מאת: ירחון ברסלב

"כי בשם קדשך נשבעת לו שלא יכבה נרו לעולם ועד"!

"אנשי אמנה אבדו… באים בכח מעשיהם"! מקונן הפייטן ובתיבות אלו מזכיר לנו באחת את אותם אריות מאומן ומפולין של מעלה, שנעקדו על קידוש ה'. אותם חסידים נלהבים שמרגע שהתוודעו לאורו של רבינו הק', הפכו כל חייהם למסכת אחת של דביקות וביטול גמור ללא שיור, והתמסרות מוחלטת אל מי שהבטיח ואמר: "רק אתם תנו לי את לבכם, ואוליך אתכם בדרך חדשה"– – – די בהיבט קל במכתביהם הנלבבים רוויי הלהט והאמונה ברבינו הק' כדי להתפעל, ולהתרגש מן האמונה החזקה שליהטה כשלהבת בלבם, והאירה אף את סביבתם.

אמרו עליהם, על חסידי ברסלב דפולין, כי בתבערת לבבם לדבר רביה"ק יכלו הם לקרב את פולין כולה לרבינו הק'! והגדולים שבהם, בעלי שיעור קומה לצד תמימים ופשוטים – רבי יצחק ברייטר, רבי נחום שוסטער, רבי יצחקל אטוואצקער, רבי יהודה לייב צערנטנר ועוד רבים, במתק לשונם ולהביות לבם קרבו נפשות רבות לאורו של צדיק האמת. ואותם נלבבים מוכנים ומזומנים היו למסור את נפשם עבור כל דיבור מרבינו הק'. וההתקשרות לאורו הק' מילאה את כל ישותם. שום דבר לא היה בכוחו למנוע בעד חסידים אלו מלחצות מדינות וגבולות- קילומטרים רבים, לעתים תחת אש, והסתכנות ממשית עבור ה"ראש השנה" של רבינו… יותר חששו הם מה"לא לנסוע" מאשר מה"לנסוע"… ואף בזמנים בהם לא התאפשרו, מכורח הנסיבות, נסיעות מסוג זה, לא וויתרו הם על "הקיבוץ" של אנשי שלומנו, וגם בעיצומה של המלחמה התאספו כאיש אחד מתוך סיכון עצמי רב, ומסירות נפש עצומה.

כך כותב הרה"ח ר' אהרן לייב ציגלמאן הי"ד במכתב שכתב בעיצומה של מלחמת העולם השניה, בחודש אלול תרצ"ט: "והנה מסתמא נשמע במדינתכם ג"כ מה שנעשה בכל העולם ובמדינתינו… אשר מהכל  נראה רמזים להתקרבות משיחא. ולעת עתה צריכין רחמים שנזכה להתקבץ כל אנ"ש על ראש השנה הקדוש הבא עלינו, כמנהגינו. מחמת אי סדרים השורר כעת"…

ועל מה שעלה בגורלו של אותו "קיבוץ", מוצאים אנו בתיאורו של אחד ממשתתפי אותו קיבוץ הרואי, שהעלה את קורותיו ע"ג הכתב. מבין השיטין בולטת מסירות הנפש, והאמונה הלוהטת בהשי"ת ובצדיק האמת (כותב הרשמים מצא את מותו מן הסתם בגיא ההריגה הי"ד):

"…אם היה קיבוץ על ראש השנה בשנה זו? היה אמנם "קיבוץ" בוורשה, אבל אוי לאותו הקבוץ, שמתפלל תחת מבול של פצצות, יריות, שריפות ומיתות משונות ממזיקי עלמא.

