ועכשיו…

אַחַר פּוּרִים קוֹרִין פָּרָשַׁת פָּרָה, שֶׁהִיא הֲכָנָה לְפֶסַח. כִּי פָּרָשַׁת פָּרָה קוֹרִין, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ נִזְהָרִין לִטָּהֵר מִטֻּמְאַת מֵת, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ טְהוֹרִין לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח. וּבִתְחִלָּה הוּא בְּחִינַת פּוּר, כִּי פּוּרִים עַל-שֵׁם הַפֻּר (אֶסְתֵּר ט, וְעַיֵּן בְּכַוָּנוֹת הָאַרִיזַ"ל בְּסוֹד 'הִפִּיל פּוּר' וּבְסוֹד 'פָּרָה אַדֻמָּה'), וְאַחַר-כָּךְ נַעֲשֶׂה פָּרָ"ה, כִּי גַּם פּוּרִים הוּא בְּוַדַּאי הִלּוּךְ וְדֶרֶךְ לְפֶסַח. וְזֶהוּ בְּחִינַת (שִׁיר-הַשִּׁירִים ה): "שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר". שִׂפְתוֹתָיו זֶה בְּחִינַת פֶּסַח – 'פֶּה סָח' (כַּמּוּבָא). שׁוֹשַׁנָּה הִיא אֶסְתֵּר, (כַּמּוּבָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ וּבְכִתְבֵי הָאֲרִיזַ"ל, וְ'שׁוֹשַׁנָּה' גִּימַטְרִיָּא 'אֶסְתֵּר'). נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר זֶה בְּחִינַת מָרְדֳּכַי מָר דְּרוֹר (חֻלִּין קלט:), לְשׁוֹן חֵרוּת, בְּחִינַת חֵרוּת שֶׁל פֶּסַח. וְעַל – כֵּן צֵרוּף שֶׁל פּוּרִים מְרֻמָּז בְּפֶסַח, בַּפָּסוּק (שְׁמוֹת כ"ג):"שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב, כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם". מִמִּצְרָיִם וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם רָאשֵׁי – תֵבוֹת פּוּרִים, כִּי פּוּרִים הוּא דֶּרֶךְ לְפֶסַח, שֶׁיִּהְיוּ יְכוֹלִים לִהְיוֹת נִזְהָרִין מֵחָמֵץ: (וּפָסַק בְּאֶמְצַע הָעִנְיָן וְלֹא גִּלָּה יוֹתֵר):

כִּי בַּתְּחִלָּה הָיוּ כָּל הַהַתְחָלוֹת מִפֶּסַח, וְעַל – כֵּן כָּל הַמִּצְווֹת הֵם זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם. וְעַכְשָׁו…

(ליקוטי מוהר"ן תניינא, ע"ד)

