אנו חוזרים שוב לרישומים המרתקים של החסיד היקר ר' בֵּירַך רובינזון על חסידי ברסלב בפולניה. בסיורינו נמשיך מרחוק ונתבונן בעיירה אוסטרובצה, בדמותם הקורנת של החסידים: רבי דוד קליינמן, רבי ישראל דוד רובינזון (אחיו של ר' בירך), רבי צדוק מנחם, רבי אריה גולדווסר, רבי משה אייזנמן, כולם אהובים, כולם ברורים, כולם גיבורים, כולם קדושים.

פורסם לראשונה ב"שיבולים", ע"י מכון שיבולים, ומתפרסם כאן ברשותם האדיבה.

לפרקים הקודמים: פרק א | פרק ב | פרק ג | פרק ד

רבי דוד 'מצבה קריצער'

ר' דוד קליינמאן היה שמו. בזמן שאני התחלתי להכיר אותו היו שנותיו אז בערך חמישים שנים. והיה מקורב לברסלב, כמעט שהיה החסיד-ברסלב הראשון באוסטרובצה עוד מקודם הרבי שלי ר' אברהם יצחק.

איך היה התקרבותו איני זוכר היום, כמו שכתבתי בערך של מורי ר' אברהם יצחק הנ"ל[1]  – אפשר (= אולי) על ידי ר' ישראל קרדונער זצוק"ל, וגם על ידי ר' בנציון אפטר ז"ל.

ר' דוד היה נקרא ר' דוד'ל, והיה צדיק במעשיו, היה בפשטות ובתמימות. היה מקורב בכל לב ונפש. כל האסיפות הראשונות היו אצלו בבית. הסעודות היו גם כן אצלו. אשתו הצדקת הייתה מלאה שמחה שיכולה לאפות ולבשל עבור אנשי שלומנו מברסלב. כמעט כל הבית היה הפקר ומקודש עבור ברסלב. והשמחה היו יכולים למשש בידים, שאי אפשר לצייר רק מי שהיה שם.

אחי ר' ישראל דוד רובינזהן

ה' ינקום דמו

אחי ר' ישראל דוד היה קשיש ממני באיזה שנים, חמש או שש שנים. והיה מקורב לברסלב גם כן על ידי מורי ר' אברהם יצחק הנ"ל. אני מוכרח להעיד שהיה מקורב יותר ממני בלי שום הפסקה ובלי שום ספיקות. מיום שהתקרב לברסלב היה פוסק הכל מקדם; הגם שהיה עוד צעיר בתחילת התקרבות, אבל היה נוסע עם אבי מורי ז"ל לאדמו"ר זצוק"ל לסאכעדניוו[2], ומהתקרבות לברסלב לא נסע יותר, רק היה עוסק בספרי רבינו ז"ל וקיום העצות של התבודדות וחצות.

וגם המידות של צדקות וגמילות חסד היה כמעט אחד בין החברים. היה תמיד עוסק לגבות בעד אנשים נצרכים, והעיקר עבור הכנסת כלה בדרך כבוד. הרבה כסף היה נוטל מאבינו, היה כמעט מזכה אותו – אפילו שלא אמר לו (= עבור מה). כולם היו יודעים, מי שצריך איזה טובה הוא בא לאחי ישראל דוד, ה' ינקום דמו.

היה לבו מתלהב שרצה ליסע על ציונו הקדוש של רבינו הנחל נובע, לומר העשרה קפיטל תהלים. ופעם אחת נסע עם אנשי שלומנו בשנת תרע"ט, אבל אבי שלי נטלו מהדרך[3]. חבל על זה, אפשר (= אולי) היה זוכה עוד להיות.

וגם לבו היה יוקד להדפסה לדפוס ספרי רבינו ז"ל – להפיץ מעיינותיו חוצה, אשר פעם אחת הדפסנו ספר 'חיי מוהר"ן' על ידי ר' לייבל פראמפּאלער – בשנת תרפ"א[4]. ורוב הכסף גם כן היה של אבינו נ"ע, ולא רצינו לכתוב שמינו שלא יתוודע לאבינו[5].

