ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > ונתתי לכם לב בשר…

ונתתי לכם לב בשר…

י״ז בטבת תשע״ז

כל מגמתו של הצדיק היא שנרכך את לבנו, שיהיה לנו לב שומע ושנקבל עצותיו לטוב לנו כל הימים. אבל מי שאוטם את אזנו, גורם לעצמו חרפות ובזיונות הנמשכים מערלת לב.

רבינו הקדוש השאיר אחריו ברכה רבה: אוצר של כתבים, אשר עליהם הוסיף מהרנ"ת, בציווי רבינו, כהנה וכהנה; הספר הקדוש "ליקוטי מוהר"ן" – שרבינו החשיבו ל"אתחלתא דגאולה" [=התחלת הגאולה] – מלא וגדוש ענינים נשגבים. ישנם "ספורי מעשיות" ו"ספר המדות", כמו גם "לקוטי הלכות" שמרחיב את היריעה והוא ממש "מים שאין להם סוף" וכמו כן ישנם שיחות וספורים נוספים החל מרבינו – עד דורינו זה.

אבל היכן ההתחלה? ומה המכוון?

כמו אותו גר שבקש מהלל הזקן שילמדו את כל התורה כולה על רגל אחת, כך אנו מחפשים את המפתח לענין רבינו, המפתח על ידו נדע איך להתקדש ואיפה לשים את הדגש – כדי לנצל את המורשת העשירה שהנחיל לדורות.

ומכיון שכל מטרת רבינו היתה להעמידנו בקרן אורה, גם מפתח זה השאיר לנו. רבינו ציין על הפסוק "ונתתי לכם לב בשר" (יחזקאל לו, כו) ששם מרומז השם "ברסלב" [=רבינו אמר: "לב בשר" אותיות "ברסלב" – ש ו-ס מתחלפות] (ע"פ המדרש ב"ר לד, כא – חיי"מ של"ט).

בדיבור זה גילה לנו רבינו שכל ענינו כלול במילים אלה: ברסלב – לב בשר – – –

אם ברצוננו להבין עד היכן הדברים מגיעים, אין לנו אלא לעיין בספר יחזקאל, שם מבואר שכאשר יבוא הקב"ה להקדיש את שמו הגדול המחולל בגוים אז: "ולקחתי אתכם מן הגוים… וזרקתי עליכם מים טהורים… ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם והסרתי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר".

קודם יקבצנו מן הגוים ויטהרנו, ולאחר מכן, יבוא השיא: הפיכת לב האבן ללב בשר.

ענין זה בא רבינו לפעול אצלינו עכשיו. שנגיע לזה בכוחות עצמינו – לתועלתינו ולתועלת כל הבריאה.

  • * * *

בספר "דגל מחנה אפרים" מפרש את הפסוק "מלאכי צבקות ידודון ידודון" (תהלים ס"ח) על פי משל: אדם חרש עבר על-יד חתונה, וראה אנשים רוקדים בהתלהבות גדולה מרוב שמחה, מכיון שהיה חרש, לא שמע את צלילי הנגינה וכלי השיר, והאנשים הקופצים ורוקדים לפתע  נראה היה בעיניו כטירוף הדעת…

כך במתן תורה, נפתחו השמים ועם ישראל ראה את המלאכים רוקדים, אולם כלל ישראל לא היה כאותו חרש, אלא היטיב להבין שאם מלאכי השרת רוקדים – בודאי יש סבה טובה לרקוד…

וכמו שהחרש הנ"ל היה לקוי בשמיעתו – כן אומר רבינו שהבריות לקויים הם בראייתם במה שקשור לענינים רוחניים. רבינו כותב (ליקו"מ קל"ג) שאור התורה (ואור הצדיק שמאיר בנו את התורה) הוא גדול מאוד, ובקל היינו צריכים לראותו, אולם העולם הזה חוצץ ומונע את ראיית האור  הגדול, ולכן אלה ששקועים בהבלי העולם הזה ומסתפקים בזה, אינם רואים כלל את האור המופלג של התורה.

על כגון זה כותב שלמה המלך (משלי יז, טז) "למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה – ולב אין" ומפרש המלבי"ם שהכסיל הזה הקשור בעבותות תאוותיו, יודע שאם יחזיק בחכמה – יצטרך לוותר על תאוותיו שהם כה יקרים בעיניו, והרי אין לו הכח לעצור ביד תאוותיו, ולכן רחוק הוא מהשגת החכמה.

האדם יכול לעבור את העולם כאילו היה חרש, שוטה או קטן, בלי דעת ובלי להיות שייך לשום ענין בעל-ערך, משום שחסר לו לב להבין. זאת משום שאינו מתרומם מעל עניני העולם החוסמים את ראייתו ומונעים אותו מדברים רוחניים.