און היינט…

אַחַר פּוּרִים קוֹרִין פָּרָשַׁת פָּרָה, בִּתְחִלָּה הוּא פּוּר, כִּי פּוּרִים עַל שֵׁם הַפּוּר וְאַחַר כָּךְ נַעֲשֶׂה פָּרָה, וְכָל זֶה הֲכָנָה לְפֶסַח; שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים וְכוּ' וְכוּ'. וּמְרֻמָּז בַּתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה צֵרוּף פּוּרִים בְּהַפָּסוּק שֶׁמְּדַבֵּר מֵעִנְיַן פֶּסַח, וּתְנוּעַת הַנִּגּוּן בִּרְמִיזוֹת הָעֵינַיִם וְהַיָּדַיִם הַקְּדוֹשִׁים וְהַנּוֹרָאִים, שֶׁהָיָה מַרְאֶה לָנוּ תַּלְמִידוֹ הַקָּדוֹשׁ, מוֹרִי וְרַבִּי, מוֹרֵנוּ הָרַב רַבִּי נָתָן, זֵכֶר צַדִּיק וְקָדוֹשׁ לִבְרָכָה, גַּם-כֵּן אִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר אֲפִלּוּ פָּנִים אֶל פָּנִים, מִכָּל-שֶׁכֵּן בִּכְתָב, וּבִפְרָט מַה שֶּׁהִתְחִיל אַחַר כָּךְ בְּקוֹל רָם וְחָזָק בִּתְחִלָּה הָיוּ כָּל הַתְחָלוֹת מִפֶּסַח, וְעַל-כֵּן כָּל הַמִּצְווֹת הֵם זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרַיִם, "אוּן הַיינְט" [=ועכשיו…], וּמָשַׁךְ בְּקוֹל נְעִימָה "אוּן הַיינְט" כַּמָּה רְגָעִים וְנִשְׁאַר בִּשְׁתִיקָה. מַה נֹּאמַר וּמַה נְּדַבֵּר; אַשְׁרֵינוּ, שֶׁאָזְנֵינוּ זָכוּ לִשְׁמֹעַ כָּל זֹאת, וּבִפְרָט אֵיךְ שֶׁגִּלָּה לָנוּ מָרָן מוֹרֵנוּ הָרַב רַבִּי נָתָן, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, עַד הֵיכָן שֶׁמִּתְנוֹצֵץ בְּלִבּוֹ הַזַּךְ כָּל זֹאת בְּכַמָּה צֵרוּפִים, וְאַחַר-כָּךְ תֵּכֶף גִּלָּה הַתִּקּוּן שֶׁל הַיּוּ"ד מִזְמוֹרִים בִּפְרָטִיּוּת, וְהִזְהִיר אָז לְדוֹרוֹת בְּהַבְטָחָה גְּדוֹלָה בְּעֵדִים נֶאֱמָנִים, שֶׁיַּעֲמֹד בְּעֶזְרָתֵנוּ סֶלָה תָּמִיד כָּל מִי שֶׁיָּבוֹא עַל קִבְרוֹ הַקָּדוֹשׁ וְהַנּוֹרָא וְכוּ', וְאַחַר-כָּךְ תֵּכֶף סִפֵּר הַמַּעֲשֶׂה הַנּוֹרָאָה בְּיִרְאָה עִלָּאָה דְּעִלָּאָה שֶׁל הַזַיִין בֶּעטְלִירְס [=שבעה קבצנים], וְאַחַר-כָּךְ, תֵּכֶף אַחַר פֶּסַח, נָסַע לְאוּמַאן, וְכָל זֹאת גִּלָּה רְמָזִים מוֹרִי וְרַבִּי, מוֹרֵנוּ הָרַב רַבִּי נָתָן, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, שֶׁהַכֹּל אֶחָד, וְהַכֹּל קֶשֶׁר אֶחָד וְכָלוּל בְּהַדִּבּוּר "אוּן הַיינְט", וּבְהַהַמְשָׁכָה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁמָּשַׁךְ תֵּבַת "אוּן הַיינְט" בַּאֲרִיכוּת נֹעַם אוּן הַיינְט [=ועכשיו] צְרִיכִין לְגַלּוֹת הַמִּזְמוֹרִים בִּפְרָטִיּוּת וּלְהַבְטִיחַ הַבְטָחָה הַנַּ"ל, אוּן הַיינְט [=ועכשיו] צְרִיכִין לְסַפֵּר הַמַּעֲשֶׂה הַנַּ"ל וּלְסַייֵּם אוּן אִיךְ הֵייל זִיא [=ואני רופא אותה], "אוּן הַיינְט" צְרִיכִים לִנְסֹעַ לְאוּמַאן וְלִנְטֹעַ מְקוֹם קְדֻשָּׁתוֹ לְדוֹרוֹת עוֹלָם בְּאוּמַאן.

