הפעם נקרא את הפרק האחרון שכתב ר' בירך רובינזון על רבו החסיד הדגול רבי אברהם יצחק וייסזאנד, שנרצח על קידוש ה' בשנות השואה האיומה, הי"ד.

בדרכו מתאר ר' בירך דמויות-הוד נוספות מקרב חסידי ברסלב בפולין: רבי יצחק ברייטר, רבי שמחה בָּרנשטיין, ועוד. ועמם משרטט בצבעים עזים את דמותה של הישיבה הברסלבית "הלכתא כנחמני" שהוקמה בעידודו של הגה"ק מאוסטרובצה.

תיאוריו הנלבבים מוצפים געגועים לאותם ימי קדם ואישים מופלאים, הלוואי נזכה אף אנחנו לצעוד בדרכי ישרים.

פורסם לראשונה ב"שיבולים", ע"י מכון שיבולים, ומתפרסם כאן ברשותם האדיבה.

"מפני מה לא אמרת לי שאתה נוסע לאומן?"

גם זאת כדאי להזכיר אודות רבי ומורי מוה"ר אברהם יצחק הנ"ל, אשר פעם אחת עוד קודם המלחמה הראשונה, קודם ראש השנה היה רוצה לנסוע לאומן להשתטח על הציון הקדוש, וגם להתפלל התפילות עם אנשי שלומינו ביחד, בהקלויז שנקרא על שם רבינו הקדוש, שמזה הראש השנה שמתאספים יחד – מושכים יניקה וחִיות והתעוררות על כל השנה, כי אצל אנשי שלומינו היה השתוקקות גדול כל השנה על זאת, וכל מגמתם היה לזכות להשיג הראש השנה ולנסוע אומנה על ראש השנה.

קרה פעם אחת עם ר' אברהם יצחק הנ"ל שעשה (= סיכם) עם עוד אחד מאנשי שלומינו ר' דוד קליינמן ("מַצֵבָה-קְרִיצֶער" הנזכר לעיל) ליסע יחד. ועשה עמו שיסע למסילת הברזל מקודם לקחת הכרטיסים, והוא ילך לעת עתה לדודו הגאון הצדיק הרבי מאוסטרובצה – להגיד לו פריסת שלום. אבל כפי הידוע שכשר' אברהם יצחק היה בא להגאון הנ"ל, היה מדבר עמו בתורה ומפלפל עמו, ועוד שהיה רוצה לפתור כמה איבעיות שהיה לו קודם ראש השנה – מה שהרבה חסידים ורבנים מהסביבה מקרוב ומרחוק יבואו אליו ויפלפלו גם כן באותם ענינים, ולקח זמן הרבה, ור' אברהם יצחק הנ"ל היה מתיירא שלא יאחר המסילת הברזל, ואמר שצריך לצאת לחוץ לצורכו, ולא הלך בחזרה רק רץ בפחד להמסילת הברזל, ונסע לאומן.

ואחר יום טוב כשבא לביתו, והלך אצלו ליקח "שלום עליכם", היה הרבי הגאון בכעס קצת, יש אומרים שנתן לו מחאת כף על הלחי מחמת אהבה, ואמר לו: מפני מה לא אמרת לי שאתה נוסע לאומן, אפשר הייתי נותן לך פתקא על ציונו הקדוש.

אבל ר' אברהם יצחק הנ"ל עוד לא ידע היכן הדעת של דודו הגאון נוטה בנוגע לברסלב, לכן היה מתיירא להגיד לו, אפשר (= אולי) יצוה לו שלא יסע – יהיה מוכרח לציית לו, וזה היה בלי אפשרות לא לנסוע.