כמה עלינו ללמוד מיעקב אבינו, שכאשר קם משנתו במקום המקדש אמר "אכן יש אלקים במקום הזה ואנכי לא ידעתי", ומקשה הזוהר הקדוש: למה כאב לו כל כך על מה שלא ידע, וכי מהיכן היה לו לדעת? ומתרץ, שיעקב ייסר את עצמו על שאנכי לא ידעתי. על כך שהוא היה רחוק מן ה'אנכי', מאלקות, מפני שעדיין לא נשא אשה, בגלל חסרון זה הרגיש שלא השיג את מה שהיה יכול להשיג – – –

הצדיק חס עלינו, ורוצה להעיר את לבנו לתכלית, שלא לשקוע בתרדמה של שטות ובסוף להתחרט לומר: "אכן יש אלקים במקום הזה" – "עכשיו נתגלה לי במאוחר שכל העולם היה מלא אלקות","ואנכי לא ידעתי" – ובזבזתי את כל חיי על שטויות. לא שמתי לב לדעת… וכבר העיר על כך הנביא ישעיהו, שדרך העולם להסתיר את האמת, באמרו: "השמן לב העם הזה, ואזניו הכבד, ועיניו השע, פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין – ושב ורפא לו" (ישעיה ו' י'), העולם הזה מטיל טפשות על האדם ומרדים את חושיו, על מנת שלא יתעורר לבבו ויעשה תשובה.

ומכיון שאנו רואים שהכל תלוי בלב, צריכים להבין במה שונה לב החכם מלב הכסיל, כמו שכתוב:"לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו" (קהלת ב). וגם, למה אומרים על לב הכסיל ש"לב – אין" (כפי שהבאנו מדברי שלמה המלך) הרי כאן נכתב שיש לו לב? ומה המובן של "לב האבן" ו"ערלת לב".

בספור של הקבצן הכבד-פה ("מעשה משבעה קבצנים", סיפורי מעשיות, מעשה י"ב) המחיש לנו רבינו ענין זה בקשר ללב ולמעין וז"ל: "וזה הלב עומד כנגד המעין וכוסף ומשתוקק תמיד מאד מאד לבוא אל אותו המעין בהשתוקקות גדול מאד מאד, וצועק מאד לבוא אל אותו המעין וגם זה המעין משתוקק אליו". ענין מעין זה מבואר (בליקו"מ ס' ל"ד) שצריכים לקשר את הלב לנקודה השייך ללבו באותו עת, נקודה זו היא בחינת חכמה שצריך האדם למשכה ללבו, ויחס זה בין הלב למעין, שהלב צריך למשוך חכמה מן המעין, קיים באופנים שונים: התורה נחשבת הנקודה, המעיין, נגד העולם שצריכים למשוך ממנה ללבם; הצדיק, הוא הנקודה לעם ישראל שצריכים למשכו אל לבם; ואצל כל אדם – פיו הוא הנקודה, שדרכו מושך את הנקודה אל לבו על ידי הדבור, בבחי' "כתבם על לוח לבך", וכן כל אחד צריך לקבל את הנקודה של חבירו כשמדברים ביניהם ביראת שמים.

אם האדם שם תשוקתו ורצונו בהשגת התכלית, אז נחשב חכם לב, ובעל לב בשר, משום שלבו ריק מטרדות דברים אחרים ומוכן לקבל את החכמה. אבל אם אצלו "לב אין", שאינו מקבל מן המעיין, משום שלבו טרוד לדברים אחרים ומשתוקק לדברים חסרי ערך אמיתי, עליו אומר רבינו שם: "הוא משוקע באהבות רעות, היינו חרפות ובזיונות הנקרא 'ערלת לב', בחינת 'שברי לוחות'", ואז כשמקשה לבו מלכסוף לתכלית, זה נקרא שיש לו לב האבן.

כל מגמתו של הצדיק היא שנרכך את לבנו, שיהיה לנו לב שומע ושנקבל עצותיו לטוב לנו כל הימים. אבל מי שאוטם את אזנו, גורם לעצמו חרפות ובזיונות הנמשכים מערלת לב.

וכאן המקום לבאר, מהי לכאורה האזהרה הגדולה מפני חרפות ובזיונות הבאים מערלת לב, וכי על פי רבינו הק' צריכים חיי האדם להתנהל על מי מנוחות בשלוה ובכבוד? הרי למדנו בתורה הנקראת "קרא את יהושע" (לקו"מ א,ו) – אחת התורות היסודיות בתורת רבינו – שהאדם צריך למעט בכבוד  עצמו ולהרבות בכבוד המקום ועל ידי זה זוכה לכבוד אלקי, ואי אפשר לזכות לכבוד זה אלא על ידי תשובה, ולתשובה זוכים על ידי שישמע בזיונו וידום. משמע: בכל מקרה, האדם צריך לסבול חרפות ובזיונות. ואם כן מה הפחד הגדול הזה מהחרפות ובזיונות הבאים מערלת לב?