טוֹב לְהוֹדוֹת לַה' עַל אֲשֶׁר זִכָּנוּ לֵידַע מִכָּל זֹאת וּלְהִתְנוֹצֵץ בִּלְבָבֵנוּ אֵיזֶה מְעַט כְּמֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים. וּלְבָאֵר כָּל זֶה אִי אֶפְשָׁר בִּכְתָב, אַךְ מֵעֹצֶם אַהֲבַת אֱמֶת, שֶׁמֻּשְׁרָשׁ בִּלְבָבֵנוּ מִנְּעוּרֵינוּ, לֹא יָכֹלְתִּי לְהִתְאַפֵּק לִיקַח עֵטִי וְעִתִּי בְּיָדִי לִרְשׂם עַל-כָּל-פָּנִים מַה שֶּׁהוּא, כִּי הַהַזְכָּרָה בְּעַצְמָהּ מְחַיֶּה וּמֵשִׁיב נַפְשׁוֹתֵינוּ הָעֲיֵפוֹת וְהַחֲלוּשׁוֹת.

מִי יִתֵּן, שֶׁנִּזְכֶּה עוֹד לִרְאוֹת פָּנִים אֶל פָּנִים בַּחַיִּים חַיּוּתֵנוּ לְדַבֵּר כָּל זֹאת פָּנִים בְּפָנִים, אַךְ הַכְּלָל הוּא: אַשְׁרֵינוּ אוּן אַשְׁרֵינוּ וְכוּ' וְכוּ'. אַשְׁרֵיכֶם, אֲשֶׁר אַתֶּם יוֹשְׁבִים בְּצֵל אַרְעָא קַדִּישָׁא, וּמִסְּתָמָא מִשְׁתּוֹקְקִים וּמִתְגַּעְגְּעִים לְהִתְאַבֵּק בַּעֲפַר צִיּוֹן הַקָּדוֹשׁ וְהַנּוֹרָא, אֲשֶׁר חָפַר וּמָצָא שׂרֶשׁ קְדֻשַּׁת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כַּמְרֻמָּז בִּסְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים וְהַנְּעִימִיו, וְאַשְׁרֵינוּ, שֶׁאֲנַחְנוּ זוֹכִים לְהִתְאַבֵּק בְּפֹה בַּעֲפַר צִיּוֹן הַקָּדוֹשׁ וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר חָפַר וּמָצָא שׂרֶשׁ קְדֻשַּׁת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּמִשְׁתּוֹקְקִים וּמִתְגַּעְגְּעִים לְהִתְאַבֵּק בַּעֲפַר אַדְמַת קֹדֶשׁ, אֶרֶץ- הַקֹּדֶשׁ, כֵּן יוֹסֵף ה' עַל תְּשׁוּקָתֵנוּ לְהִשְׁתּוֹקֵק בְּהִשְׁתּוֹקְקוּת נִמְרָץ, עַד שֶׁיִּגְמֹר ה' בַּעֲדֵנוּ לְטוֹב, אָמֵן, כֵּן יְהִי רָצוֹן.

(עלים לתרופה, מכתבי ר"נ מטולטשין, יד)

און היינט…

אחר פורים קורין פרשת פרה שהוא הכנה לפסח וכו', ובתחילה היא בחינת פור, כי פורים ע,ש הפור ואחר כך נעשה פרה וכו', כי בתחילה היו כל ההתחלות מפסח, ועל כן כל המצות הן זכר ליציאת מצרים. ועכשיו… (ולא סיים רבינו ז"ל לבאר כוונתו ב"ועכשיו").

והנה לכאורה מובן כוונתו שעכשיו כל ההתחלות מפורים, אבל מה שלא סיים בפירוש "[ועכשיו: כל ההתחלות] מפורים", מזה מובן שמרומזת עוד איזו כוונה בדבריו הקדושים….

