לזכרו של הרה"ח רבי בנימין זאב חשין זצ"ל – מעובד מתוך שיעור שמסר הרה"ח ר' יעקב מאיר שכטער.

"החסיד – אבלו בליבו וצהלתו בפניו" (חובות הלבבות). כזה היה הגה"צ רבי בנימין זאב חשין זצ"ל. בהיותו בין בני אדם היה שמח וטוב לב, אך במסתרים בכתה נפשו, ובעל בכי גדול היה. אבי מורי זצ"ל אמר לי שבימי נעוריו, כאשר היה חוזר רבי זאב משעת ההתבודדות בשדה מחוץ ליישוב היו עיניו בוכיות ופניו להבים.

זכוכיות משקפיו היו שחורות. בהזדמנות הבטתי דרך משקפיים אלו וראיתי שכמעט ולא שייך לראות דרכם, רק מלמטה היה חריץ צר שדרכו יכל לראות כלפי מטה, מסתבר שחבש במשקפיים אלו כתחבולה לצורך שמירת העיניים!

עיתים ממושכות שהה רבי זאב בישיבת ברסלב בעיר בני-ברק יצ"ו, שם מסר שיעורים מחזקי נפש לבחורי אנ"ש. היות והתגורר בירושלים עיה"ק ובשנים ההם קשתה הנסיעה מהכא להתם, העמידו לו בישיבה בבני-ברק מיטה מיוחדת למנוחה בשהותו בעיר.

פעם נקראתי להשפיע על צעירי הצאן בישיבה בבני-ברק, בעודי בישיבה התאחרה השעה, ואדהכי והכי חלף זמן יציאת הנסיעה האחרונה באותו יום אל עבר עיר הקודש ירושלים ת"ו, ולא נותרה לי ברירה אחרת כי אם לחפש מקום לינה בבני-ברק. שאלתי שם איזה בחור אם יש עבורי מקום ללון, הלה הצביע על מיטה ריקה שעליה אפשר לישון בלילה.

עם קומי מיהרתי לברר מי הוא בעל המיטה, היות וכל הלילה הרגשתי חטיבה אחת של רצונות וכיסופים להשי"ת. לאחר הבירור נודע לי שזו היתה מיטתו של רבי וועלוול חשין זי"ע!

את כל חייו הקדיש להפיץ את אור האמונה בכל שכבות הציבור, ולא חס על כוחותיו וטלטל את עצמו עד למושבות הרחוקות, כדי לקרב יהודים לה' ולתורתו.

דאגתו לקירוב רחוקים באה לידי ביטוי בכל עת מצוא. הייתי מתלווה אליו יחד בנסיעה במונית ספיישל לישיבת 'שער השמים', בדרך כלל היה מיד מתחיל בשיחה עם הנהג, ומנסה למשוך אותו בעבותות אהבה לקרבו ליהדות. וכך גם כל אימת שעלה לאוטובוס, היה ר' וועלוול חשין שואל מיד את הנהג: אתה מניח תפילין כל יום?! ובחביבותו ונעימות דיבורו היה שובה את ליבם ומקרבם לתורה.

היה לו לשון לימודים, וכשהיה מדבר לפני אחינו הספרדים התאים את שפת דיבורו כאחד מהם, בזכות זאת התחברו אליו הללו בהערצה רבה ורבים מהם חבים לו את כל יהדותם.

יהודי פשוט אמר לי פעם שהשעה הכי מתוקה שיש לו בחיים – זו השעה שהוא מאזין לשיעורו של ר' זאב!

תמיד הקפיד ללבוש בגדים מכובדים, אשר שיוו לו מראה הוד והותירו רושם על ליבות הרחוקים, שנפעמו מלבושו והודות לכך נמשכו לשתות ממעיינות הקירוב שהנביע לרוויה להחיות נפשות עם רב (עיין חיי מוהר"ן אות ר"א).

רבים השיב רבי בנימין זאב חשין מעוון. לא אחת, כשהיה מוסר שיעורים בבית מדרשנו במאה-שערים בספר הקדוש 'ליקוטי מוהר"ן', היה עוצר לפתע ומבטא את חובת המחאה על פרצות הזמן בלהט קודש ובכאב לב עמוק.

זוכרני פעם שמסר שיעור בבית כנסת, ודיבר על ליבם לשלוח את ילדיהם למוסדות חינוך על דרך ישראל סבא, וחלילה לא ישלחו בניהם למקומות המושפעים מן הציונים, רח"ל. בדבריו הזדעק: "אוי ואבוי למי שישלח שם!".

וכל הנוכח במקום, ראה במוחש שדבריו עושים פירות.

לפי בקשתו קבענו בצוותא שיעור ללימוד תורת הקבלה בישיבת 'שער השמים'. ולא אחת ביטא את הנאתו מלימודנו המשותף, ואמר לי שבחייו שמע כמה וכמה מגידי שיעורים בתורת הנסתר, אבל אלו נהגו להוסיף נופך משלהם, ואילו בלמדי עמו השתדלנו תמיד להבין היטב את עומק דברי מוהרח"ו זי"ע כהווייתם.

הוא היה נותן סימנים וראשי תיבות לזכירת הנלמד. זוכרני כשלמדנו את ענין 'שבעה ההיכלות' התבטא שהראשי תיבות שלהם הוא: "לע"ן זא"ר", א. ל'בנת הספיר (יסוד ומלכות), ב. ע'צם השמים (הוד), ג. נ'וגה (נצח), ד. ז'כות (גבורה), ה. א'הבה (חסד), ו. ר'צון (תפארת).

פעם אף אמר לי רבי זאב חשין, שמובא שהאר"י ז"ל אמר שאם יחיה כמה שנים נוספות, יעשה ספר ע"פ קבלה, שיהיה בנוי על דרך עבודת השי"ת.

כעבור זמן הגיע לידיעתו שמטעם הנהלת הישיבה ביקשו ממני להוסיף שיעור בדיוק באותה שעה בה היינו לומדים בחברותא. תחילה נמנעתי לקבל את ההצעה משום כבודו של רבי זאב, אבל כשנודע לו הדבר אמר לי שדרכו תמיד הנה: "תלמוד תורה דרבים עדיף", ועל כן כעת עלינו לפסוק מללמוד בצוותא על מנת שאתפנה למסור את השיעור לציבור.