"וראה שם מעדנים ומאכלים טובים, ועמד ואכל והלך ושכב בזוית לראות מה נעשה שם" (מעשה א)

מובא ברמזי המעשיות שערך ר"מ קרליבך שא' שאל את ר' לוי יצחק ז"ל "האיך אכל, הלא זה המקום ה'לא טוב' מהס"א ואיך אכל?" ור' לוי יצחק ענה לו שאנ"ש אומרים תמיד שמובא בזוהר שכשנמצאים בגלות אזי מוכרחים לאכול במקום  שנמצאים מה שיש שם, ובודאי שרק מאכלים כשרים וכו' ומ"מ זה לא קשה כי א"א להבין סוד המעשיות בפרטות וכו' ובאותו ענין הזכיר ר' לו"י ז"ל שמובא בזוהר ששאלו לרשב"י האיך ברגלי הכסא יש צורות נשר ואריה שהם מין טמא ורשב"י ענה להם. מ"מ רואים שבודאי זה מרמז למה שמרמז וכן בקרבנות מובא שמי שזכה ונתקבל תיקונו נעשה לו צורת אריה ועיין בתורה נ' שזה מרמז לקדושת הברית וממילא זה לא קשה וזה דברים שא"א להבינם ולהשיגם".

ועוד מובא באותו ענין במעשה מבערגיר ועני (קל"ז) "לפעמים היה יוצא ורובה בקשתו ארנבת או צבי והיה לו בשר לאכול". אנ"ש מתעכבים כאן תמיד הלא ארנבת זו חיה טמאה? ורלו"י ז"ל אומר שאולי צריך לעשות פסיק בין ארנבת לצבי דהיינו והיה רובה בקשתו ארנבת, (להציל עצמו או לצורך אחר כגון ללבושו אך לא לאכילה) וכן או צבי והיה לו בשר לאכול וכו'".

ומביא שם עוד בשם הר"ר משה קרמר שליט"א שאכילה מרמז על תיקון הדיבור ואפי' בדבר שאינו אוכל ממש אבל כשמתקנים אותו זה בחי' אכילה ולכן גם כן הסכין נקרא מאכלת ואוכלת הדבר הנחתך כי החיתוך נקרא בשם אוכל ובאמת הוא לא אכל הצבי רק בזה שהיה רובה בו לפעמים כשהיה צריך לו או לארנבת היה עושה לו תיקון והיה נתקן הניצוצות שבו זה נקרא אכילה, וזה "שהיה לו בשר לאכול" היינו אכילה רוחנית בתיקון הניצוצות שבו". עכ"ל.

ונראה לבאר כוונת קדשו של ר' לוי יצחק ז"ל, כי כידוע היצה"ר ותאוותיו הם מסטרא דעכו"ם וכל צד רע שיש בישראל ומידה רעה או תאווה רעה, נמשך רק מהם כמ"ש "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם" אך לישראל מצד מהותם הקדושה לא שייך שום צד רע ועוון (ליקומ"ת ז') (ולהיפך כל טוב, אם נמצא, באיזה גוי מקורו בקדושת ישראל ועתידו להתברר ולעלות למקומו הראשון אל מקום אשר היה שם אכילה בתחילה) ע"כ י"ל ציותנו התורה בלאו ד"לא תחנם" לא תתן להם חן אלא זכור תזכור שכל החן – לישראל הוא.

וע"כ בטרם יזכה האדם להתקדש כראוי לאיש ישראלי בעת שעדיין אחוזה ודבוקה בו טומאת העמים נקרא הוא לעתים בלשון רבינו הק' עכו"ם, וכונתו ז"ל לכלול בלשון זו עכו"ם ממש וגם יהודי שהו בבחי' עכו"ם. וכן מובא בבאור הליקוטים על תורה ו' "כי עיקר וגדולתו של הקב"ה גם העכו"ם ידעו שיש אלוקים שליט ומושל וכו'" שרבינו התכוין גם לאותם מאחינו בני ישראל שירדו ונטמאו ונטמעו בין העכו"ם.

ועפי"ז יש לבאר בפשטיות שבעת שאדם מונח במדרגה שפלה ומתנהג כעכו"ם אזי אכילתו גם כשאוכל  מאכלים כשרים על פי דין הוא בבחי' אכילת עכו"ם.

וזה שמרמז כאן שהשני למלכות בחינת נשמות ישראל, נמצא בשלב זה עדיין בתחילת בירור הנשמה מבין היכלי התמורות והס"א ואכילתו גם אם היתה בכשרות מצד הדין עכ"פ נחשבת כאכילה בארמון השדים כי ממנה יניקתם".

שהרי אע"פ שהמעשיות הק' היו במקום שהיו מ"מ בהשתלשלותם להאי עלמא שפילה יצטיירו בציורים שונים ומשונים (כגון, במעשה של החכם והתם יהיה החכם ?? והתם ישראל וכו' – חכמה ותבונה) וע"כ אדם ישראלי שנשמתו עדיין שבויה בידי התאוות הגשמיות יקרא מבקר בארמון השדים מאכל שדים.

