"שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה" (ישעיהו סו).
מכאן אמרו: כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה
(מסכת תענית ל:)

בתוך תשעת הימים מתעצמת השאלה של כל התקופה האחרונה: מה באמת איבדנו שם? לְמה אנחנו מצפים?

בחורבן הבית, כמו בגלות הכללית, מודגש שאיבדנו את מקור שמחתינו. "שָבַת מְשׂוֹשׂ לבֵּנו, נהפך לאבל מחולנו, נפלה עטרת ראשנו, אוי נא לנו כי חטאנו" (איכה ה, טו-טז). מעכשיו "בכה תבכה בלילה" (שם א), "שפכי כמים לבך" (שם), "מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה יומם ולילה" (ירמיהו ח). חז"ל אומרים שהתיקון כעת הוא הבכי והצער: "המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה". ישנם דברים רבים שעלינו לתקנם, בוודאי את כל אותם חטאים שהביאו לחורבן הבית. אבל עדיין, יש דגש באבלות עצמה שהיא זאת שמובילה לגאולה, אל שמחתה של ירושלים. מה מקומם של השמחה והעצב עכשיו?

השמחה מגלה על המקום האמיתי שלנו. שמחה מופיעה כשאנחנו מרגישים שאנחנו נמצאים במקומנו הנכון והאמיתי, ואנחנו מרגישים איך אנו חיים בו. הציווי היחיד המפורש בתורה על השמחה שבעבודת ה', מופיע בצורה לא מפורשת; בתוכחה. הגלות היא תוצאה של "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב". מכאן למדו חכמי ישראל שאם חסרון השמחה גורמת לדברים כל כך קשים, בוודאי שנחיצותה גדולה מאוד והיא חלק מאוד חיוני בעבודת ה'. התורה אמנם לא כותבת ציווי מפורש על שמחה, כי שמחה היא הרבה פעמים תוצאה. אם היינו בעבודת ה' באמת, בכל מהותנו, באופן טבעי היינו שמחים. חיים מובילים לשמחה בצורה ישירה, ואין צורך למתווכים באמצע, ואת זה יראה לנו כל ילד קטן ששמח בצורה כל כך טבעית מהחיים הפשוטים. אם לא עבדת את ה' בשמחה, אומרת התורה, זה סימן שלא באמת היית בתוך עבודת ה'. וכשאיננו נמצאים בתוך עבודת ה', בהכרח שנימצא במקומות אחרים שיובילו אותנו לכיוונים הפוכים. אבל שורש הקלקול מתחיל בחוסר השמחה, בשאלת המיקום שלנו. כאן רואים שהשמחה היא בעצם שיקוף של המקום בו אנחנו נמצאים בחיים.

הקשר הגדול שלנו ירושלים, ממילא, מתבטא בשמחה שלה. וכאשר ירושלים אבדה לנו, השמחה והמחול שלנו הם שהלכו לאיבוד. כל עוד היינו מחוברים אליה באמת, מחוברים לה' באמת, גם כשהיו בנו קלקולים רבים, היא עדיין לא חרבה. אבל כאשר החלפנו את מקור השמחה שלנו, אז היא הפסיקה להיות השמחה שלנו, וממילא היא חרבה. "על מה אבדה הארץ" שואל ירמיהו הנביא (פרק ט), ועונה "על עזבם את תורתי… ולא הלכו בה". "מאי ולא הלכו בה? שלא ברכו בתורה תחילה" (בבא מציעא פה). כאשר ישראל הפסיקו לברך על התורה, היה בכך גורם לחורבן הכללי. מה המשמעות של להפסיק לברך על התורה? מבאר רבי נתן (משיבת נפש אות קטז), שהם לא ראו "לברך לשם יתברך בכל עת על נעימת חלקנו וגורלנו שזכינו לתורה קדושה כזאת… לשמח נפשנו מאוד ולחזק לבבנו בשם יתברך". הם הרגישו כל כך מנותקים מהתורה בגלל מעשיהם, ומרוב ייאוש הם כבר לא ראו את השמחה שלהם בתורה. לא האמינו שהם יכולים להיות שם באמת, ומכוח זה לשמוח גם בדברים הקטנים שהם עדיין זוכים לעשות.

אובדן השמחה הזאת, הוא שהוביל לחורבן. "על עזבם את תורתי". עזיבת התורה נמצאת באובדן השמחה. כאשר השמחה הזאת אבדה, ירושלים – שהיא מקור השמחה בעצמה – גם חרבה.

מה התיקון עכשיו? גם כעת, אפשר להגיע למקום דומה כמו של השמחה, רק מהכיוון ההפוך – הבכי. הבכי מראה על זה שאנחנו חסרים עכשיו, שאנחנו לא נמצאים במקומנו האמיתי; הבכי מראה שאנחנו נמצאים שם – במקום בו היינו אמורים לשמוח. הבכי כעת הוא לא רק תוצאה של מעשינו, או עצבות וייאוש, אלא הוא התיקון בעצמו. יש זמנים בהם אנחנו מתחברים דרך החיסרון, דרך הדרישה, ואומרים בכך שאנחנו באמת נמצאים שם, במקום הקדוש והטהור, קרובים לה' ולתורתו. כשאבדה ירושלים, אבדה השמחה שלה, ולא נוכל להתחבר אליה דרך היש, כי אין לנו את ירושלים. איך נוכל לחזור ולהתחבר אליה? דרך האבל והבכי. "המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה". מה חז"ל ראו להדגיש בירושלים שאנחנו מחפשים? את שמחתה. כעת ה"עת לבכות", ומהבכי עצמו עוד נגיע לשמחה.

שנזכה לבכות באמת, ולשמוח בכל מה שכן יש לנו, בכל נקודה קטנה של טוב שעדיין מאירה בנו. מפני שדרך שני אלו, הבכי והשמחה, אנחנו מתחברים לאותו מקום שאבד לנו, שעוד נשוב אליו. ובבניין ירושלים ננוחם.