זֶה מַעֲשֶׂה שֶׁלּוֹ, וְזֶה מַעֲשֶׂה שֶׁלִּי!

מעשה ביהודי מבוגר…

הוזמנתי פעם לשאת דברים ב"בית ההבראה" של ועד הישיבות בנתניה, אשר הוקם במיוחד לתת 'נייחא למוחין' לבני התורה שהוצרכו לקיים את מה שנאמר 'וקווי ה' יחליפו כח', לקראת הזמן המתחדש לטובה.

בתוך הדברים – שסובבו אודות מעלת השמחה בעבודת ה' – הזכרתי גם את ההפסדים העצומים שהעצבות גורמת, והדגשתי שהנסיון מוכיח כי בזמן שאדם שרוי במרה-שחורה, קשה לו מאד לזכור את תלמודו.

פעם, לפני שלשים שנה…

משסיימתי את דבריי, פנה אלי יהודי מבוגר מעדת הפרושים, ששימש רבות בשנים כמלמד לעדרי צאן קדשים בכיתה ט' בתלמוד תורה הוותיק 'עץ חיים', הלא הוא הרה״ג רבי שלמה בראווערמאן זצ״ל, כשהוא מברכני מעומק ליבו בברכת 'ישר כח' על הדברים שאמרתי זה עתה, והוסיף: "יכולני להעיד כי הדברים שאמרת נכונים הם בתכלית, כי חוויתי זאת על בשרי בפועל לפני כ… שלושים שנה. הייתה לי אז בת שחלתה קשות, סמוך למועד חתונתה עם בן־זוגה שהיה ת״ח מופלג. הדבר היסב לי צער כה רב עד כדי שכשהופעתי לפני התלמידים בת״ת לא הצלחתי לזכור את השיעור שהכנתי".

"מה קורה כאן?!"

למשמע דבריו, הרהרתי בליבי בהשתוממות גמורה: מה קורה כאן? הלא אצלי, כשאני עושה את הדרך מישיבת 'שער השמים' – שם למדתי – עד לביתי שבמאה-שערים, כבר עוברים עלי עשר נסיונות של עצבות, והנני נלחם שוב ושוב לגרש אותם במחשבות של שמחה, שבע יפול וקם… ואילו המלמד הזה אינו זוכר שהיה אי פעם בעצבות, אלא רק לפני כשלושים שנה?

שיתפתי ברגשותי אלו את מיודעי הגאון החסיד רבי נחום יצחק פראנק זצ״ל, ששהה אף הוא בבית ההבראה, וזה האחרון אומר לי: דע לך, כי המלמד הזקן הזה אינו חומד לצון כלל ועיקר, וביודעי ומכירי קאמינא שהלה עובד את ה' תמידין כסדרן, ומעודו עד היום הזה לא שת ליבו למושג של 'עליות וירידות'… גש נא אליו בדין ודברים ותראה בעיניך כי זוהי מציאות של ממש!

"הן כה מתוק הלימוד…"

לא יכולתי לסרב להצעתו של רבי נחום יצחק ע״ה, כי הדבר היה בעיניי דבר תמוה הטעון בדיקה, ואמנם פניתי אליו ושאלתיו אגב שיחה:

"בימיך הארוכים, ולהוציא אותו מקרה בודד כשבתך חלתה, האם הרגשת פעם כי אין לך חשק ללמוד?"

הביט בי הזקן בתימהון, כמי שלא הבין כלל איזו שאלה שאלתי:

פאר וואס? למה? – ביקש הסבר – הרי זה כה מתוק ללמוד ולהתפלל?!

והמשיך:

"מאז שזוכר אני את עצמי, אהבתי את הלימוד. התברכתי משמים בזכרון טוב, וכשלמדתי 'קצות' פעם אחת קלטתיו על אתר וזכרתיו על בוריו. לבקשת אבי, שהרצה בפניי על חשיבות החזרה, הואלתי לשנן בשנית את שלמדתי, ומשום מצות כיבוד אב. אבל 'לא לרצות ללמוד' מאן דכר שמיה, למה ומדוע?"

"תמיד?" – השתוממתי.

"כן, תמיד תמיד!" – השיב, משל אין דרך אחרת…

עד כאן דברי הזקן, ובאמת פלאיים הם מאד, שלא כדרך רוב העולם.

"עובר מה שעובר"

אסביר, ובמעשה תחילה:

בחור מאנ״ש, אשר הודות לא-ל הטוב איש כשר הוא עד היום, עלה לביתי לשוחח על תחלואי נפשו. שוחחתי עמו והבנתיו. ומשכך, משכתי את תשומת ליבו לעבר התמונה שהייתה תלויה על הקיר, בה נראו תואר וזיו פניהם של האריות שבחבורה: רבי לוי יצחק בנדר ורבי שמואל שפירא זכרונם לברכה ואמרתי לו:

דע לך, כי ההתמודדות המרה והמאבק הנפשי שפוקדים אותך בזמן של שבוע אחד בודד – לא עמדו לנוכח רבי לוי יצחק במשך כל תשעים ושלש שנותיו הארוכות!

ויהי אך יצאו מילים אלו פי, והלה זינק מכסאו: 'אתה מבין אותי כל כך טוב, כל כך טוב הבנת אותי, אוהו' – – -­

"זה מעשה שלו"

אכן, לכל אדם ישנו 'מהלך' מיוחד בחיים. מכל אחד עולה גוון אחר השמימה, המפאר את כתר מלכו של העולם באור יקרות שונה ובוהק, ששום אחר לא הבהיק כמוהו!

"זה מעשה שלו וזה מעשה שלי" (לשון התם שבסיפורי מעשיות), ואין אדם דומה לחבירו.

היו אמנם צדיקים שעבדו את ה', ישר וחלק, כל ימיהם. והגם שאף הם התנסו בנסיונות קשים, כי 'ביטול הבחירה' אין לאף אחד, אבל בכללות לא עמדו לנגדם מה שעומד לנגדינו. מצוה עלינו לספר מאורחותיהם ושיגם, אולם מאידך, בהיותנו בני תמותה אשר הגלים זוממים ללא הרף לשטפנו כליל, חובה עלינו לדעת שיש לנו 'תיקון הפרטי', גם אם איננו מבינים למה. ועלינו להתאמץ תמיד להתעלות דווקא מתוך תהפוכותינו, ולפאר משם את שם ה', שמצפה לקימתנו ולהרמת קרנינו!

יש במה לְהִתחָיוֹת…

מפליא לציין שהגה"צ רבי אברהם שטערנהארץ זי"ע, אשר הכרתיו כאדם מסודר וכמי שכביכול אינו יודע 'מהמורות' מה הם, דווקא הוא זה שהתבטא התבטאות שמטיבה לשפוך אור על חיינו הבלתי-מסודרים, ורגיל היה לומר:

"עולמינו עולם של צרות הוא, ואף על פי כן, בחסד ה' יש לנו במה להחיות את עצמינו: יש לנו 'ליקוטי מוהר״ן' 'ליקוטי תפילות', יש לנו תפילה"…

(עובד מתוך שיעור שנמסר ע"י הרה"ח ר' יעקב מאיר שכטר שליט"א)