"הבה ואנסה לתאר לך על הנייר הקר – שיוכל את הכל לסבול – קיצור קטן שבקטן על הקיבוץ מאנ"ש של ר"ה זו. כפי שאתה יודע יצא הרשע בשליחות ההשגחה להחריב את העולם ביום א' לחודש התשיעי למספרם. זה היה שני שבעות לפני ראש השנה ת"ש וכבר ביום א' עד יום י' לחודש הנ"ל, המטיר על וורשה בברזל גפרית ואש והמית על ימין ושמאל אנשים נשים וטף, אבל גם הרשע האכזר הזה עייף והפסיק על שלשה ימים עד ערב ר"ה. אנחנו, אנ"ש, התאספנו ברעדה ורתת, והמתקנו סוד להתפלל בבית החסידים שלנו נווליפי' 28 בשעה 4 בערב ר"ה עד שעה 7, כי מאחר אסור היה לצאת מן הבתים.. חשבנו שהרשע שכח את וורשה, ויתןלנו מרגוע לכל הפחות עוד על שני ימים כי שלשה ימים הקודמים הפסיק מלהשחית, מובן מאליו שלא הרבה ממנו הרהיבו עוז לצאת ולהתאסף לבית התפילה שלנו. אבל באו אחדים, מעט יותר ממנין…

"אבל חכה נא, הרשע הרגיש כנראה שמנין כזה מתכונן להתאסף ומתעתד לשפוך את שיחו לפני קונו בהשתתפות הנשמה הקדושה של צדיקנו רבינו נחמן בן פייגא זצ"ל. ובצאתינו אך את בתינו- התחיל!! אבל אי אפשר היה לשוב ומוכרחים כבר היינו לבוא תחת מטר וזרם של יריות לבית-החסידים [=בית כנסת] שלנו. כערך מנין של אנ"ש, עטופי רעב, חלושי כח, ופחודי מיתות משונות, התאספנו והגענו בכוחות האחרונים על סף צדיק האמת נווליפי' 28. אם אחד הביט על חבירו, נקרשה בו טיפת דם האחרונה. בינינו היו גם ר' אהרן אר"י נ"י (ציגלמאן), ישראל דוד (גרינהויז), ר' חיים צערנטנר, אחיו ר' יעקב ובנו מענדל ועוד אחדים שאינני נזכר בהם. מחוץ שכלה חרב הרשע, ובחדרים – אימה נוראה. יריות, פצצות, שריפות ושמיים שחורים, של עופות טורפים. "עופות" של ברזל, ובפיהם אותו הסם אשר ראה רבינו הקדוש בחלומו לפני 140 שנה…

"אבל אנחנו התקשרנו לצדיק האמת, ובידו של הקב"ה הפקדנו את רוחנו.

ר' אהרן לייב התפלל מעריב בעוד יום, בידי שמיים, אבל הצר החשיך לנו את היום והשיר משמיים פצצות יקוד, והקדיח והשריף את הרובע היהודי. שני אלפים יהודים כילה במשך שתי שעות!! אנחנו גמרנו את התפילה בערך חצי-שבע (6 וחצי), ובחיפזון ובאימת מוות יצאנו כדי להגיע כל אחד לבית מושבו, מכל ארבע הצדדים היינו מסובבים בלשונות של אש של גהינום נורא. עלינו היה פשוט לעבור דרך אש כדילבוא הבית גם זה הוכרחנו לעשות. באנו הביתה, מצאתי פצצה נפלה לביתי והרגה- או נכון יותר קברה אנשים חיים- עד ארבעים יהודים חפי פשע… כל שמשות דריתי נשברו לרסיסים, העששית נפלה ארצה ובנסי נסים ניצלו ב"ב ובנ"י"…

תיאור נוסף מוצאים אנו על התקבצות אנ"ש בר"ה כפי הנראה באומן, תוך כדי מסירות נפש, כפי שהעלה אחד ממשתתפיו ע"ג הכתב.

"…השפיכות דמים שלכם אני מבין טוב, אולם זה לא מגיע לשפיכות דמים שלי- הייתי ב"ה על ראש השנה, היה ב"ה קיבוץ יפה, ביום הראשון התפללו כל הקיבוץ, אבל ביום השני נגמרה התפילה בפחד גדול בשעה 9 בבוקר…

"משה בגדול מששון הבירה בתפיסה – וגם חיפשו את מ. ח. בפחד גדול…"

כאן מסתיים תיאורו, ושורות נוגעות- לב אלו, אין כמוהן לבטא ולשקף את הלך הרוח של כלל אנשי שלומנו באותם הימים מרים. את קובעת כוס התרעלה שתו, עיניהם ראו ולא זר היאך דם ישראל נשפך וניגר כמים. ובתוך תופת שכזאת – לחיות באמונה שכזו, בהתקשרות מפליאה שכזו בצדיק האמת…- היש לך מופת גדול מזה?

