ט"ו בשבט נקרא בפי חז"ל "ראש השנה לאילנות", אך אף על פי שנקרא "ראש השנה" לעניין מעשר פירות האילן, אין בו לא איסור מלאכה ולא סעודת חג לא הזכרה מיוחדת בנוסח התפילה. למרות האמור, נוהגים בו מעט שמחה, אין אומרים תחנון בתפילה ואין עושים בו הספד למת, וכבר התפשט המנהג בכל קהילות ישראל להרבות בו באכילת פירות ארץ ישראל ולדבר בשבחה, שכן ביום זה מתחדש כח האדמה להוציא פריה. וכתב בספר 'בני יששכר', במעלת היום: "הנה מה טוב ומה נעים שיתפלל האדם ביום ההוא ראשית יסוד הצמיחה, שיזמין לו השם יתברך לעת המצטרך את הפרי עץ הדר. והנה תפילתו תעשה פירות".

אחד מן הדברים שרבינו דיבר בשבחו עד מאד, היה עניין זכות הישיבה בארץ ישראל. "ועיקר אמונה, בחינת תפילה, בחינת ניסים, אינו אלא בארץ ישראל, כמו שכתוב: "שכן ארץ ורעה אמונה", ושם עיקר עליית התפילות, כמו שכתוב: "וזה שער השמיים" (ליקוטי מוהר"ן תורה ז' סעיף א') "כי ארץ ישראל הוא כלליות הקדושה שבכל הקדושות" (ליקוטי מוהר"ן תורה רל"ד) "וצריך כל אדם לבקש מהשם יתברך, שיהיה לו כיסופין וגעגועים לארץ ישראל, וגם שיהיה געגועים לכל הצדיקים לארץ ישראל" (ליקוטי מוהר"ן תורה קנ"ה) ו"מי שרוצה להיות איש ישראלי, היינו שילך מדרגה לדרגה, אי אפשר אלא על ידי ארץ ישראל" (ליקוטי מוהר"ן כ') וכותב רבי נתן: "ואחר שאמר התורה הנ"ל שאלתי אותו ז"ל: מה כוונתכם בזה שאמרתם שהעיקר הוא ארץ ישראל? וגער בי וענה ואמר: כוונתי כפשוטו – ארץ ישראל הזאת עם אלו הבתים ואלו החצרות, היינו שכל כוונתו כפשוטו, שצריך כל איש ישראל לבוא לארץ ישראל הגשמית הזאת". ואמר: "המקום שלי הוא רק ארץ ישראל, מה שאני נוסע אני נוסע רק לארץ ישראל, ולפי שעה אני רועה בברסלב וכיוצא" (חיי מוהר"ן).

כשאנו לומדים את דבריו חוצבי הלהבות של רבי נתן בשבח ארץ ישראל, אדמתה ופירותיה, מתגלים לפנינו עולמים עמוקים לאין קץ. מפאת אריכות הדברים נביא מהם רק מעט, ומהם ילמד הקורא על שאר העושר הטמון שם. "כי אנחנו עם קדוש, בני ישראל, צריכין שיהיה כל מזונותינו משפע של ארץ ישראל, כי רק ארץ ישראל שייך לנו בני ישראל. אבל השפע ואכילה של חוץ לארץ אינו כדאי לנו, כי חוץ לארץ הוא אויר הטמא, והיא תחת ממשלת הסיטרא אחרא ואינו ראוי השפעתה לישראל. על כן אנו צריכין לתקן כל אכילתנו ושתיתנו שיהיה בבחינת שפע של ארץ ישראל, כאילו יוצא מארץ ישראל. וזה נעשה על ידי הברכה שאנו מברכין על כל דבר. וכשאנו מברכין ומודים אותו יתברך שבראם, בזה בעצמו נעשה ארץ ישראל בכל מקום, כי עיקר ארץ ישראל נעשה על ידי "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים". נמצא שעיקר ארץ ישראל נעשה על ידי שנתגלה שהשם יתברך ברא כל העולם כולו ובידו ליתנה למי שירצה. וכשאנו מברכים ומודים אותו יתברך על איזה פרי שבראה, אזי אנו מגלים קדושת ארץ ישראל גם באותו המקום שגדל הפרי, מאחר שאנו מגלין ומודים שהוא יתברך ברא הכל, שמזה נעשה עיקר קדושת ארץ ישראל" (ליקוטי הלכות ברכת הפירות ב'). בארץ ישראל, יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם, כידוע, מתגלה