ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > וראית את אחורי ופני לא יראו…

וראית את אחורי ופני לא יראו…

ט׳ במרחשון תש״פ

אי אפשר להבין את הנהגת השם יתברך, כפי שכתוב: וראית את אחורי ופני לא יראו. אפשר רק להתפלל ולקוות לישועה, שתבוא בדרך שיבחר הבורא – ולהודות לו כשהיא תבוא.

תקציר: אי אפשר להבין את הנהגת השם יתברך, כפי שכתוב: וראית את אחורי ופני לא יראו. אפשר רק להתפלל ולקוות לישועה, שתבוא בדרך שיבחר הבורא – ולהודות לו כשהיא תבוא.

 

בראש החבורה הקדושה של אנ"ש בפולין עמד החסיד הגדול רבי יצחק ברייטר הי"ד, אשר תלמידיו דבקו בו ושתו בצמא ממעיינו הפורה. מעטים מהם, אשר ניצלו משואת פולין, הפיצו מתורתו
לאחר המלחמה. אחד מהם היה הרה"ח ר' זאב ליברמנש זצ"ל מבני ברק.

הראני נא את כבודך

רבי זאב אמר לי אמרה נאה בשמו של רבי יצחק הי"ד, על בקשת משה רבינו: "הראני נא את כבודך" (שמות לג יח) והמענה מפי השי"ת: "וראית את אחורי ופני לא יראו" (שם פסוק כג). וכך ביאר רבי יצחק ברייטער:

משה רבינו ביקש מהקב"ה 'הראני נא את כבודך' – הראה נא לי את היופי שבהנהגתך את עולמך, והשיבו: 'וראית את אחורי' – היינו, אחר ככלות הכל, בסופו של דבר, תראה את הדר כבוד נפלאות ההשגחה, אבל 'ופני לא יראו' – בשעת מעשה, לפני הסוף, אי אפשר לראות את הפלאות של השי"ת [ומצאתי כן גם בספר תורת משה מהחתם סופר על הפסוק שם].

עיני כל אליך יסברו…

ועוד היה מפרש החסיד רבי יצחק ברייטער בדרך צחות את הפסוק: "עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו" (תהלים קמה טו), "אל תקרי 'ישברו' אלא "יסברו" [כי ש ו-ס מתחלפות]. וזו כוונת הכתוב: 'עיני כל אליך ישברו' – כולם אומרים לך 'סברות' כיצד לזון ולכלכל אותם, אבל 'ואתה נותן להם את אכלם בעתו' מבלי להתחשב בסברותיהם…

וכפי שאנו רואים בחוש, לא פעם ולא פעמיים, כשאדם נקלע למצוקה מבלי לראות את המוצא מן המערבולת הסובבת אותו מכל עבר, הרי הוא מנסה להמציא 'סברות' רבות כיצד יכול השי"ת להוציאו ממצבו המסובך, ולבסוף מגיעה ישועת ה' ממקום בלתי צפוי בעליל, אשר לא עלתה כלל על דעתו של אדם…

מעשה בבעל שם טוב הקדוש

לשם המחשת רעיון נפלא זה נביא סיפור שמקורו בספר 'שבחי הבעל שם טוב', אשר רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב זיע"א הפליג בשבחו, ואישר כי רובם ככולם מהסיפורים המובאים שם אמיתיים ונכתבו אל נכון (עי' ליקו"ה פסח ז אות ג, כוכבי אור אנשי מוהר"ן לב), וכן ידוע שהספר 'שבחי הבעש"ט' אומת ואומץ ע"י צדיקים רבים מדורות הראשונים של החסידות, כמו הרה"ק בעל התניא זי"ע ועוד רועי עדות ישורון.

וזה דבר הסיפור, כפי שמופיע בשבחי הבעש"ט:

יתומה גדלה בביתו של הבעל שם טוב, וכשהגיעה לפרקה שידכה הבעש"ט עם בן גילה, יתום שנתגדל בבית תלמידו הרה"ק רבי זאב וואלף קיצעס זי"ע [שיום ההילולא שלו חל בי"ב מרחשון] ופסק הבעש"ט לתת סך מאתיים זהובים לנדוניה.

בהגיע מועד החופה, בטרם ניגשו המחותנים לחופה ניגש הרה"ק רבי וואלף לרבו לבקש את הסך שהתחייב, אך בידי הבעש"ט הק' לא היה מאומה. ר' וואלף שהכיר בכח רבו לפעול ישועות, הודיע שלא ילכו עם החתן לכסות פני הכלה עד שיתן את הסכום שנתחייב, שכן, ללא סכום זה לא יוכל להחזיק אצלו את החתן ללמוד עמו, שהרי 'אם אין קמח אין תורה'.

לפתע נכנס למקום אחד מבאי היכל הבעש"ט, רבי לייב קרעמינער, ופנה אל הבעש"ט ואמר לו שנשלח אליו ע"י הממונה של מושל העיר מעזיבוז, להודיעו שהוא חייב לו אלף זהובים עבור פדיון שבויים, ואם לא יסלק את חובו תיכף ומיד, יאסרהו המושל בשלשלאות של ברזל.

כששמע הבעש"ט את הדברים, קרא למשרתו וציווהו לאסור את מרכבתו, לאחר מכן אמר לרבי לייב שיסע מיד לבית האדון לסלק את החוב, והזהירו להזדרז לחזור תיכף ומיד כדי שיוכל להיות בחופה.

בידי ר' לייב לא היתה פרוטה לפורטה, אך מתוך שהכיר את משלחו המלומד בניסים עשה כמצוותו ופנה ללכת לבית המושל.