* * *

ישיבת הלכתא כנחמני

אחר זמן הרבה איזה שנים, בשנת תר"פ נתייסד ישיבת ברסלב באוסטרובצה, הנקראת בשם "ישיבת הלכתא כנחמני". והמייסדים היו: ר' משה רויזנברג – למדן גדול שאומרים עליו שהיה בקי בכל ה"קצות" (= ספר קצות החושן) בעל פה, ור' אברהם יצחק וייסזאנד, ור' יצחק ברייטער, ור' אהרן לייב ציגלמאן, ור' משה אהרן ציטרינבוים מראדומסק, כולם היו מאנשי שלומינו של ברסלב. והרבי הגאון מאוסטרובצה נתן הסכמה על ידי ר' אברהם יצחק הנ"ל, וציוה להדפיס על הפנקסים לגבות כסף – שמו של הרבי, וכך הוה שעל הפנקסים היה נדפס "ישיבת הלכתא כנחמני תחת השגחת אדמו"ר מאוסטרובצה" וזה היה קידוש השם.

ובהישיבה היה עד שישים תלמידים, הרוב מהם באו מעיר לאדז' מחסידי ברסלב. והיה לומד בהישיבה גם בנו של הרב ר' פינחס זצוק"ל, שהיה נקרא ר' פינחס'ל עילוי מפשעדבורז, שהיה תלמיד ה"אבני נזר" זצוק"ל, והתקרב לחסידי ברסלב בלב ונפש. ומקודם היה גר בעיר זשידוז (?), ואחר כך כמדומה לי שקבע דירתו בפשעדבורז.

בישיבה למד גם כן שמחה בוֹרינשטיין מלאדז' אשר אחר כך נתגדל ונעשה מהראשי מנהיגי ברסלב, אשר עסק בכל מקצועות ברסלב: בצדקה כלליות עבור אנשי שלומינו, וגם עזר הרבה לר' אהרן לייב ציגלמאן בהדפסה, וגם לנסוע לובלינה על ראש השנה בכל שנה – והיה נצרך לטפל בזה לשכור כמה מכונות (= אוטובוסים) לנסוע דרך רחוק מלאדז' ללובלין, הכל היה מונח על כתפיו של ר' שמחה. וגם אשר בכל שנה, היו נוסעים כמעט בכל שנה על הילולא של הצדיק האלקי מוה"ר אלימלך מליז'נסק על הילולא בכ"א אדר באו לליז'נסק כמה מאות חסידי ברסלב להתפלל ולעשות השתטחות על ציונו הקדוש, כמנהג חסידי ברסלב שהתנהגו כן באומן על הציון של רבינו הקדוש נחל נובע מקור חכמה.

"כל אחד היה משתוקק ומצפה כל היום על הלילה שיבוא"

ור' אברהם יצחק הנ"ל היה נותן שיעור בגמרא ותוספות ושאר פירושים בכל יום אחר הצהרים בהישיבה, הגם שלא היה ברצון של אבות התלמידים שלמדו אצלו בביתו, אבל לא הסתכל עליהם. לא היה מתיירא שמא יוציאו ממנו התלמידים, כי רבי כזה בהסברה כזאת לא היה בנמצא. והנהלת הישיבה היו מבטיחים לו בעד פרנסה ברווח. ואצלו היה עומד הישיבה במקום הראשון.

והמשגיח הכללי היה ר' יצחק ברייטער זצ"ל ה' ינקום דמו. באותו העת שהיה המשגיח באוסטרובצה היה זכות לשמוע ממנו דיבורים חדשים, דיבורים חמים, איך היה לומד בליקוטי מוהר"ן ובליקוטי הלכות ובשאר ספרים וגם שיחות.

