ומנותר קנקנים…

י״ז בטבת תשע״ז

בין הניגונים ששרים אנ"ש על מזמורי חנוכה, יש גם משהו שהוא בין ניגון ל'נוסח', על המילים "ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים". משהו מלא כיסופים וערגה, מלא רצון, דבקות והתחזקות. (חגים ומועדים: חנוכה)

בין הניגונים ששרים אנ"ש על מזמורי חנוכה, יש גם משהו שהוא בין ניגון ל'נוסח', על המילים "ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים". משהו מלא כיסופים וערגה, מלא רצון, דבקות והתחזקות.

באחד מימי חנוכה, באומן, ישבנו חברי ואני ושרנו את שירי החנוכה. אחרי שסיימנו עם כל שאר הניגונים, שרנו את הניגון הזה, ותוך כדי שירה חשבתי עד כמה מתאים הניגון, לשרים ולמילים.

המילים:

'ומנותר קנקנים, נעשה נס לשושנים', מילים כל כך ברסלבאיות, כל כך מלאי התחזקות. 'ומנותר קנקנים', מאותו פח שמן קטן, מאותו 'מעט טוב' שנותר לפליטה אבל נמצא רק אחרי חיפוש ארוך, אותו מעט הוא זה שאפשר את הדלקת המנורה, את האור העצום שהאיר מאז ועד היום בימי חנוכה. "ומנותר קנקנים"… רק אי הכניעה ליאוש, המלחמה בו והמשך החיפוש, הם שבגללם נמצא פח השמן הקטן, במקום הפחות הגיוני. בתוך הפסולת, מתחת למזבח, במקום אליו התנקז ניסוך היין. "נעשה מס לשושנים", ע"י אותה מלחמה ביאוש, ע"י האמונה בטוב, שלמרות שהוא כה מעט וכה לא מנחם בגלל היותו מעט, רק הם שאיפשרו את הנס העצום. שלענייננו הוא המשך הקיום היהודי-רוחני.

הניגון:

ניגון של רצון, של ערגה וכיסופין לאותו מצב, להפנמת מושג היסוד הכה חשוב. ניגון שכל כולו זועק 'ולוואי שאזכה, ולוואי שנדע איך לבא לאותו מצב, ולוואי שנדע איך לא להתייאש לעולם'. ניגון שאומר למעשה: 'לעולם ארצה! גם במצב הרע ביותר – ארצה תמיד לאחלץ ממנו! גם אם לא אדע איך, גם אם אשקע בו, לפחות אכסוף, לפחות ארצה לצאת ממנו, לפחות ארצה להיות טוב יותר!'

השרים:

חסידי ברסלב, שאמונים על הרצון. שיודעים שאין דבר נעלה יותר מרצון אמיתי. שיודעים ש'אם אסק שמים שם  אתה' אבל גם אם 'אציעה שאול – הינך', שגם בריחוק הגדול ביותר, עודנו קרובים אליו יתברך, משום שלא שייך להתרחק ממנו באמת, הוא תמיד איתנו, לידינו, מביט ומאזין, מבין ומקשיב. מצפה לשמוע את קול תרועת תפילתינו ובקשתנו, את קולינו בקראינו אליו. שיודעים שכל מה שרוצה מאיתנו הבורא הוא, הרצון להתקרב אליו והפעולה למימוש רצון זה. יודעים ומאמינים כי בכל מצב ולו בגרוע ביותר, לעולם אין מקום ליאוש. לעולם עדיין התקוה צריך שתאמר את המילה האחרונה. לעולם יש להלחם ביאוש, להגביר עליו את התקוה. ולעולם, לעולם, לדעת כי קרוב ה' אלינו בכל קראינו אליו.

יודעים הם גם כי חזקה על תפילה שאינה שבה ריקם, שאף אם הפעם לא הועילה, תועיל לזמן אחר או לענין אחר, כפי שמבאר רבי נתן בארוכה בספרו 'ליקוטי הלכות'.

ואם כבר דיברנו על תפילה, אפשר אולי גם לקשר לענין זה את פירושו של הגרי"ז מבריסק על הפסוק "וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם יְהֹוָה לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם" (שמות ל"ג י"ט). אחרי שמבאר הגרי"ז כי למרות שי"ג מידותיו של הבורא נאמרו גם לאומות העולם, הרי שרק עם עם ישראל נכרתה עליהם ברית, אומר הגרי"ז כך: "והנה משה רבינו כשאמר לו השי"ת "העל את העם" הרי אם היו ישראל חוטאין לא היה יכול לעשות כלום. ולכן ביקש לדעת מידת ה'. בהנהגתו את ישראל, וע"ז הודיע לו הקב"ה הי"ג מדות, ה' ה' וגו'. והא דאמר מקודם "ויעבר ה' על פניו" היינו הכריתת ברית עליהם, שאינם חוזרות ריקם. ובפסוק זה השי"ת הודיע משה על כל זה, ואמר לו "אני אעביר כל טובי על פניך" והיינו דיכרות ברית על הי"ג מדות. והנה מה נפקא מינה עוד בזה האי כריתת ברית הוא דאם יש ברית ע"ז, הרי כל מה שכלל במדות אלו על כל זמן ועידן שיחטאו עם ישראל, עד סוף כל הדורות, וירוחמו ויחוננו אז – הרחמים והחנינה ישנם כבר עתה בשעת כריתת הברית. שהרי אם הכרח הוא הדבר שיהיה, הכרח זה משוה כאלו הדבר ישנו כבר עכשיו, וזהו שאמר הכתוב "וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם" דמכיון שאעביר טובי דאכרות ברית על הי"ג מידות הרי את אשר אחון ואת אשר ארחם בזמן מן הזמנים, בכל הדורות שיבואו, וחנותי, ורחמתי. החנינה, והרחימה, היא עתה, כבר עכשיו חננתי ורחמתי אותם." ואולי אפשר ללמוד גם מדבריו – גם את זאת, כי למעשה מכוח אותה כריתת ברית, מחויב הבורא לחנינו ולרחמינו. במילים אחרות – לשמוע לתפילתינו. אלא שכמובן לא בכל מקרה וכל ענין וענין לגופו על פי הכללים הידועים רק לו. רק מחויב המציאות אחד קבע הבורא והתחייב לו – שלא להשמיד את כלל ישראל. מעבר לזה שום דבר אינו מוכרח.

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support