לפעמים אנו עומדים מול 'עמלק' חסרי אונים. הוא חוגג, ואנחנו עומדים מולו עייפים ומותשים. הוא מתקיף בתאוות רעות, בספיקות ובלבולים, ואנחנו מזדנבים אחריו מיואשים וחלושים, כשהניצחון לא נראה באופק.

זה המצב באחרית הימים; עמלק נראה כבלתי-מנוצח. אך דבר אחד נשאר עדיין בידינו: לזכור ולא לשכוח! "זכור את אשר עשה לך עמלק, לא תשכח". גם אם הוא עדיין שולט ביד רמה, ומתעלל בך כרצונו, אל תיפול לשכחה. זכור היטב את אשר עשה לך, ותמשיך לייחל ולצפות למחות את זכרו.

וכשאתה זוכר ולא שוכח; כשאתה ממשיך לעשות את שלך בלי ייאוש – אתה המנצח!

"כי בענין מלחמה זאת שיש לכל אדם עם יצרו, שהוא בחינת מלחמת עמלק, כל נצחון המלחמה הוא כשהוא חזק בדעתו בכח הצדיק לאחוז את עצמו ולעמוד בקשרי המלחמה בכל מה שיעבור עליו. כי כל זמן שהאדם אינו מייאש את עצמו ומחזק את עצמו להתחיל בכל פעם מחדש, ועוסק עדיין במלחמה זאת, שעיקר הכלי זיין הוא תפילה, הוא נקרא נוצח את המלחמה!"(ליקוטי הלכות, שבת ז, נד).

התפקיד שלנו במלחמת עמלק, הוא אך ורק: לא להתייאש, ותמיד להמשיך הלאה. "כי באמת לה' המלחמה, כי אי אפשר להאדם בעצמו לנצחו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה 'אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו', וכמו שכתוב מלחמה לה' בעמלק מדור דור. רק שהאדם חייב לחזק את עצמו ולעורר את עצמו בכל פעם מחדש לבלי להיות נסוג אחור ממלחמה הזאת, ולבלי לייאש את עצמו בשום אופן" (שם).

המלחמה עם עמלק, היא מלחמה ארוכה ומתישה, ורק מי שילך עם התחזקות אינסופית ישרוד אותה בשלום. "כי מלחמת עמלק היא מלחמה ארוכה מאד מאד, כי עמלק הוא מעולם רצועה מרדות לישראל, והעיקר הוא מלחמת היצר שהוא בחינת קליפת עמלק, שאורב על האדם תמיד ורוצה להפילו לגמרי חס ושלום, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. ועיקר הכנעתו הוא התחזקות. שבכל מה שעובר על האדם כל ימי חייו, יהיה חזק מאד לבל יפול משום דבר" (שם).

* * *

דרכם של אנשים, שכשאינם מצליחים בעבודת ה', הם מוותרים ושוכחים. כשהם לא מצליחים לשמור כראוי על העיניים, או לבטל מהם תאווה זו או אחרת, הם נוטים לשכוח, ולהחליט: 'זה לא בשבילי'.

אך דרכו של רבינו, דרך האמת, היא אחרת לגמרי: "זכור, אל תשכח". גם אם ניסית אלפי פעמים לשמור את העיניים ולא עמדת בניסיון; גם אם התחלת מאות פעמים להתמיד בתורה, ולא החזקת מעמד; גם אם נפלת שוב ושוב ברפש התאוות והפגמים – אל תשכח את אשר עשה לך עמלק! אל תכרות איתו ברית ואל תחתום על 'חוזה שלום'. תמשיך לרצות ולייחל, לצעוק ולהתחנן.

והריווח מכך הוא עצום: מלבד מה שזעקותיך יחישו את ישועתך ויצילו אותך מידיו של עמלק. הרי שגם אם לעת עתה ממשיך עמלק לשלוט עליך – אתה לא הופך להיות שלו!

את זאת אנו למדים מדין חזקת קרקעות, וכפי שכותב מוהרנ"ת:

"מענין מחאה, המבואר בדין 'חזקת קרקעות', שכל זמן שהוא מוחה אין חזקת המחזיק מועילה כלום, מובן היטב איך צריך כל אדם להתחזק בכל פעם בתפילה ותחנונים והתבודדות וצעקה לשם יתברך, יהיה איך שיהיה, אפלו אם יעבור עליו מה. כי אפילו אם רואה שאינו פועל חס ושלום בתפילתו, ואדרבא, הרע מתגבר עליו ביותר. אף על פי כן, ידע ויאמין שפועל הרבה בתפילתו וצעקתו, כי על כל פנים צעקתו ותפילתו הוא בחינת מחאה.

"כי כשהרע מתגבר על האדם בתאוות ומדות רעות, זה בחינת שרוצים לגרשו, חס ושלום, מהסתפח בנחלת השם. וכל מה שחותר לשוב לקדושתו אין מניחין אותו מעוצם ההתגברות שמתגרין בו, והוא אינו מתגבר נגדם כראוי. ועל כן כשמתגבר אף על פי כן בתפילה וצעקה לשם יתברך, אזי לא יוכלו לגרשו ולכבוש חלקו בשום אופן. כי תפילתו וצעקתו הוא בחינת מחאה, שעל ידי זה אין יכולה הסטרא אחרא להחזיק בנחלתו, חס ושלום, בשום אופן. כי אין חזקה מועלת כשיש מחאה נגדה" (השתפכות הנפש, פג).

כך גם עשתה אסתר המלכה, כשנפלה לידיו הטמאות של אחשורוש: היא לא נתנה לעצמה ליפול לייאוש, אלא "ואת מאמר מרדכי אסתר עושה כאשר היתה באמנה אתו – היינו, שאף על פי שהתגבר עליה תוקף מלכות הרשעה, אף על פי כן לא הניחה את מקומה, והיתה מחזקת עצמה בכל פעם להיטהר ולהתקשר לבחינת מרדכי שהוא הצדיק שבדור, לקיים מאמר מרדכי שמזרזה ומחזקה להרבות בתפילה תמיד, יהיה איך שיהיה" (ליקוטי הלכות, נחלות ד, טז). וכך זכינו לנס פורים.