העולם מספר על מלמד שביקש להנחיל לילדים הקטנטנים שומעי לקחו, טעם והרגשה מתוקה באותה סעודה העתידה לבוא תחת סוכת עורו של לוויתן. פתח איפה את פיו, והפליא דברים אודות הדג הענק, גודלו וקוטרו, אורך סנפיריו ותבנית תמונתו; סיפר בשבח בשרו המיוחד, ותיבל זאת בכל כינוי של מתיקות ועונג. הדרדקים הקשיבו, הפיות נפערו, והעיניים בלעו בשקיקה כל הגה. רק תינוק של בית רבן אחד הצטנף בפינתו, ממאן להיסחף בלהט הדברים.

"מה לך ילדי", דובב המלמד, "אינך מבין את הסיפור, אין זה מעניין?"

משך הילד בכתפיו ומלמל צוננות "לא יודע… אני לא אוהב דגים…".

והכיתה נבוכה.

* * *

זהו דרכו של עולם. דברים גדולים, חשובים ונעלים, עלולים להימחות ולהיעשות עפרא דארעא במחי ליצנות או התרסה שאין בה תבונה. הרבה עניינים גדולים ואמיתיים, שמסוגלים היו להטביע רושם של קדושה וטוב על הנפש, מתעממים ואף נעלמים בעקבות מילים של זלזול, או אמירות שיש בהן קרירות ורפיון.

עמל רב נדרש כדי לתקן נזק שכזה, ופעמים רבות את שנעשה כמעט ואין דרך להשיב. כמה חבל.

במה בחרת להתמקד

כל אחד מאיתנו הוא סיפור שכזה. יהודי מטבע הווייתו הריהו בריה נעלה ומרוממת, שליח של מלכו של עולם, ורבבות עולמות טמירים תלויים בו. לכאורה מתבקש היה, שכל יהודי יהיה אחוז התפעלות משליחותו עלי אדמות, נלהב לקראת ייעודיו ותפקידיו, ואף מחבב ומעריץ כל יהודי זולתו. מדוע לא תמיד זה כך?

הדחף לרגל, לחקור ולעורר שאלות – הוא עומד בעוכרנו.

אנשים נוטים להימשך דווקא אחרי חולשות של זולתם, לרכל ולעיין יתר על המידה בצדדים פחות נאים של סביבתם. אין דעתו של בעל לשון הרע מתקררת, עד שהוא עושה את זולתו לפרעוש חסר ערך, לבריה שדמה מותר ואף מצווה לפגוע בה חלילה. אנשים נוהגים כך גם כלפי עצמם.

אבוי. גדול כוחו של לשון הרע, שאף גדולים וצדיקים נכשלו בו. מרים הנביאה נכשלה כביכול בדבריה אודות משה, ונענשה בצרעת. המרגלים בהוציאם דיבת הארץ רעה, נענשו יחד עם כלל ישראל. חטא הלשון נורא הוא, והרבה מצוות עשה ולא תעשה כרוכים בו, משום שבכוחו לרוקן את הרוח מהמפרשים ולהותיר את הנפש חרבה וצוננת. אדם המעיין ומרגל אחרי חולשות חבריו ועליבות עצמו, מאבד בידיו את הטעם וההרגשה במעלתו של יהודי ובמעלת חייו שלו, ואין דבר נורא מזה.

ראוי לו לאדם לשאול את עצמו: האם, אחרי שריגלתי והתמקדתי בחולשות זולתי, הייתכן שאוכל לשמור על כבודו כדרישת התורה? האם הגיוני שאצליח לקיים את המצוות ולהימנע מאיסורים חמורים שכאלו, שעה שהאדם עליו מצווה אותי התורה לנהוג בו כראוי, איבד את צלמו בעיני והפסיד את ערכו?!

יתרה מזאת, חטא הלשון אינו נעצר על מפתן הפגיעה בזולת. הוא סוחף הלאה, לפגיעה בתלמידי חכמים, לזלזול בצדיקים ועובדי השם. וקשה מכולן – לעג של כסילות לכל דבר ועניין שאין הדעת מבינה או משיגה. כך מאבד אדם את היכולת לקבל דרך של אמת ועצות ישרות ממי שמסוגל להעניק לו אותן באמת. אך מה לעשות, כך דרכו של אדם; במה שאין לו טעם, ואין לו הרגשה – אין גם הערכה. וממילא גם לא מקום לקבל.

עין טובה על עצמך

נוכל ללמוד על כך מאירועי העבר. לאחר צאתנו ממצרים אמורים היינו להיכנס לארץ ישראל. אך לא, ברגע אחד נגזר עלינו מסע ארוך של ארבעים שנה במדבר. מדוע? ריגול. נכשלנו בריגול ובקבלת לשון הרע.

כשנתבונן נראה שהיו כאן שני דברים: המרגלים דיברו סרה בצדיק הגדול, במשה, והוציאו את דיבת הארץ רעה. שני העוונות הללו נוגעים בעניין אחד. אלו הם שני היסודות האיתנים עליהם מתקיימת רוחה וחיוניותה של היהדות. הצדיקים מגלים את גדולת שליחותו של יהודי בעולם, וארץ ישראל היא מקום השראת השכינה והתגלות שלימות האדם. המרגלים פגעו בשני היסודות הללו, בהסתכלות הכללית על נשמתו של יהודי ומעלתו אותה מגלה ומאיר הצדיק, ובכלליות עניין ארץ ישראל והאמונה בשליחותנו עלי אדמות. משום כך היה עונשם קשה כל כך. מי שפוגע ביסוד הקיום, אין רפואה למכתו.

חטא המרגלים ותוצאותיו האיומות, תמרור הוא עבורנו, להבין עד כמה חמור הוא הדיבור המזלזל והמרגל אחרי הזולת, ועד כמה חמור חטא זה גם כשהוא נעשה כלפינו עצמינו. אין לאף אדם רשות לרגל אחרי עצמו, דהיינו, לשאול ולחקור מדוע ולמה ואיך קרה לי, או לזלזל ולהטיל פגם בעבודתו, במעלתו, ובייחודיות חלקו בעולם.

אדם החוקר אחרי עצמו, או מכנה את מצבו בכינויי גנאי והוצאת דיבה, קובע חלילה את גורלו. הדרך הראויה והנכונה להתבונן על עצמינו ועל זולתנו היא אך ורק באמצעות עין טובה, נקודות טובות והתמקדות באור. אין בכך סתירה לחובה וההכרח לשפוט את עצמינו על מעשינו, להתוודות, ולבקש כפרה ותיקון. אך יש לכך זמן ועת מיוחד, ואופן נכון וראוי איך לעשות זאת בדרך מתקנת ולא בצורת רכילות חלילה.

ההבנה הזו אמורה להיות נר לרגליו של כל מבקש להיכנס אל קדושת ארץ ישראל. נוכל לזכות ולהיכנס אל הטוב וההצלחה, לכבוש את הארציות ולהכניס את עצמינו אל הקדושה ללא מורא ומלחמה, אם רק נקפיד להיזהר מעצת מרגלים, להישמר מדיבורים ומחשבות של ריגול וחקירה, רכילות ולשון הרע – על זולתנו, ולא פחות מכך על עצמינו.