגלות המר הארוך הזה" (עלים לתרופה, שכט).

הבה נשכיל ונפתח לבנו לקבל טובה נפלאה זו. לא נסיח דעתנו מזכרון זה, אלא אדרבה נעורר שמחה וחיות על העתיד הנפלא והנצחי הנתון בבחירתנו בכל רגע ובכל תנועה, ונכין עצמנו לדרך ארוכה   ונשגבה זו בלב חי ומרומם, והיא שגם תחיש גאולתנו ובנין בית קדשנו ותפארתנו.