ואני זכיתי אז שהייתי כמעט צעיר בשנים ונסעתי במסירות נפש ללובלין על שבת בימי החורף שהיה קר וצינה וגם כפור היה על הארץ והיה קשה לילך, וגם היה אז מלחמה בין הסובייטים ופולין, ואנשי חיל היה מלא בהמסילת-הברזל, ואני נסעתי אז במסירות נפש, ואז היה הפעם הראשון שנסעתי מביתי לעיר אחרת. וגם זה היה פעם ראשונה שנסעתי להקיבוץ של אנ"ש, והקיבוץ היה בלובלין, שבלובלין היה בית-החסידים דברסלב – הקיבוץ הראשון, וגם שם היה נמצא אנ"ש ממוצעים בשנים וגם איזה זקנים – שלא היה בשום קיבוץ בפולין, כי רוב הקיבוצים של ברסלב היה מן בני הנעורים ואברכים.

ואני רוצה להזכיר פה גם כאשר סידרתי עם ר' לייבל פראמפּאלער ביום ערב שבת קודש אצל שניידמעסער לדפוס ה'חיי מוהר"ן', היינו שמחים כל השבת קודש, וגם קידשנו הלבנה אז במוצאי שבת קודש, ואחר כך סידרתי לנסוע בחזרה, והלכתי למסילת-הברזל עם איזה מאנשי שלומנו שליוו אותי, וכאשר באנו על המגרש של מסילת-הברזל היה כל המגרש מלא מאנשי חיל פולנים, והם היו רשעים גמורים, נפל פחד עלי ועל כולם מאנ"ש איך אני יכול לנסוע עמם ביחד. ונתוודע שהם (= החיילים) יסעו מקודם במסילת ברזל מיוחדת, ואחר כך יהיה עבור העם גם כן מסילת ברזל מיוחדת. ונסכם אצלינו לנסוע אחרי שהם יסעו. אבל מה נעשה עד הזמן, כי להיות עמם ביחד היה מורא (= פחד), אך היה גם כן לא רחוק מהמסילת-הברזל אחד מאנשי שלומינו צדיק גדול ר' שמואל יצחק ז"ל[6], והלכנו אצלו כולם, ואי אפשר לשער השמחה שהיה בעת שראה אותנו. ואשתו התחילה להכין לבשל על 'מלוה מלכה', ואכלנו ביחד סעודת מלוה מלכה, ועשינו ריקודים עד שהם נוסעים, כי בכל פעם אחד רצה לראות אם הם עוד נמצאים. ואחר כך נסעתי בשלום לביתי. וגם אחר המלחמה זו מצאתי חלק אחד מ'חיי מוהר"ן' שהדפסתי.

חברי צדוק מנחם

וחברי אריה

שקוראין אותו לייבטשע גאלדוואסער

ה' ינקום דמם

השני חברים הנ"ל היו חביבים עלי כנפשי, האחד צדוק מנחם – היה אביו מלמד שהיה בפני עצמו בביתו כמו שהיה המנהג אז בפולין שהיו הרבה מלמדים שהיו לומדים עם בחורים בביתם ומושכים פרנסה מזה. שמו היה ר' שמעון מרדכי, ה' ינקום דמו, והיה נחשב בין המלמדים הטובים. היה לו הסברה טובה להסביר להבחור גמרא עם תוספות בהבנה טובה. אני זוכר עוד שהרבה פעמים הייתי בביתו בעת שהיה לומד עם התלמידים. ור' שמעון מרדכי הנ"ל היה מחסידי לובלין, שהיה הרבי הגאון ר' שלמה'לי איגער[7] שנפטר בתוך השואה.

ואביו של אריה גולדווסר היה סוחר, והיה גם כן מקורב להרבי הנ"ל, מחסידי לובלין, ה' ינקום דמו.

השני הבחורים הנ"ל היו חברים מדובקים אחד לחבירו כשני אחים, היו לומדים ביחד, היו מתפללים ביחד. זה מה שאני מספר היה בעת הבחרות, בהשנים מן תר"פ – תרפ"ו עד הנישואין, שכולנו נישאנו כמעט בזמן אחד.

בשנת תרפ"א-ב נתקרבו לברסלב גם שניהם ביחד, היו עובדים בעבודת ה', היו מקיימים התבודדות וגם 'הניעור בלילה'[8] הרבה פעמים. וגם הרבה פעמים הלכנו לשדה בלילה, לקיים 'הניעור בלילה' ביחד, וגם עוד איזה בחורים.