היינו, כי קדושת שמו ["נחמן" = 148] גימטריה פסח [=148] במכוון. "ועכשיו" כל ההתחלות כשבאים על ציונו הקדוש על ראש השנה. כי ראש השנה הוא לשון ראש והתחלה, ופסח הוא גם כן התחלה, וזהו "כי פורים על שם הפ"ר, ואחר כך נעשה פר"ה" [פר"ה] ראשי תיבות פסח ראש השנה, היינו ששם נכללים כל התיקונים ביחד. וזהו ענין פרה אדומה, שמטמא טהורים ומטהר טמאים, והיינו, כי באים לבית קברות ששם נקברו הרבה מתים, אזי נטמאים שם, וזהו מטמא טהורים, אבל על ידי שאומרים שם תהלים, תפילות ותחנונים מעומק הלב, ובפרט אלו העשרה מזמורים (תיקון הכללי) שצווה לאמרם על  קברו הקדוש, שהם תיקון נפלא ונורא מאוד כמבואר בשיחותיו, על ידי זה מטהר טמאים, כי זוכים לתשובה ולתקן כל הקלקולים על ידי הצדיק הזה השוכן שם, ושם עושים התחלה חדשה להכנס בעבודת ה', שזה בחינת פסח, יציאת מצרים, לצאת מכל הטומאות ולזכות לקבלת התורה מחדש. וכל זה זוכים על ידי קדושת הציון הקדוש שהוא [רבינו: נחמן] בגימטריא פסח, וזהו אם אין קמח אין תורה וד"ל.

וזה מה שמובא ב'תיקונים' (הובא בליקוטי מוהר"ן א תורה מט) והיא נקראת קבלה, כד איהי בין תרין דרועין דמלכא ו'תרין דרועין' הם תשרי וניסן, שהם פסח וראש השנה (עיין שם בתורה מט הנ"ל שמחבר שם פסח וראש השנה).

על כן כשבאין לציון קברו הקדוש לראש השנה, אז נכללים כל התיקונים בשלמות נפלאה, וזוכים לתשובה ולגאולה שלימה במהרה בימינו אמן.

("באבי הנחל" לרבי ברוך אפרים ז"ל)

ועכשיו… כל ההתחלות מפורים

"עכשיו ההתחלה של הגאולה ותיקון כל העולמות הוא מפורים, כמו שמובן מרמזי דבריו הקדושים של רבינו ז"ל (ליקוטי מוהר"ן ח"ב תורה ע"ד) בעת שאמר התורה על הפסוק "ממצרים ולא יראו פני ריקם" שהוא ראשי תיבות פורים, שאמר אז: כי מתחילה היו כל ההתחלות מפסח, שהוא יציאת מצרים, ועכשיו" וכו'. ופסק באמצע, ולא סיים דבריו, ומתוך דבריו הבנתי, שעכשיו ההתחלה מפורים, שהוא מחיית עמלק – עיקר הגאולה של משיח.

(ליקוטי הלכות, אורח חיים, הל' ברכת הריח ד,כה)

ועכשיו – בכל רגע ורגע

על המובא בתורה ע"ד חלק ב' "כל ההתחלות היו מפסח ועכשיו" וכו'. אמרו שתיבת ועכשיו מרמז ש"עכשיו" ההתחלות הם בכל רגע ורגע. שבכל רגע ורגע חייבים להתחיל בהתחלה חדשה, כי כעת כל ההתחלות הם מ"עכשיו" ממש וכן בכל רגע ורגע.

(שיח שרפי קודש ד,ס)

ועכשיו יש רבינו…

שמעתי מאדמו"ר ר' נתן זכר צדיק וקדוש לברכה מענין פורים שאמר רבינו זכרונו-לברכה מתחילה היו כל התחלות מפסחועכשיו… ושמעתי ממנו זכרונו לברכה שאמר ועכשיו יש רבינו שכל ההתחלות מאיתו.

(נתיב צדיק יא).

ועכשיו יש נחל נובע מקור חכמה – שכל ההתחלות מאיתו…