בתנאים איומים של טרם מלחמה, בעוני מחפיר, בזמן בו נתונות דאגותיו של כל אדם מן השורה להצלת עורו, ואן אדם יודע מה ילד יום, היו דאגותיהם של יחיד סגולה מחסידי ברסלב נתונות ב"הצלה" מסוג אחר לגמרי… "עסק ההדפסה" הוא שעמד בראש מעייניהם, וזכר הזהרת מוהרנ"ת בצוואתו האחרונה הדיר שינה מעיניהם. כך הדפיסו ר' אהרן לייב ציגלמאן וחבירו עד סמוך לערב המלחמה למעלה משבעים וחמש אלף ספרי רבינו הק' והפיצום ברחבי פולין! (עוד בשנת תרצ"ט כאשר כבר התנהלה המלחמה במלוא עוזה הספיק ר' אהרן לייב להדפיס המוני "תיקון הכללי" ולחלקם בישראל…) כבר לאחר מלחמת העולם הראשונה נחלץ ר' אהרן לייב ביתר שאת למען הדפסת ספרי רביז"ל, יחד עם קומץ מאנ"ש ייסדו את "ועד מפיצי ספרי מוהר"ן בפולין". כשסניפים ממנו פזורים בערים שונות ברחבי פולין. בלודז', למשל, נמנו על חברי ה"ועד" ר' שמחה בארנשטיין, ר' ירחמיאל גרינוואלד, ר' יודל בראנדויינמאן, ר' דוד בוכהאלטער, ר' מרדכי דאמב, ור' משה חיים בארנשטייין. משאלתו הגדולה של ר' אהרן לייב היתה: שלא יהיה בית ללא ספרי רבינו! ובל נשכח כי היה זה בתקופה שבין שתי מלחמות עולם, כשחברי אותו "ועד" מתקיימים על לחם צר ומים לחץ…

לשם מטרה זו נחלצו אז רוב רובם הגדול של אנשי פולין הנלבבים, שהתחייבו להניח בקופסא "מס שבועי", קודש להדפסת והפצת ספרי רביה"ק, כשהסכום העולה ומצטבר מפעם לפעם נשלח הישר ל הכתובת: "אהרן לייב ציגלמאן, גענשא 27, וורשה"… משם, ממשיך לעשות את דרכו "הממון" שהושג לאחר הרבה הרבה "רצון" "וטרחה" אל בית המדפיס (עיין צוואת מוהרנ"ת, מכתב ההסתלקות, עלים לתרופה)…

כך, הוסיפה המערכת שפעלה מכוחה של אמונה, וכללה גיוס כספים, הדפסת ספרים, הפצתם וחוזר חלילה… לפעול מתוך הרבה מסירות נפש, כשהכח המניע את "המפעל" כולו, הוא כוחו של אותו זקן דקדושה… [=רבינו הקדוש] שהרי כך אמר רבינו הקדוש "בייא דעם וואס איך נעם, דעם גיב איך" ("ממי שאני לוקח, שם אני נותן"!) וכך כותב ר' אהרן לייב באחד ממכתביו מאותם ימים "…כי מאן דרחים ליה קוב"ה, שדיר ליה דורונא [=מי שאוהב אותו הקב"ה, שולח לו מתנה]… ומאן הוא, מסכנא הגון והצדקה שנותנים עבור בנין דעת הצדיק האמת ובפרט על הדפסת ספריו הק' שיתפשטו בעולם בודאי אין זכות גדול מזה, ידידנו הר' יצחק בן דינה נ"י מאטוואצק כתב לי רמז נאה על גודל ענין הדפסת ספרי רבינו ז"ל "הדפסה" בגימטריא "עולם הבא" כי כל העוה"ב של ההצדיקים הוא רק שתתפשט דעתם בעולם ע"י הדפסת ספריהם הק', וממילא מובן מי שגורם ומסייע לעשות, עוה"ב עבור הצדיקים, ממילא יזכה גם הוא לעוה"ב וטוב האמיתי והנצחי"!  -היש לך עדות ניצחת מזו, לכוחו של צדיק האמת?