אני זוכר פעם אחת בהפרשיות של החורף, היינו בראשית שמות, בעת שהתחיל ללמוד ביום ראשון בלילה אחר מעריב, באו ביחד אנשי שלומינו ולמד איזה שעות, וכה למד הסדרה כל השבוע, ולא גמר הפרשה. הכח המושך היה כל כך גדול, שכל אחד היה משתוקק ומצפה כל היום על הלילה שיבוא ביחד עם ר' יצחק לשמוע ממנו דברי אלקים חיים, דיבורים הנובעים מהנחל נובע, דיבר עמי הרבה, וגם אני בעצמי, הגם שהייתי עוד צעיר באותו זמן, אחר הנחת תפילין (= נער בן 13) והלכתי עמו להיער על התבודדות. ופעם אחת רציתי לשמוע ממנו מה מדבר, לפי שבאמת אז לא ידעתי הרבה – אפילו מה זאת התבודדות, באיזה לשון צריכים לדבר ומה צריכים לדבר, ולא שמעתי כלום, רק שמעתי אותם הדברים: רבונו של עולם! רבונו של עולם! ואמר לי: לך הלאה קצת.

"ר' יושע מלמד"

וכך היה המנהג של מורי ורבי ר' אברהם יצחק וייסזאנד, אשר כל עבודתו היה בהצנע, בפרט עם התלמידים הצעירים היה מתנהג בהצנע יותר, לא דיבר בשום פעם מהתבודדות, רק עם הגדולים הבחורים והאברכים היה מדבר, אבל לא עמנו התלמידים. רק היה מתנהג שבזמן שעשינו סיום על פרק אחד בגמרא ותוספות, הלכנו כל התלמידים להיער, לפי שהיה בינינו חבר שלי, אוהב יקר שלי, בשמו מרדכי קריינדל, היה לו היתר הוראה ממורה-צדק של אוסטרובצה הצדיק ר' יושע מלמד, שהיה זקן מופלג ולא הסתכל על משקפיים, היה מתפלל מנחה בשבת קודש בבית המדרש הישן, והיה קורא בתורה בלי אור הדלוק רק קצת מה שהאיר על ידי החלון.

ר' יושע היה למדן גדול – ש"ס בעל פה ושאר ספרים. אחרי המלחמה הראשונה ( – מלחמת העולם הראשונה) היו הספרים של בית המדרש הישן שהיו ספרים ישנים עתיקים ונקרעו שם מהחיילים, והיה גבאי הספרים הישנים, ואני הייתי גבאי לקנות ספרים חדשים, ועל הספרים הישנים שנקרעו לא היה שום שער, ור' יושע הנ"ל היה יודע כל ספר וספר איזה שֵׁם שיש לו, ועשה לו השער, היינו השם שנצרך לו. ומאותו ר' יושע הנ"ל השיג חבר שלי מרדכי הנ"ל היתר הוראה.

והחבר שלי הנ"ל היה חלש, היה נצרך לרחמים, והיה נצרך לאוויר, בכן ביקש אביו ממורי ר' אברהם יצחק שילך בכל פעם ליער לשאוף אויר, ונתן לנו חלות ומיני מתיקה לעשות סעודה בהיער, וכן עשינו. ואחר הסעודה היה אומר ר' אברהם יצחק שהולך לנוח קצת שהוא עייף, אבל אחר כך, אחר איזה שעה, בעת שבא בחזרה ראינו שהיו עיניו אדומות מבכיות. זה היה לו התבודדות ולא היה מפרסם כלום.

מידותיו וענוותנותו של רבי אברהם יצחק וייסזאנד

לשער את המהות והמידות של מורי הנ"ל אין לי כתפיים לזה, חוץ ממה שהיה רבי שלי, רק באמת היה איש צנוע מאד, המידות טובות שהיו לו אין לכתוב, היה לו מסירות נפש עבור האיש שהיה לו איזה צרה, איזה גמילות חסד – היה עושה כל הפעולות כדי לעזור את האיש להוציא אותו מהצרה, מהדאגות, קודם כל היה נופח בו שמחה ובטחון שלא יפול בדעתו. הוא היה תמיד עבור האברכים כמו רבי אצל חסידים.

הרבה פעמים היה קורה שלאברך היה עגמת נפש ובלבול בביתו בנוגע שלום בית או בפרנסה, היה ר' אברהם יצחק מתווך ועושה שלום.

