מה פירושם של כל המעברים והגלים ששוטפים עליו כל יום בגוף בנפש ובממון?! מדוע יש לו ילדים 'קשים' כל כך?! למה פרנסתו דחוקה ומעיקה?! מפני מה בני ביתו לא חשים בטוב?! ועוד כהנה לרוב. האם לא היה העולם יפה יותר כאשר הכל היה הולך חלק ויפה?!

תמיד צצים וויכוחים בינו לבין בני ביתו, לבין שכניו וחבריו, הם לא מבינים אותו והוא לא מבין אותם. הוא אכן מתגבר בכל כוחו, משתדל להבליג ולדון לכף זכות ולא נגרר למחלוקת, אבל למה צריך את כל זה?! האם לא היתה הבריאה יפה יותר כאשר כל בני העולם היו שווים מלכתחילה בדעותיהם?!

כגבוה שמים מארץ כן גבהו דרכי השי"ת מדרכינו ומחשבותיו ממחשבותינו. מה שנדמה לנו ליצירה של בדיעבד, היא היצירה הנאה המופלאה והיקרה ביותר בעיני השם יתברך.

נקודת היסוד בתכלית הבריאה היא גילוי אמונת אחדותו יתברך, שה' אחד ויחיד בעולמו ורק הוא המושל המנהיג והמשגיח בכל. זהו תכלית התורה והמצוות כולם, וזהו יסוד קבלת עול האמונה בקריאת שמע, וכמו שכתב רבי נתן: "כלל כל כוונות קריאת שמע, להאמין בייחודו ואחדותו שהוא יתברך אדון יחיד מנהיג ומושל ומשגיח, ובזה כלולים כל הכוונות" (ליקוטי הלכות, פסח ז, כ). זהו גם יסוד קדושת שבת שהוא 'תכלית שמים וארץ' (תפילת ערבית של שבת), שכן "שבת מעיד על אחדותו, שברא הכל בששת ימי המעשה כדי לגלות כבודו, ושבת ונח בשבת" (ליקוטי הלכות, פסח ט, לב), וזוהי למעשה עיקר שליחותנו בעולם הזה.

ורבינו הקדוש מלמדנו יסוד נפלא, שאמונת אחדותו יתברך שלנו יקרה אצלו יתברך, דוקא מפני שהיא מתגלית מתוך 'פעולות משתנות', מתוך בריאה שכזו שיש בה כל כך הרבה דברים שאינם מגלים בחיצוניותם על מי שבראם ומעלימים את הייחוד הזה. זוהי גם יקרת קדושת שבת, שמאירה לתוך ששת ימי החול שבהם עוסקים בכל המלאכות שמסתירים לכאורה את הגילוי הזה שרק ה' הוא הבורא והיוצר, "והתגלות אחדות הפשוט, זאת הבחינה יקרה מאד אפילו אצלו יתברך" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, ב).

זו גם הסיבה לריבוי הצרות והיגונות שפוקדים את האדם: השם יתברך רוצה שנמליך אותו ונייחד שמו, אך שלמות אמונת אחדות זו מתגלית ביקר תפארתה דוקא כשעוברים על האדם מאורעות שמנוגדים לרצונו, והוא מתגבר להאמין אז שגם פעולות משונות אלו – שמראות לכאורה על הסתרה והעדר השגחה חלילה – באות כולן מן האחד הפשוט יתברך. "כי הצרות והיסורים משונים מדעת האדם, שזהו עיקר הצרה והרעה מה שאינו מתנהג לו כדעתו ורצונו. אבל כשיודע ומאמין שהכל נמשך ממנו יתברך שהוא אחד הפשוט, שכל כוונתו יתברך לטובה תמיד, בודאי ימצא בתוך כל הצרות הרחבות גדולות לנחם ולשמח את עצמו, להיות מודה על העבר וצועק להבא, ועל ידי זה יתבטלו כל הצרות לגמרי" (ליקוטי הלכות, כלאי בהמה ד, טז).