היה להם מניעות קצת מאבותיהם, אבל חזקו עצמם. וגם בעת שנסעו על ראש השנה ללובלין, ובלובלין היה גר הרבי שלהם הנ"ל, היו מוכרחין להתפלל תפילה אחת עמהם, ורצו במהירות להקיבוץ ברסלב.

אני זוכר מעשה אחד שכדאי להזכיר, החבר צדוק מנחם היה חולה פעם אחת על הטיפוס ל"ע, והיה לו חום הרבה הרבה יותר מרגיל, וכמעט הרופאים מאוסטרובצה היו מייאשים אותו. ואנו אנ"ש, וגם חברים שלנו, היינו אומרים תהלים הרבה ומבקשים הרבה, ועשינו אפילו ריקודין הרבה להמתיק הדינים מעליו, אבל לא הועיל. והסכמנו איזה חברים שהיינו כבר חתנים קודם החתונה, והיה לנו כל אחד מתנה שעון זהב, זה היה המנהג ליתן להחתן בעת אירוסין שעון זהב, לקחנו ארבע שעוני זהב ונתנו למשכן, ולווינו כסף, והבאנו רופא גדול מעיר ראדום שהיה שם רופא גדול, וזה היה בערב שבת קודש, וגם הרופא הנ"ל לא ידע מה לעשות, ולא נתן בטוחות – "אָפֶענוּנְג" (= תקווה) – לחיים, והיה אז בכיות גדולות בבית. והיה שם אחד שאמר שיש סגולה שהיה לו (= לרבי צדוק מנחם) דודו, אחיו של אביו, שגר גם כן באותו בית למעלה, והיה שמו ר' נתן, והיה גם כן מלמד העיר אוסטרובצה, וקוראין אותו: פְרִימֶער ר' נתן, ולדודו (= ר' נתן) היה לו בת יחידה אשר מעולם היו מדברים השכנים והמשפחה עוד כשהיו קטנים שהם הם הזוג חתן כלה.

והחתן היה גם כן בן יחיד אצל הוריו, אבל בעת שגדלו לא היו רוצים לשדכם. ואמרו עתה השכנים שזה סגולה לעשות השידוך (=בין צדוק מנחם ובת דודו), ותיכף ומיד נתרצו השני בתים, ר' שמעון ור' נתן, ונטלו כלים כלי חרס ושברו ואמרו: מזל טוב, מזל טוב.

ואז היה נס פלא כאשר הרופא הגדול הלך מביתו ואמר שאין לו מה לעשות, רק אמר שצריכים רק להתפלל להשי"ת, ואז תיכף נעשה התנאים ושברו הטֶעלֶער (= הצלחת), ונעשה מיד רפואה, שמיד החום הלך ממנו, מה שמקודם לא היה החום לעזוב קצת, רק היה חום קשה והרבה. ואחר התנאים ראינו השינוי לטובה. ועתה נתקיים מה שאמר הרב ר' חיים יושע שו"ב, אביו של ר' משה מנדל וויינברג[9], שיהיה לו רפואה, שיש פסוק בתהלים (ס"ה י"א) צִמְחָהּ תְּבָרֵךְ, צִמְחָהּ – נוטריקון: צדוק מנחם חיה הדסה, כי שם אמו היה חיה הדסה.

רבי משה אייזנמן

שקוראין אותו משה ברסלבר

"משה ברסלבר"[10], כך היו קוראין אותו בין אנשי שלומינו. מביתו היה המשפחה אייזנמן, אביו שלו היה שמו אברהמ'טשע אייזנמן, והיה מחסידי אלכסנדר. משה היה עוד צעיר בשנים, ערך שמונה עשר, ונתקרב על ידי וגם על ידי מורי ר' אברהם יצחק הנ"ל. היה נתקרב בכל התמימות, שאנשי שלומינו היו אומרים עליו שהוא בבחינת התלמיד שהיה למורינו ר' נתן זצוק"ל שהיה שמו ר' משה ברסלבר[11].