בדרכו תמה החסיד איך בכל זאת יסלק את החוב, ואז נצנצה במחשבתו 'סברא', וכך חשב: "אולי ימצא חן בעיני האדון, אחד הסוסים הרתומים למרכבתי, וייקחהו על חשבון החוב…" תוך כדי הרהור מצא את עצמו בפתח ארמונו של המושל, והודיע לשומרי הסף כי הגיע בשליחותו של הבעש"ט.

הפריץ, שהבין כי בוודאי בא לסלק את החוב, קיבלו במאור פנים והכניסו לטרקלינו. אך מתוך שלא היה לר' לייב אפילו חלק קטן מהחוב פנה אל המושל כבדרך אגב ואמר לו: "אדוני הנכבד, מכיר אני אותך כאדם ישר והגון עד מאוד, ברור לי שאין רצונך לגעת בפרוטה שאינה שלך, אולי כדאי שתבדוק שוב בפנקסיך אם זהו הסכום המדויק שחייב לך אדוני ומורי?!"

המושל שהתרגש מדבריו המחמיאים, פנה על אתר לבדוק ולחשב את חובות השבוים שנפדו ע"י הבעש"ט. כנראה שאכן היה לפריץ זה עילה הגונה לבדוק בפנקסיו, כי פעמים תכופות היה מקבל סכומי עתק מהבעש"ט עבור פדיון שבויים, וכך הצטברו אצלו רישומים שונים מן הכספים אשר קיבל מידי הבעש"ט.

בעוד ר' לייב יושב ומצפה בחשש, רואה הוא לפתע את המושל מסתובב לכיוון האח ומשליך את שטר החוב אל תוך האש. עודו משתאה והנה פונה אליו המושל בהארת פנים ומפטיר: "תודה לך, אני מודה לך על שהצלת אותי מלפגום בישרותי. בדקתי את החשבון וגיליתי שלא די שאין הבעש"ט חייב לי, אלא אדרבא כבר קיבלתי ממנו סך מאתיים זהובים יותר מכדי החובות", ועל המקום הוציא המושל מאתיים זהובים ומסרם לר' לייב.

נסער מאוד יצא ר' לייב מבית המושל, ופנה לשוב על עקבותיו ולחזור לחתונה. אך כשמצא יהודי בדרך לא יכול היה להתאפק מלעצור ולספר על גדולת רבו, ועל הפלא אשר זה עתה נתגלה לנגד עיניו.

באותה שעה ממש ישב הבעש"ט בחדרו ונקש על השולחן באומרו: "אני ממהר לצאת אל החופה, וזה מצא לו זמן להאריך בסיפורים…"

מיד כשנכנס ר' לייב, אמר לו הבעש"ט למסור את המעות לר' וואלף קיצעס, ופנו לערוך את החופה בקול ששון ושמחה.

* * *

הישועה היא כמו צמח

אמונה זו עלינו להחדיר עמוק בליבנו: השי"ת "מצמיח ישועות בורא רפואות נורא תהילות". מדוע דימו אנשי כנסת הגדולה את הישועות ל"צמח" הצומח מן האדמה? כי לאחר שהאדם זורע את הגרעין באדמה אין רואים מאומה, כי אם אדמה שוממה ויבשה, וזקוקים ל"אמונת – זה סדר זרעים" (שבת לא). שלאחר זמן יצמח עץ עושה פרי, נחמד למראה וטוב למאכל.

אל תצמצם את דעתו לדעתך…

כך גם כשמעיק לאדם ואינו רואה שום אפיק של ישועה, עליו להיזהר שבעתיים שלא לצמצם את דעת הבורא יתברך שמו לדעתו. כי בעת שהאדם בצרה, גם מוחו בצמצום… ואז עלול הוא לתמוה, ולהגיע ח"ו למחשבות של כפירה מאין תבוא ישועתו. ולכן עליו לזכור (שאיננו אלא בבחינת וראית את אחורי) ולהתחזק ולהאמין שלא כמחשבותינו מחשבותיו, ואין מעצור לה' להושיע ברב או במעט, ובעת שיעלה רצון לפני השי"ת "תצמח" ישועתו "כאפיקים בנגב", ופתאום יפתח לו אפיק מים חיים מן האדמה השוממה והיבשה, והיתה ארץ ציה למוצאי מים ותצמיח פרי תבואה…

רק לצעוק: הושיעה נא!

על כן, בתפילתנו אל השי"ת אין אנו צריכים לתת לו שום עצות וסברות, כי אם לזעוק אליו: הושיעה! כי רק הוא בעל הישועות והוא בורא כל העצות, וכל-יכול, הכל ממש, למעלה למעלה מכל הסברות והשכלים, ולא יבצר ממנו מזימה להושיע כהרף עין [וכאמור: וראית את אחורי – לא נוכל להבין את הנהגתו ואיך ומאין תבוא הישועה].

וכמובן: לזכור להודות!

עוד יש להיזהר, שבהגיע הישועה ירבה בהודאות להשם יתברך על העבר, כי זה ממתיק הרבה דינים מהאדם. כי זה ש"אין בעל הנס מכיר בניסו", הוא מפני שהקדוש ברוך הוא שולח את ישועתו באופן שנראית לו לאדם כטבעית וכמובנת מאליה, עד שיש לו 'סברות' כיצד צמחה ישועתו, ונדמה לאדם שיש לו חלק בישועתו, וחושב זאת לדרך הטבע. אבל כשהאדם נותן הודאה על כל ההשפעות הטובות שניתנו לו מלעילא, על ידי זה מאיר את האמונה על כל פרט ופרט שניתן לו, ואינו נופל לשום גאוה וגאון, אלא יודע וזוכר כי רק הקב"ה הוא הנותן לו כח לעשות חיל, וברוך מצמיח קרן ישועה.

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support