לפרק הראשון של זכרונות רבי בירך רובינזון על רבי אברהם יצחק ווייסזנד וחסידי ברסלב בפולין – לחצו כאן

לפנינו המשך רישומיו של ר' בֵּירַך רובינזון ז"ל, על חסידי  ברסלב  בפולניה שנרצחו  על  קידוש  ה'  בשנות השואה האיומה, הי"ד.  בעוד ר' בירך מתאר נרגשות את דמותו הקורנת של החסיד הגדול רבי  אברהם  יצחק  ווייסזאנד הי"ד, הוא משרטט לפנינו כבדרך אגב עוד מספר פרקים בתולדות חסידות ברסלב בפולניה. כך נקרא הפעם על הנסיעות לאומן לקראת  ראש  השנה,  על  'חומת הברזל' שהתרגשה ובאה פתאום – 'ולא נתן אדום את ישראל עבור בגבולו'. על המאמצים העילאיים להבריח את הגבולות, ועל האסיפה הכללית שהחליטה על התקבצות אנ"ש בעיר לובלין.

פורסם לראשונה בקובץ "שיבולים", ומתפרסם כאן ברשותם האדיבה. כל הערות השוליים הינם של עורכי מכון שיבולים.

רבי אברהם יצחק אוסטרובצער זצ"ל, ה' יקום דמו – המשך

וגם ביחד עם מורי ר' אברהם יצחק, היה עוד אחד מקורב מאנשי שלומינו, הנקרא בשמו משה מנדיל, אשר בלי נדר, בעזרת ה', אכתוב ממנו להלן במיוחד.

זה היה בשנים מן תרע"ח, אחר המלחמה הראשונה. ובשנת תרע"ט היה התעוררות גדול בין אנשי שלומינו דפולין לנסוע על ציון הקדוש של רבינו הקדוש זצוק"ל, להשתטח שם ולומר העשרה קפיטל תהלים, מה שרבינו ז"ל הבטיח שכל מי שיבוא על ציונו ויאמר עשרה קפיטל תהלים הנ"ל יתקן לו כל עוונותיו, כמובא בליקוטי מוהר"ן ובחיי מוהר"ן, עיין שם[1].

וגם אחי הקדוש, הנקרא בשמו ישראל דוד הי"ד, היה נמנה גם כן בין אנשי שלומינו דברסלב. הוא היה עומד במדרגה גבוהה ממני גם בענין ההתקרבות לברסלב. ונסע גם כן עם החברים לאומן, ורצה גם כן להיות על ציון הקדוש, אבל לא סיפר בפני אבינו ונסע בלי ידיעה בהצנע. הוא היה גדול ממני באיזה שנים, ואני הייתי אז צעיר, ולמדתי באותו זמן אצל רבי אברהם יצחק הנ"ל. ובאמצע הלימוד, קרא אותי הרבי החוצה, ואמר, שנודע לו עתה בסוד שאחי נסע לאומן, לכן הוא רוצה ממני שאלך לאבי נ"ע להגיד לו שאחי נסע לאומן. [בטח הרבי היה מתיירא אפשר (= אולי) אבינו יתוודע מזה ויהיה כעס על ר' אברהם יצחק הנ"ל].

והלכתי תיכף לבית המסחר שלנו, היכן שאבי ז"ל היה, והיה אז הרבה לוקחים – קונים שלקחו ממנו, ואמרתי לו האמת, והיה אוחז מספריים לגזוז ולחתוך הסחורה (= הבד) באמצע עבור הקונים, והניח כל אלה, ונטל המלבוש היפה מן המגדל (= ארון הבגדים), ונסע ישר (= מיד) למרכבת מסילת הברזל, ונסע לובלינה, שהיה מבין שהתחנה הראשונה בטח יהיה בלובלין בבית החסידים דברסלב. וכן הוה, כשבא עוד בלילה מצא אותו ישן על הרצפה על התבן והשחת עם שאר החברים, ואבי ז"ל לקח אותו מיד תחת ידו ונסע עמו בחזרה לאוסטרובצה. ודייקא בזו השנה היה שעת הכושר שאיזה מאות חסידי ברסלב מאנשי שלומינו נסעו לאומן, והיו, וזכו לבוא בשלום. כמעט היה הראש השנה האחרון שאנשי שלומינו מפולין נסעו לאומן, ולהבא היה הגבול סגור ומסוגר.

ואגב אני רוצה להודיע, שלא היה חס ושלום אבי מתנגד על הדבר בעצמו, על חסידי ברסלב חס ושלום, רק היה מתיירא שמא יארע חס ושלום איזה מכשול על הדרך, על הגבול. זה היה הסיבה של אבינו שאמר לנו תמיד: אני מבטיח לכם שאם יהיו השנים כתיקונן, והגבול יהיה פתוח שנוכל לנסוע בלי שום בלבולים, אז בלי נדר אני גם כן אסע עמכם ביחד.

ואני בעצמי ראיתי, אשר אבינו הסתכל בספרי רבינו ז"ל הרבה. ופעם אחת ראיתי שהסתכל זמן הרבה בפעם אחת, ואחר זה התחיל לדבר בסגנון אחר, אשר אני זוכר שפעם אחת היה מדבר חסיד אחד כנגד ברסלב, היה אבינו מדבר עמו שאינו כן כאשר אתה מדבר, ואמר לו: אני מסתכל בַספרים, ואני רואה שרק טוב כתוב בהם.