עוד יש לומר בענין זה של אכילתו בארמון השנים שכאן כבר החלה ראשית נפילתו וטעותו שגם היא היתה בענין האכילה ושתיה היו כמבואר לקמן.

וכידוע מדברי מוהרנ"ת בהקדמה שמרמז כאן חטא אדה"ר שאכל מעץ הדעת טו"ר. גם לרמז שע"כ האריך רבינו הק' וכפל הלשונות וראה שם מעדנים וכו' ועמד ואכל והלך ועכב וכו' לראות מה נעשה שם". שמרמז לחטא אדה"ר שגם הוא החל בפגם הראיה כמ"ש ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאשה עמה ויאכל".

שזה מה שקרה גם בסיפור המעשה הזה שבת המלך בחי' חוה נלכדה ע"י הס"א הנחש הלא טוב ובעקבותיה הגיעה השני למלכות בחי' אדה"ר ונלכד אף הוא בשחיתותם (בבחי' "וימלט משחיתותם היינו עשבים (כלל המאכלים) בחי' הקוצר לשחת" וכו' ליקומ"ת א').

עוד יבואר ע"פ ליקומ"ת ה' "השפע כשיורדת, מקבל אותה תחילה המלאך ואחר כך יורדת דרך השדים השוכנים באויר … ואין יונקים ממנה רק כדי חיותם בלבד וכו' וכשבחינת המלאך חזק אזי אין הדים מקבלים השפע רק דרך מעבר בלבד ואין יונקים ממנה רק כדי חיותם לבד, אבל כשנחלש ח"ו, כח המלאך, אזי הם מקבלין לעצמם כח המלאך ואזי המאכלים הגדלים על ידם נתערב בהם כח השד וכשאוכלים אלו המאכלים נעשה מהם חלום ע"י שד חי …

ע"כ צריכין לחזק את המלאך, וחזוק המלאך הוא ע"י שמחה".

וזה שמרומז המעשה שהבת מלך היתה עדיין שבויה בידי השדים והיתה להם יניקה מהמאכלים והיה בכחם לטמא ע"י המאכלים שזה טומאתם בהם, ע"כ השתדלו להכשילו באכילה זו, וכיון שכל כוחם של השדים לינוק מן המאכלים הוא ע"י נפילת השמחה שבעטיה נחלש כח המלאך, ע"כ מובא במעשה שהיתה שם שמחה גדולה מאד וכו' היינו  נפילת השמחה אליהם שעי"ז יש ביכולתה לטמא את אכילת האדם ולהפילו לשינה ולחלום ע"י שדים שזה מה שקרה עם השני למלכות ש"ראה" שם מעדנים ומאכלים טובים" היינו שהשדים הזמינו לפניו להכשילו כנ"ל "ועמד ואכל" ומיד ע"י אכילה זו נפל לבחינת שינה והלך ושכב"

וכיון שבאכילה עסקינן שעיקר נפילת השני למלך, כלל נשמות ישראל, מן הראוי להעתיק כאן את הקטע הבא (מליקו"ת הלכות חלה ד' ג'): וכל אדם צריך לחזק א"ע תמיד בהשי"ת ולבלי לייאש א"ע בשום אופן רק לידע תמיד כי מלא כל הארץ כבודו ועדיין ה' עמו ואצלו וכו' עד שיזכה להתחזק בשעת האכילה שיגיע להארת הרצון שדייקא בעת האכילה יגיע אליו רצון והשתוקקות חזק ונמרץ מאד מאד להשי"ת, וזה ההיפך ממש מהנפילות של רוב העולם שע"פ רוב נופלת בדעתם מחמת מעשיהם שאינם כהוגן ורבים מיאשים א"ע כידוע רעה חולה הזאת תחת השמש והם הנפילות הם ע"י האכילה וכו' ובודאי כ"ז שאין זוכר  לקדושה כראוי בודאי אינו אוכל בקדושה וטהרה כראוי, ומחמת זה דרך הרבה ליפול בדעתם בכל פעם מחמת האכילה ובאמת כל זה מעשה בע"ד כי אסור ליפול בדעתו משום דבר כמבואר בדברינו פעמים אין מספר אדרבא צריכין לחזק את עצמו בכ"פ בעל כיום ובפרט בשעת האכילה שאסור להיות איש אצל (שקורין שלימלזניק) כ"ש שם רק להיות איש חיל עד  שיזכה להארת הרצון בשעת האכילה דייקא היינו כי לא די שאסור ליפול בדעתו ע"י אכילתו אדרבא צריכין לידע ולהאמין שאכילת איש הישראלי יקרה מאד מאחר שאכילתו ע"פ התורה עכ"פ שאינו אוכל דבר האסור ח"ו רק הכל ע"פ התורה כ"ש ותורתך בתוך מעי כשפרש"י כל מאכלי על פיך וגם מברך על כל דבר תחילה וסוף ועי"ז כל אדם מישראל מברר בירורים הרבה באכילתו ויש לו לאכול בשמחה ובהתחזקות גדול בהשי"ת וכו'.