אין זה משחק של אבל ונחמה

חורבן. מאכולת אש. ציה וצלמות. בית מקדשנו ותפארתנו עדיין עומד בשיממונו. הגלות עדיין בעיצומה – ובתוך כל אלה מתנשא חזון הנחמה – – –

רק לפני זמן קצר קראנו את הנבואות הקודרות שנשמעות כמו מלאות חרון-אף וכעס – וכבר אנו קוראים את הנבואות הטובות, מלאות טללי הנוחם, האהבה והתקווה – – –

האין זה מפליא, שמיד אחר ימי הענישה, מוציאים אנו את פרקי הרצון העליון הטוב וקוראים בהם?! עתה היינו אמורים לכאורה להשתוחח בבושה כפולה על שגרמנו לעצמנו חורבן כזה, ולהוסיף אֵבל על אֵבל – איך קרה שדווקא בעת העונש, אנו מתעוררים להתנחם ולהתעודד?!

לא ייאמן, אבל זוהי מהותו של העונש הבא מידיו של אבינו-אב-הרחמן! רבי נתן מגלה לנו רז מופלא מדרכי ה' בהנהגתו עִם עַמו אהובו: כאשר עם ישראל מגיע לשפל שלא ניתן להמשיך בו, וסאת העוונות גוברת כל כך עד שאין להשתיק יותר את מדת הדין הקוצפת עליהם – נוקט הקדוש ברוך הוא כביכול בהנהגה הפוכה: הוא משפיל את ישראל בתכלית ההשפלה; משווה אותם לאומות העולם, ומראה להם כאילו 'פנים של כעס', מָשָל אין ביניהם לבין האומות ולא כלום.

השוואה זו מולידה מיד התעוררות של לימוד זכות בשמיים: אמנם עם ישראל חָטָא ופָשַע; נפל לעמקי עמקים והסתאב בחמורות שבחמורות – אך עם כל זאת ההבדל המהותי ביניהם לבין אומות העולם זועק, שהרי הגרוע שבישראל עדיין 'מלא זכויות כרימון'; יש בו נקודות טובות ומופלאות שכל הון שבעולם לא ישווה להן; אפילו "נקודה אחת של מצוה קלה של הקל שבקלים – אין כל העולם כדאי לה" (ליקוטי הלכות, תחומין ו, ג) – מכל שכן כל הנקודות הטובות יחד שמצטרפות לאלפים ולרבבות!

או אז גם מדת הדין 'מוכרחה' לחזור ולהודות שעם כל ההשפלות שאליהן נפלו בני ישראל, הרי מול הזוהמה הנוראה של אומות העולם – מבהיק כל יהודי – ואפילו הגרוע שבגרועים – באור יקרות; המרחק בינו לבין הטוב שבגויים, הוא כרחוק מזרח ממערב!

ההשפלה עצמה היא היוצרת אפוא את לימוד הזכות ואת המתקת הדין; לולא השפלה זאת היו דנים בשמיים את כל אחד מאתנו לפי מעמדו ומצבו האמיתי – ואז לא היה לנו סיכוי לשרוד מול עומס העוונות. ההשפלה מבליטה את השוני החד שבין ישראל לאומות ומעורר את מידת הרחמים עלינו.

בית המקדש היה אות לתפארתם של ישראל; הוא העלה על נס את היות עם ישראל 'גוי אחד בארץ'. כאשר גברו העוונות, ומדת הדין ביקשה לכלות חלילה את הכל – עורר הקדוש ברוך הוא באהבתו העזה את ההנהגה הנפלאה הזאת; הוא "השליך משמים ארץ תפארת ישראל", ביזה אותם בתכלית הביזיון – "כסדום היינו לעמורה דמינו", עד שעל פני השטח לא היה ניתן לראות סימן לכך שהם בני א-ל חי. ההשוואה בינינו לבין האומות הביאה לכך ששוב לא הושמד העם ונותרה פליטה לבת–ציון.

בחורבן עצמו היה אם כן גילוי עמוק ונשגב של עוצם האהבה השורר בין הקב"ה לעמו, גילוי שלא היה ניתן לראות אותו במקום אחר. דווקא אז התגלה עד כמה ה' יתברך אינו מוכן לוותר עלינו, אף כשאנו שקועים במדמנה איומה. התגלה שגם אז הוא חושב מחשבות איך להציל את עם רחומו מכיליון.

זה סוד הנחמה שאותה אנו חווים דווקא אחרי החורבן. הגילוי הזה משיב נפש, ונותן תקווה לאיש הגרוע ביותר – לאמור, אומנם העוונות גברו ללא נשוא – עם כל זאת, מן השמים מחפשים כל דרך איך להמתיק את הקטרוג ולפתוח לו פתח לחזרה בתשובה.

זוהי עצה לכל אחד, עת הוא רואה שמעשים איומים מקיפים אותו מכל צד; הוא נלחם ונופל בלי סוף; הכשלונות צורבים; כל ניסיון לעורר תקווה בלבו שעדיין ה' עמו ושבסוף יזכה לתשובה – עולה בתוהו; הגועל מעצמו מטביע בקרבו כל רצון להתחיל שוב. במצב כזה, עליו לעורר את ההשוואה בינו לבין הגוי; להיזכר כי נכון שבתור יהודי הוא היה צריך להיראות הרבה יותר טוב, אבל סוף סוף מול הגוי, בוהקות הנקודות הטובות שלו כלפידי אש בחשכה.

הבנה זו תנסוך בו את הנחמה, שעדיין ה' עימו, איתו ואצלו, והוא יהיה בעזרו לצאת מטומאה לטהרה – אם רק ישפוך לפניו את לבו.

(עפ"י ליקוטי הלכות, ראשית הגז ד)