ממשלתו והשגחתו של יוצר בראשית, כמו שכותבת התורה: "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה". אמנם גילוי מלכותו יתברך תלוי גם במעשנו אנו. כאשר אנו מברכים ומודים לה' על מזוננו, מסיר רבי נתן, אנו מאפשרים למלכותו להתגלות עלינו ביתר שאת, אנו מזמינים את קדושת ארצו המבורכת לשרות בנו ולפעול במעשנו. אפילו שאנו נמצאים מחוץ לארץ הקדושה, הברכה, שמגלה את ממשלתו, מאפשרת לנו לקבל מן השפע הקדוש של ארץ ישראל, מחברת אותנו למקום האמיתי שלנו. ממילא מובן מדוע ביום זה של ט"ו בשבט, שאנו עוסקים בשבח הארץ, נוהגים להרבות בברכות. כל ברכה. הרי, מוסיפה ומגלה את ממשלתו יותר ויותר, ועיקר ממשלתו, כאמור – בארצו ונחלתו.

אכילה וברכה כראוי אינם רק גילוי מלכותו. יש בהן, כידוע בכתבי הקבלה, אפשרות להשלים את נפשנו בחלקים אבודים שלה, שמתגלגלים אל תוך מה שאנו אוכלים ושותים. כל אחד מקבל בדיוק את מה ששייך אליו, ואם יקפיד על כשרות מאכליו ועל ברכה כראוי, יוכל לזכות לתוספת מרובה של חיות קדושה על ידי אכילתו. וכך מבאר רבי נתן עניין זה: "היו לפניו מיני פירות הרבה מברך על החביב תחילה חוץ מברכת ז' מינים עיין בשולחן ערוך הדינים בזה [תורה רי"א] וכן ברכת העץ קודם לאדמה וכו' עיין שם. כי כתב רבינו נרו יאיר [בתורה נ"ד] שהשם יתברך מזמין לכל אדם בכל יום ובכל שעה להעלות ניצוצות לפי חלקי נפש, רוח, נשמה שיש לו אז, עיין שם. והנה בדברים הנאכלים שם מלובשים ביותר נפשות הקדושות וכל אחד מזמין לו השם יתברך לאכול מאכלים השייכים לחלקי נפש, רוח, נשמה שיש לו אז כדי להשלים נפשו. וזהו שאנו מברכין "בורא נפשות רבות וחסרונם", "וחסרונם" דווקא, כי אלו הנפשות שאוכל עתה הם הניצוצות שחסרו מנפשו ונפלו לשם. וכעת על ידי אכילתו הוא משלים חסרון נפשו ממש. ולפעמים אין לאדם שום חסרון בנפשו, רק שעל ידי אכילתו הוא מעלה נפשות משם, ועל ידי זה מאיר על נפשו ומחיה את נפשו בהארה יתירה. וזה בחינת "על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי", ופירש הר"ב שם, דהיינו שאפילו בלתי אותן הדברים אפשר להתקיים והם רק להחיות ביותר, להוסיף חיות והארה בנפשו כנ"ל. ועל כן מברך על החביב תחילה, כי כל דבר מושך עצמו לשורשו למקום שחיותו תלוי שם. ועל כן מאחר שחביב ומתאווה לו אותו הדבר, בוודאי יש שם נפשות השייכים לו אז לחלקי נפש, רוח, נשמה שלו, ועל כן מברך עליו תחילה. כי עיקר שלמות הנפשות ועלייתן הוא על ידי הברכה. אבל ז' מינין שנשתבחה בהן ארץ ישראל, ששם שורש כל הנפשות דקדושה, כי ארץ ישראל הוא בחינת אמונה, שהיא שורש הנפשות, ועל כן משם יצא לחם. כי כל השפעות אכילה דקדושה יוצא משם, כמו שכותב רבינו במאמר "ואכלתם אכול ושבוע" (תורה מ"ז). כי כל המאכלים הם בחינת נפשות כנ"ל, ועל כן יש להם מעלה וקדימה לברכה. וזה שקבעו רבותינו ז"ל ברכה מיוחדת לפירות, דהיינו בורא פרי האדמה או בורא פרי העץ ולא כללו אותם בשאר דברים שברכתן שהכל, כי בפירות יש נפשות יקרות מאד, וכמו שהבנתי משיחת רבינו נרו יאיר" (ליקוטי הלכות ברכת הפירות א').