האדם בקוצר דעתו, אולי היה מוותר על התגלות זו שהזמינו לו, והיה מעדיף שהכל יהא גלוי מלכתחילה, אבל השם יתברך ברוב טובו ורחמיו יודע שדוקא גילוי האמונה שבא מתוך שינויים שכאלו, היא ההתגלות ה"יקרה מאד אפילו אצלו יתברך". הוא לא מוכן לוותר לנו על האוצר היקר והנפלא והנשגב הזה שיהא מנת חלקנו כשנתגבר להמליכו ולייחדו בפעולות משונות אלו דוקא.

וכך גם מגלה שם רבינו הקדוש (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, ב) על סוד המציאות המכאיבה לכאורה של שינויי הדעות בין בני אדם: אנחנו אולי היינו מעדיפים שכל הסובבים אותנו יהיו מאוחדים אתנו באופן טבעי, אבל אצל השם יתברך יקר מאד דוקא כאשר ישנם רבים, "שכל אחד יש בו דעה משונה והם מסכימים יחד לדעת אחד, נמצא בחינת 'פעולות משתנות' נעשה בחינת 'אחדות הפשוט', שזה יקר מאד בעיניו יתברך". ומלבד מה שעצם הדבר יקר אצלו יתברך, הרי זו גם סיבה להתגלות אמונת אחדותו יתברך בעולם, וכפי שרבינו הקדוש ממשיך שם: "שעל ידי אחדות שנתגלה בישראל למטה, נתגלה אחדותו הפשוט יתברך למעלה".

עומדים אנו בעיצומה של שנת השמיטה. בפרשתנו אנו לומדים על מצוות "ושבתה הארץ שבת לַה' ", ורש"י מפרש: "שבת לה' – לשם ה', כשם שנאמר בשבת בראשית". מדוע השוותה התורה בין שבת לשמיטה? – מבאר רבי נתן: בשנת השמיטה נמשכת קדושת שבת על הארץ ועל פירותיה, אנו מחזירים באמונתנו את כל השינויים בבריאה לאחד שבראם, כמו בשבת. ובעקבות זאת, גם כל השינויים והקפידות הקיימים בין בני אדם – שלו שייכת שדה פלונית ולזולתו שייך כרם פלוני ואין לשני זכות לקחת את של חברו – הכל בטל בשנה זו. כל הארץ מתעלה בשלמות אמונת האחדות שהכל שייך לשם יתברך, ועל כן כל אחד מסיר את קפידתו ומפקיר את שלו לטובת חברו (ראה בהרחבה בליקוטי הלכות, פריקה וטעינה ד, ו-ז).

זוהי עבודת ימי הספירה בהם אנו מכינים עצמנו לקבלת התורה, בה היתה שלמות התגלות אמונת הייחוד. זה הזמן להתעלות ולהבין שכל השינויים והצער באים מ'אחד הפשוט' האוהב אותנו אהבת עולם. זה גם הזמן להתעלות מעל כל הרצונות העצמיים שגורמים למחלוקת ושנאת חינם, ולתקן את מה שנפגם בימים אלו על ידי שלא נהגו כבוד זה בזה, שהיא שגרמה להסתלקותם של תלמידי רבי עקיבא כמו שאמרו חז"ל. "שעיקר התיקון שאנו עוסקים בימי הספירה הוא לעשות שלום, כי עיקר קבלת התורה הוא על ידי השלום" (ליקוטי הלכות, בית הכנסת ד, ו). שלום זה כאמור, הוא שורש ועיקר באמונת הייחוד, להאמין שהכל בא מאתו יתברך וכל שינויי הדעות כלולים באחד.

ובפרט ביום ל"ג בעומר, הילולא דרשב"י "כי עיקר בחינת השלום זוכים בל"ג בעומר, ועיקר ההילולא הוא שאז נסתלק רשב"י ועל ידי זה זכה להמשיך שלום ולתקן הפגם של תלמידי רבי עקיבא, כי בשעת הסתלקות הצדיק נתרבה השלום מאד בבחינת יבוא שלום ינוחו על משכבותם" (שם).