וגם רבי אברהם יצחק היה מתיירא שמא חס ושלום יזדמן איזה מכשול ואונס על הדרך, כמו שהיה בזמן מאוחר (= תקופה מאוחרת יותר) שעל הגבול נהרג בחור אחד, ממילא היה הפחד גדול.

ואחר השנה של תרע"ט, הראש השנה האחרון שהיו יכולים עוד לנסוע, ונפסק כמעט הנסיעה, אף על פי כן היו בוחנים (= מנסים) הרבה מאנשי שלומינו, ונוסעים בכל שנה קודם ראש השנה להגבול שהיה בין הסובייטים ימח שמם ובין הפולנים, אבל בחינם היו הנסיעות. היו לומדים ומתפללים אצל הגבול כמה שבועות, ולא פעלו[2].

היה בין אנשי שלומינו שני אנשים מעיר לָאדז', בשמם: בֶּערִישׁ לִינְשִׁיצֶער, והשני זושא צֶרְטְנֶר, ה' ינקום דמם, הם כמעט זכו שנסעו גם כן בכל שנה ובאו לאומן על ראש השנה, ובאו בחזרה גם כן. והיה להם הרבה פעמים שנתפסו על הגבול, אבל נשתחררו על פי נס. אבל בפעם האחרונה שמענו מהם לא בשורות טובות, על ידי מי אינו ידוע בבירור, אבל זאת היה גלוי (= ידוע) שלא נשארו בחיים, ה' ינקום דמם[3].

[כך היה] בין השנים של תרע"ט – עד שנאספו אסיפה גדולה מגדולי חסידי ברסלב, והחליטו להתאסף יחד על ראש השנה – מכל הקיבוצים שהיה נמצא חסידי ברסלב – לעיר לובלין.

הטעם היה, הראשון: מפני שאנו רוצים להיות בערב ראש השנה על ציון של הצדיק האמת, ולומר העשרה קפיטל תהלים "תיקון הכללי", ולבקש מהצדיק לעשות שליח אצל רבינו הקדוש אדונינו מורינו ורבינו נחל נובע מקור חכמה, שהוא ראשי תיבות: נחמן.

והטעם השני, מפני מה ביררו דווקא לובלין, לפי שבלובלין היה הבית החסידים דברסלב – הקיבוץ הראשון מכל הקיבוצים. ושם היה רוב זקנים מקורבים מכבר. ועוד טעם, לפי שהיה שם קבר של מהרש"ל ועוד צדיקים גאונים. וקודם שנתאספו ללובלין, היו המקורבים שהיו ביחידות בעיר שלא היה נמצא קיבוץ רק איזה אנשים, היו נוסעים להקיבוץ-גדול, דהיינו הרבה נסעו לווארשא, או ללאדז', או ללובלין – קודם אסיפת כלליות.

וגם אני נסעתי פעם אחת עם חברי וידידי משה'לי אוסטרובצער ביחד לקיבוץ לווארשא, ונהניתי מאד. אכסניא היה לי אצל יוסף חיים, אשר הפרנסה שלו היה מרחיים של פלפלין. ר' יוסף חיים הנ"ל, היה איש פשוט צדיק וחסיד, היום אינו בנמצא אנשים כאלו, זה היה לפני (= עבורי) דבר חדש לראות איש כזה. אכלנו אצלו ששה אנשים מאנשי שלומינו, אחד היה ר' מלך ראווער ראכסלוויטץ (?) נ"ע, אשר הכרנו בעת שבאתי לארצנו הקדושה ונפגשנו יחד, ואני רציתי לשלם לו בעד אכסניא, אבל לא רצה ליקח כסף, ואני גם כן לא רציתי לאכול בחינם לפי שהיה לי די כסף לשלם, ואיני זוכר מה היה הסוף אם שלמתי אם לאו, אבל אפילו עם כסף היה גם כן הכנסת אורחים טובה – בלי שום גבול, הכל היה על צד היותר טוב. שמחתי לשמוע שבתו אחת חיה בארצנו הקדושה, וחתנה אמר לי זאת, אבל לא היה לי הזדמנות לראותה ולדבר עמה ולהכיר להם טובה בזה.

[לחצו כאן לפרק הבא]

[1] ראה ליקוטי מוהר"ן ח"ב סי' צ"ב; שיחות הר"ן סי' קמ"א; חיי מוהר"ן סימן רכ"ה.

[2] ראה בספר "שארית ישראל" (סי' ק"ו) במכתבו של ר' יצחק ברייטר משנת תרפ"ו.

[3] ראה ב'שארית ישראל' שם: "אבל בעריש מלינטשיץ וחברו זושא מלאדז – הם המוסרים נפשים תמיד בלי צמצום על נסיעת ראש השנה, אף שרבים מאנ"ש אינם מסכימים לזה המסירות נפש חוץ מגבול הצמצום – הלכו יחד בלי שום מנהיג לעבור הגבול ברגלם, ונתפשו מהר, וישבו בבית האסורים כמו חמשה שבועות, כל ימי ראש השנה עד אחר סוכות". וראה עוד בספר 'ימי שמואל' פרק קצב ולהלן, על הברחת הגבול של ר' בעריש בשנת תרפ"ט, יחד עם ר' שמואל הורביץ ז"ל. וראה עוד שם פרקים רד-רה.