מדוע משתבחת ארץ ישראל דווקא במזונותיה? וכן מצאנו בכמה מקומות שהכתוב משבח ואומר: "ארץ זבת חלב ודבש"? רבי נתן מסביר באריכות נפלאה כדרכו, שכל מזון שיש בעולם מרמז על כח רוחני שפועל בו. והלכות התורה המתייחסות לכשרות כל מזון הן הן הכלים שניתנו לנו כדי לקבל מן העולם את הכוחות החיוביים ולהינצל מן הכוחות השליליים. חלב ודבש, מבאר רבי נתן (ליקוטי הלכות, הלכות דברים היוצאים מן החי) הם שני דברים מיוחדים שהתורה התירה באכילה, אף על פי שהם יוצאים מתוך דבר האסור באכילה. חלב – מתהווה מן הדם האסור באכילה ואילו דבש יוצא מגוף הדבורה, שאף היא אסורה באכילה. המכנה המשותף בין חלב ודבש הוא שהם נעשים זמינים וקלים לאכילה ללא מעורבותו של האדם. אין צורך לצוד אותם, לשחוט או להכשיר לאכילה או לבשל. מי שדואג ליצירת מזונות מזינים אלו, שגם ילדים יכולים להיות ניזונים מהם, הוא רק אחד – ה' בעצמו. וזהו סוד הפסוק: "מי ייתן טהור מטמא – לא אחד"? כלומר מי הוא זה שיכול להפוך דבר טמא ואסור לאכילה לדבר טהור ומזין, כדרך שהופך הדם לחלב או הדבורה לדבש? לא אחד? כלומר – רק אחד, היחיד והמיוחד, אלוקינו. לכן, מסביר רבי נתן, מסמלים שני מזונות אלה דווקא את כוחו ושליטתו של יוצר בראשית. הוא עושה הכל, הכל שלו והכל בידו. בפרט מצויינת כאן יכולתו להפוך טמא לטהור, רחוק לקרוב, חסר שלמות לאלוקי. כח זה, כח השליטה האלוקית, כח הפיכת טמא לטהור – מתגלה במיוחד בארץ ישראל, ועל כן משתבחת התורה אודות ארץ ישראל ואומרת: "ארץ זבת חלב ודבש", הווה אומר – ארץ שכדוגמת החלב והדבש נתונה לחלוטין לשליטת הבורא, ארץ מטהרת, מהפכת רע לטוב. כך גם מפרש רבינו את דברי הגנאי שהטילו המרגלים בארץ ישראל: "ארץ אוכלת יושביה" כדברי שבח (תורה קכ"ט) "כי היא ארץ אוכלת יושביה, שהיושב שם נאכל ונתהפך למהותה הקדוש". ועוד מרחיב שם רבי נתן אודות המנהג לאכול מאכלי חלב דווקא בליל שבועות, ותפוח בדבש דווקא בראש השנה, על פי אותם עקרונות אמורים, ומוסיף ומבאר דרך הנהגת ה' בעולם, וסוד הידיעה והבחירה. מומלץ מאד לעיין שם (יורה דעה הלכות בהמה וחיה טהורה ד' סעיף ל"ו – נ"א).