אם תחת שילטון קומוניסטי כפרני, השואף לעקור כל זיק קדושת ישראל, אם בלבה של סערת תנועת ההשכלה שסחפה עמה רבים וטובים, ואם בצלם של ניצני מלחמת דמים ולקול צחצוח חרבות – חסידי ברלסב האמונים על תורת רבינו הק' באומן, טעפליק וטירהויצע כמו אלה בוורשא, לודז', לובלין דבוקים היו בעצות רבינו הק' עד נשימתם האחרונה. אותם לבבות שבערו בשלהבת וקוד אש, הוסיפו לבעור באמונה חיה ולוהטת גם במחנות אושויץ וטרבלינקה, או לחילופין אי שם על פני כדור הארץ – בערבות סיביר הקפואה, כשאשו של צדיק האמת מאירה את החשכה בה הם מוקפים.

וכעין מה שסיפר יהודי אחד, ניצול מלחמת העולם, כי בהיותו מתגלגל ממחנה שבויים אחד למשנהו בעיצומם של ימי המלחמה הזדמן לו לראות חסיד ברסלב אחד, היושב בשבת קודש ומזמר בערגה את הפסוק משיר השירים "אל גינת אגוז ירדתי, לראות באבי הנחל"… כאילו ואינו נתון בכל רגע בסכנת מיתה, וחייו תלויים על בלימה…

המונים מאנשי שלומנו הנלהבים, "אנשי אמנה" שהתמסרו לעבודת בוראם במסירות נפש סמוך ונראה לציון רבינו הק' באומן. נטבחו על קידוש ה' בגיא ההריגה – בפרוע פרעות באוקריינא. ביניהם נמנו ענקי רוח ובעלי שיעור קומה שהטביעו את חותמם בתולדות דברי ימיה של ברסלב כר' אלטער טעפליקער שנטבח (במהפכה הקומוניסטית) וספר תורה בידיו. ר' ישראל כהן גדול תלמידי רבי אברהם ב"ק, ר' יעקב ("שרייער") מזיטאמיר, ר' ברוך געציס… ועוד רבים הי"ד. מהם אף מצאו את מותם בערבות סיביר כר' מרדכי הלברשטאם אב"ד סוקולוב, ר' מתיתיהו הכהן ברזעסקי ורבים נוספים הי"ד.

בודאי הוסיפה האמונה המוצקה ברבינו הק' להט בלבותיהם של אותם קדושים, גם באותם רגעים נוראים, כאשר כבר עמד המוות לנגד עיניהם.

סמוכים ובטוחים על כוחו של זקן דקדושה השיבו את נשמתם הטהורה ליוצרה- – –

אנו בהאי עידנא, אין לנו אלא לשוב ולהתפעל, ולהאמין בכוחו הגדול של בחיר הצדיקים, היכול לקחת בכוחו גדול בני אנוש, קרוצי חומר, ובעלי בחירה ולהפכם ללפידי אש, אנשי אמנה ומסירות נפש.

כאלה, שהממות לא הרתיע אותם כלל ועיקר, פוק חזי גבורתא דמרך!

…ואותה להבת אש לא כבתה, גם כאשר נדמה היה כי הנה, עוד קט וידעך הנר.

-הוכחה ניצחת כי אשו של צדיק עוד יקוד תוקד "ביז משיח וועט קומען"…

ואותו ניצוץ עיקש, שכל רוחות שבעולם לא יכלו לו, הפך בינתיים ללהבה שתוסיף לבעור ביתר שאת וביתר עוז ולהבעיר את לבותיהם של בני קל- חי באותה אש נצחית ותגדל שתלך ותכבוש את העולם כולו!

"כי לא ינוח האיש [רבינו הקדוש] כי אם כילה הדבר"! (כוכבי אור)

"…כי בשם קדשך נשבעת לו שלא  יכבה נרו לעולם ועד"!