ועניוות שלו אין לשער, היה אוחז עצמו לעניו ( – החזיק במידת הענווה), אפילו קטן בפני הקטן ממנו. הרבה פעמים כשבא מהמקווה בערב שבת קודש בא בלי כתונת או בלי גרביים ואמר שנאבדו, אבל באמת כשראה אחד שאין לו כתונת או שהיה קרוע או שלא היה לו גרביים, אז נתן להאיש הגרביים, והרבה פעמים היה לו עגמת נפש בביתו בשביל זה.

הכנסת אורחים של רבי אברהם יצחק

וגם בנוגע הכנסת אורחים – הוא רצה להביא האורחים על ארוחת הבוקר או על אכילת ערב ולא היה אצלו ברווח שיוכל ליתן להם כל צרכם, היה לו עגמת נפש הרבה מזה, ובפרט כשבאים חסידי ברסלב מאנשי שלומינו, ועוד אותם שהיו חברים שלו מכבר ורצו לדבר עמו ליהנות מדברי תורה שלו, ובאמת אפילו שלא רצו לאכול אצלו שידעו שאצלו דחוק בפרנסה, אבל ר' אברהם יצחק היה רוצה דווקא לאכול עמהם על שולחן אחד, כי השולחן של תלמידי חכמים הוא כמזבח ואוכלים קרבנות.

אני זוכר עוד כמה מעשיות בנוגע לזה, כל אימת שבא לעירנו מאנשי שלומינו מעיירות אחרות, ובפרט בעת שהיה הישיבה הקדושה של ברסלב – ולמדו בניהם של חסידי ברסלב, ואבותיהם היו באים לפעמים לאוסטרובצה, עשה פעולה והזמין סעודה יפה כדי לכבדם ולדבר עמם גודל הנחיצות הישיבה ללמוד ביחד תלמידי ברסלב, וגם לדבר דיבורי רבינו הקדוש.

דרשותיו של רבי אברהם יצחק וייסזאנד

באוסטרובצה היה מנהג שבכל שבת ושבת היה אחד שהיה יכול לדרוש על הפרשה, היה דורש בבית המדרש אחד שהיה נקרא "בית המדרש החדש". וכאשר היה מודעות על הפתחים של בתי מדרשים שבעיר – שאותם היו מדביקים על הכתלים ביום חמישי ובערב שבת – שהרב ר' אברהם יצחק וייסזאנד ידרוש למחר, באו עולם גדול, שהיה מלא אנשים שלא היה מקום לעמוד. לפי שדרש בשבעה מיני טעם, כל דיבור היה כפנינים.

אני זוכר עוד שרציתי לילך לתוך הבית המדרש ולא יכולתי. אנשים היו עומדים בחוץ, מחמת שלא היו יכולים לכנוס. והמנהלים שהיו ראשי החברה שהיו מסדרים מי שידרוש, היו רוצים שר' אברהם יצחק הנ"ל ידרוש כמעט בכל שני או שלש שבתות, אבל לא היה רוצה, שהיה בוודאי טרדה רבה.

* * *

חידושים ממנו שעשה הכנה להדפיס ספרים – ראיתי אצלו פנקסים גדולים, כל פנקס היה גדול כמו הגמרא של הש"ס דפוס ווילנא – קטן קצת. אני זוכר עוד שפתחתי פעם אחת פנקס אחד והסתכלתי בו, ראיתי כתב יפה, אבל לא הבנתי מה היה כתוב שם, וגם אפשר אני לא זוכר. יכול להיות שהיה לו על הרבה מסכתות של הישיבה. זאת אני זוכר שהיה לו ספרים בכתיבה (= כתבי יד) שר' בן ציון אפטר ז"ל נתן לו מאביו חידושים מהרב הצדיק ר' פינחס קָארִיצֶער זצוק"ל, וגם חידושים שלו.

[לפרק הבא]