אבל האמת היא, שיש הבדל תהומי בין החרפות שיש לאדם משום תשובה, לאלה שסובל בגלל ערלת לב. סיבת ההבדל נובעת מכך, שלבעל-תשובה יש לב, אבל ערלת לב הוא בבחי' "לב אין", הלב הרוחני אינו פועל, האדם שלבו התעורר לתכלית, יש לו השתוקקות למעין, רוצה למשוך אליו מהנקודה של חכמה. אז הרי יש פנימיות ללבו וכח רוחני. אפילו יסבול, אפילו יקבל חרפות כדי לטהר את הרע שנדבק ללבו – בכל זאת הפנימיות נותנת לו כח עמידה והשרדות. עליו אומר שלמה המלך: "שבע יפול צדיק וקם" – אפילו צדיק אחד ובודד, באין מי שיעזרהו – בכל זאת יצליח לקום משום שה' יעזרהו. אבל "ורשעים יכשלו ברעה" – אפילו הרבה רשעים יחד כשיכשלו ברעה אחת, לא יקומו ממנה (משלי כד, טז – עפ"י הגר"א).

הרשע אין פנימיות בלבו, כולו ריק מתוכן אמיתי, מקשר רוחני למעין החכמה, לבו הוא כולו חיצוניות, בוער הוא להבלי העולם, ובבוא היום בו יתאכזב מתאוותיו, מה יוותר לו? הרי אינו אלא שבר כלי… כמו שאמר המן "כל זה אינו שווה לי" – בגלל קצת עגמת נפש שלא קיבל את מנת הכבוד שחשב שמגיעה לו ממרדכי, כבר לא היה שווה לו כל הצלחותיו, כבוד עשרו ורב בניו – – –

אדם השרוי במצב של ערלת לב, ששקוע בהבלי עולם הזה, אסור לו להשאר במצב זה, משום שבסוף זה ימיט עליו חרפות ובזיונות (המשקפים את מצבו האמיתי), ואז לא יהיה לו הכח לעמוד בזה וישבר לרסיסים.

על כן מדגיש לנו רבינו את הפסוק "בפיך ובלבבך לעשותו", להפעיל את פנימיות הלב. רבינו מלמדנו (ליקו"מ ב,מ"ד, ספר המידות אמונה י') שהאמונה [שבלב] תולה בדבור כמו שכתוב "אודיע אמונתך בפי" (תהלים פט), אין לנו אלא לפתוח פינו ויאירו דברינו, ואם נשכיל להעריך את האוצר הגדול שיש בכל אחד מאתנו, שעל ידי שממשיכים דבורי אמונה ללבינו ומושכים לתוכו את נקודת הצדיק – דהיינו נקודת אלקות שמשפיע לנו הצדיק – אז שום דבר לא יוכל לעמוד נגד הרצון הטהור, ומוכרחים אנו להגיע למבוקשינו, לטהרת הלב. כמו שכתב רבינו וז"ל: "אם רצונו חזק מאד להתקרב להשם יתברך ולעבוד אותו, רק שקשה לו לשבר תאות גופו, אזי על ידי התקרבות ואמונת הצדיקים הוא בחינת אכילה, ונאכל להצדיק היינו שנתהפך למהותו. אך אם אין רצונו כלל לעבוד את השם – לא יועיל לו שום התקרבות לצדיקים" (ליקו"מ א,קכט).

העיקר תלוי ברצון. אם רוצה בכנות להתקרב ולהתעלות – בכוחו של הצדיק להשפיע עליו אהבה ויראה, אפילו לשנות את טבעו שיגמל מהמשיכה לעולם הזה ותאוותיו. ולא עוד אלא שנהפך למהותו של הצדיק עצמו ויכול להגיע לכל המדרגות על ידי זה.

וכבר אמר רבינו: "כי איש הישראלי נברא שיהיה לו ממשלה על המלאכים" (לקו"ת א), מפורש, אם כן, שכל אחד ואחד צריך להגיע למדרגה זו של 'ממשלה על המלאכים', אבל אחרי עיון בגוף התורה, רואים, שאי אפשר להגיע לדרגא זו – אלא יחידי הדורות, שהם משיגים תפלה כזו שהיא "דבר ה'" בחי' 'הבעל תפילה' שהוא המַלְווה הגדול שכל צבא השמים וכל הכוחות כולם הם בבחינת 'לווים' ממנו, ואם כן איך דורש רבינו שכל אחד ישיג דרגא זו?