משה הנ"ל, מיום שהתקרב היה מתחיל להתפלל בקולות, תמיד היה מתפלל בהתלהבות בבית המדרש תחת התנור ולא התבייש כלום. והיה לו התבודדות בכל יום. הרבה פעמים היה אביו מבקש ממני שלא לדבר עמו מחסידות ברסלב, אבל הוא לא הסתכל כלום[12]. כמעט שאני לא ראיתי אז בפולין נשמה כזו בהתקרבות ובהתלהבות כזה, ואנו מוכרחים להודות שהכל הוא השגחת ה' יתברך.

הבחור משה הנ"ל היה נוסע עם איזה בחורים ואברכים מאוסטרובצה לארץ ישראל על ידי שביל השחור, אבל לדאבוני בא בחזרה, ואני הייתי אז באוסטרובצה, כי היה אחר הנישואין שלי שהייתי גר בעיר סאליף[13] סמוך לאוסטרובצה, ובאתי לקיים כיבוד אב ואם, וראיתיו כמעט שבכיתי שאז שמענו שקרוב למלחמה, ואז היה קודם המלחמה האחרונה, וגם הוא בעצמו היה לו עגמת נפש מזה שבא בחזרה. ואמר לי שהיה בבית התפילה בברסלב בירושלים ולא היה התקרבות – זה אחד הדברים שאני דואג תמיד שאין סדר אצל אנ"ש, טוב שלא לדבר מזה בפומבי, האהבה שרבינו זצוק"ל היה מצווה להיות ביחד – צריכים עוד לתקן הרבה. מי יודע אם היה בסדר – היה עוד ר' משה ברסלבר חי!

הערות לפרק ה' מזכרונות רבי בירך רובינזון:

[1] ראה בפרק הראשון לזכרונות רבי בירך רובינזון, בקטע המתחיל "כן היה איזה שנים שנהגו כן".

[2] רבי אלימלך יעקב יצחק רבינוביץ, מגזע ה'יהודי הקדוש' מפשיסחא. בשנת תרס"ו נתמנה לרב בסוכדניוב שבאזור לובלין ובה כיהן גם באדמו"רות. במלחמת העולם השניה עבר כאדמו"ר לקילץ. נסתלק בכ"ב באלול תרח"צ.

[3] ראה את הסיפור בפרק השני לזכרונות.

[4] היא המהדורה השלישית של חיי מוהר"ן. על דף השער של מהדורה זו מופיע: "הובא לביה"ד ע"י הותיק מוה"ר יהודה ליב ראזינפעלד וחסידי ברסלב […] בדפוס ר' מנחם מנדיל נ"י שניידמעססער, לובלין, שנת תרפ"א לפ"ק.

[5] ראה מסכתות קטנות, מסכת כלה רבתי פ"ב הי"ג, בעובדא דרבי עקיבא ורבי טרפון.

[6] אולי הוא 'ר' שמואל יצחק בן ליבע געלע פרידמאן' המוזכר ברשימת הפרענומעראנטין' (בין אנ"ש תושבי לובלין), בסוף ליקוטי מוהר"ן מהדורת ורשא תרפ"ד; ליקוטי תפילות וורשה תר"צ.

[7] רבי שלמה איגר מלובלין, נכד הרה"ק רבי לייבלי איגר (נכדו של הגאון רבי עקיבא איגר, התקרב לחסידות והיה לתלמידו של הרה"ק רבי מנחם מנדל מקאצק). רבי שלמה הוכתר לאדמו"ר בשנת תרע"ה, ונפטר בוורשה בב' תמוז ת"ש.

[8] ראה ליקוטי מוהר"ן סימן נ"ב

[9] ראה אודותיו בפרק רביעי מזכרונות ר' בירך, בחלקו השני של המאמר.

[10] אין להחליפו עם ר' משה דוד טעביל אייזנמן, המוזכר בפרק הקודם

[11] ראה כוכבי אור, שיחות וסיפורים אות מ"ד; נחלי אמונה (ב"ב תשכ"ז), עמוד מד.

[12] ראה כוכבי אור, אנשי מוהר"ן, אות ג.

[13] העיירה 'נובה סלופיה' (Nowa Słupia) שבמחוז קיילצה. כמוזכר בפרק הרביעי מזכרונותיו. ברשימת ה'פרענומעראנטין' בסוף ליקוטי תפילות מהדורת ורשה תר"צ, מופיע שמו של ר' בירך כתושב 'סאליץ' [!].