תקופת "ספירת העומר" היא תקופה של היטהרות והתעלות – את זה כולנו יודעים. בכל יום ויום עולים משער לשער, ומתקנים עוד משהו פגום, כשביום השבועות אנחנו אמורים להגיע מתוקנים לשער החמישים. נפלא ביותר!

הבעיה היא רק, שחלק גדול מאתנו מרגישים מחוץ לסיפור…

סופרים, אבל בפנים מחלחלת לה הרגשה שגם השנה תחלוף תקופה זו כשם שחלפה בשנה שעברה. והדיבורים סביב העלייה משער לשער, נראים כתלושים מהמציאות… אכן, מחשבה זו הייתה יכולה להיחשב כנכונה, לולא בא רבי נתן והיה נותן לנו את הכיוון הנכון; "וספרתם לכם – לעצמכם".

ונבאר: כולנו מכירים את הפסוק – המופיע בפרשת השבוע – אשר בו נצטווינו לספור ספירת העומר: "וספרתם לכם ממחרת השבת". האם עצרתם פעם לחשוב ולשאול: מהי המילה "לכם"? וכי לא היה די לכתוב "וספרתם ממחרת השבת". מה אם כן בא ה"לכם" להוסיף לנו? ובכן, הזוהר הקדוש מתייחס לכך, וכותב: "וספרתם לכם, לכם דייקא, כמה דאת אמר וספרה לה שבעת ימים, לה לעצמה, אוף הכא לכם לעצמכם" (זוהר ח"ג צז ע"ב).

ומוהרנ"ת בא ומסביר: את הספירה יש לספור בצורה אישית, כל אחד לעצמו. כשאתה בא להיטהר ולהשתנות, אסור לך לפזול החוצה, ולהשוות את מצבך למצבם של אחרים. אתה חייב להתמקד בעצמך, במקום הרוחני שלך, ורק כך לספור ולהתכונן לקבלת התורה.

שכן, אחד המונעים העיקריים של האדם, היא ההשוואות שהוא עורך בינו לבין אחרים, ומעריך את עבודתו רק ביחס לעבודתם. דבר שגורם לאדם חלישות הדעת, וחוסר הערכה לאלפי התזוזות הרוחניות שהוא מסוגל לזוז ממקומו הנמוך לעבר הקדושה.

אחד היה אברהם

המשפט "אחד היה אברהם" הוא פסוק ביחזקאל (לג, כד) אך הוא הפך להיות גם מושג ידוע בברסלב; מושג שאומר לנו לא להתייחס לבני אדם המונעים אותנו מעבודת ה', ולהתנהג כ"יחידי" בעולם.

כשם שאברהם היה אחד "ולא הסתכל כלל על בני העולם, שסרים מאחרי ה' ומונעים אותו, ולא על אביו ושאר המונעים, רק כאילו הוא אחד בעולם", כך גם "כל הרוצה להיכנס בעבודת השם, אי אפשר לו להיכנס כי אם על ידי בחינה זו: שיחשוב שאין בעולם כי אם הוא לבדו יחידי בעולם, ולא יסתכל על שום אדם המונעו, כגון אביו ואמו או חותנו ואשתו ובניו וכיוצא, או המניעות שיש משאר בני העולם, המלעיגים ומסיתים ומונעים מעבודתו יתברך. וצריך שלא יחוש ויסתכל עליהם כלל, רק יהיה בבחינת 'אחד היה אברהם', כאילו הוא יחיד בעולם" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, השמטה).

אך, אם חשבנו עד היום שמושג זה מתייחס רק לגבי בני אדם המונעים אותנו מעבודת ה' בכך שהם מפריעים לנו ללכת בדרכנו הטובה. הרי שבא מוהרנ"ת ומגלה לנו שמושג זה נכון גם לגבי בני אדם צדיקים וטובים, שלא מפריעים לנו בעבודתנו כלל. אדרבא, הם כל כך טובים, עד שהם גורמים לנו חלישות הדעת כשאנו רואים עד כמה אנו רחוקים ממדרגתם, וגם ביחס אליהם, חייב האדם לשנן ולזכור: "אחד היה אברהם": אני יחיד בעולם, וההתפארות שיש להקב"ה מעבודתי הדלה, אינה מתמעטת בכך שיש לו יהודים אחרים הטובים ממני…

כפי מה שהוא

זהו אם כן משמעות הפסוק "וספרתם לכם, לעצמכם": "לכם לעצמכם דייקא, שכל אחד צריך לספור ספירת העומר לעצמו, כפי מה שהוא, ולא ייפול בדעתו מחמת שנדמה לו שחבריו בני גילו טובים ממנו הרבה. כי אף על פי שהוא מדה טובה להיות עניו ולהחזיק כל אדם טוב ממנו, אבל אם ייפול בדעתו על ידי זה חס ושלום, אין זה ענוה, אדרבא, זהו גדלות גדול, שאין נאה לו שיעבוד איזה עבודה להשם יתברך ועדיין הוא רחוק כל כך וחבריו כבר זכו למה שזכו" (ליקוטי הלכות, פסח ט, כב).

"הזלזול שאתה מזלזל בתזוזות הרוחניות הקטנות שביכולתך לזוז ולהתקדם" – אומר לנו מוהרנ"ת – "אינם נובעים מענווה, אלא מגאווה! לא מתאים לך להעריך את המשנה הבודדת שביכולתך ללמוד, כשלצדך יושבים תלמידי חכמים מופלגים… לא מתאים לך להעריך את ההורדה הבודדת של העיניים ברחוב, כשיש לך חברים 'שומרי עיניים' מופלגים… ולכן אתה גם מגיע למסקנה שספירת העומר אינה בשבילך". אך האמת היא שאין בהשוואות אלו שמץ של אמת "כי אסור להרהר אחרי המקום, ומי יודע מאיזה מקום [רוחני] הוא ובאיזה מקומות נמשך על ידי מעשיו, כי אין אדם דומה לחברו כלל" – כל אחד עם התיק והתפקיד הרוחני המיוחד שלו – "ולכן כל אדם שרוצה לצאת מטומאתו וזוהמתו, שזה בחינת ספירת העומר, צריך לספור הימים לעצמו דייקא ואל יפיל אותו חברו כלל, חס ושלום. וזהו 'וספרתם לכם' – 'לכם' לעצמכם דייקא, והבן היטב" (שם).