אולם, הכוונה היא לדברי מוהרנ"ת בלקוטי-הלכות, שאנו יכולים להשיג את המדרגה הנכספת על ידי התקרבות לצדיק, כי אם האדם נהפך למהות הצדיק, נמצא שגם למדרגות הכי גבוהות הוא קשור – – –

וזה מה שכתב מוהרנ"ת (לקו"ה בבהמ"ז ג,ב): כי כל ההשפעות וכל הברכות נמשכין מהצדיק, שהוא בחינת 'ויוסף הוא השליט', שהוא מקור כל הברכות וכל ההשפעות… ובלעדיו אין שום חיות בעולם – רק מה שמקבלים חיות מהצדיק, שהוא בחינת אור הנקודה שמחיה ומבטל שבירת לב, שהוא בחינת סטרא דמותא כידוע, והצדיק מבטל בחי' שבירת לב וממשיך חיות בעולם. ואפי' שעמך כולם צדיקים – אף-על-פי-כן אי אפשר להם לקבל השפע והברכה – כי אם על ידי יוסף, שהוא בחי' נקודה הכללית שורש נשמות ישראל, שבתחלה צריכים לקבל ממנו, ואחר כך כל אחד מחבירו ואחר כך מיניה וביה. וזה בחי' ברכת-המזון, להמשיך ברכה ושביעה במעיים, כי עיקר השביעה הוא על ידי ברהמ"ז בעצמו, על ידי שמקשרים הלב אל הנקודה שבפה שהוא בחי' צדיק".

העיקר תלוי ברצון. אם רוצה בכנות להתקרב ולהתעלות – בכוחו של הצדיק להשפיע עליו אהבה ויראה, אפילו לשנות את טבעו שיגמל מהמשיכה לעולם הזה ותאוותיו. ולא עוד אלא שנהפך למהותו של הצדיק עצמו ויכול להגיע לכל המדרגות על ידי זה.

אולם קושי אחד עומד בדרכינו: אם כוונתינו להכלל בצדיק ולהשתתף בהשגותיו ודרגותיו הרמים – הרי יהיה עלינו לעמוד בנסיונות כמוהו, כמו אברהם אבינו שעמד בעשרה נסיונות קשים עד שנאמר עליו "ומצאת את לבבו נאמן לפניך", וידוע שרבינו גם כן עמד בנסיונות קשים, ואם כן נפל פיתא בבירא – – –

אבל כאן טמונה נקודה נפלאה והיא מתבארת מדברי הזוה"ק בפ' ויצא: הזוהר מקשה איך נקרא בנימין 'צדיק' כמו יוסף, והרי יוסף עמד בנסיון ואילו בנימין, לא מצאנו שעמד באיזה נסיון? ומתרץ הזוה"ק שמאז שנמכר יוסף, לקח בנימין על עצמו למלא את מקומו ודרגתו של יוסף, וכן עשרה בניו שנולדו לו לא קרא אלא על שם יוסף, ולכן זכה להקרא צדיק כיוסף אף-על-פי שהוא עצמו לא עמד בנסיון. מבואר בדברי הזוה"ק שמי שמתבטל לצדיק זוכה למדרגת צדיק – בלי לעמוד בנסיון כיוסף.

ולהבנת הדברים אפשר להסביר על פי תורת רבינו שכתב (לקו"מ קל) שכוחו של יוסף לעמוד בנסיון  בא מכוח ענווה, משום שכל ענין פגם-הברית בא מגאווה, כל ענין עמידה בנסיון הוא בזה שהאדם שובר את רצונותיו ומבטלם לרצון הבורא, ואילו בלקו"מ י' כתב רבינו שהעצה היעוצה לבטל הגאווה שהיא עבודה זרה, היינו על ידי התקרבות לצדיקים.

נמצא שבזה שהאדם שובר את הגאווה, בזה שמתקרב לצדיק – אינו נופל מעמידה בנסיון גדול. והוא עבודה לא קטנה ממנו, משום שבשני המקרים מוכרח להכניע את עצמו לפני בוראו.

  • * * *

בדורות האלה שזכינו להתגלות של אור רבינו שחשף את האוצרות הגדולים שיש לכל אחד מאתנו – כמה אנו צריכים לבקש שנזכה לנצל את האפשרויות הבלתי מוגבלות העומדות לרשותינו, כמה חשוב שנעריך את העוצמה שבידינו ולא נזלזל בעצמינו כמו 'הפיל הגדול שנותן שינהיגו העכבר' (ע"פ שירו של רביה"ק בהקדמת הליקו"מ), ואם נזכה  לעשות כן יתקיים בנו הפסוק "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה" – לשון יחיד המדבר על הצדיק בעצמו, "שתולים בבית ה' בחצרות אלקינו יפריחו"– לשון רבים המדבר על המתקרבים אליו.

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support