ומנהגו היה, שהיה תמיד בשמחה גדולה מאוד, והיה רק מלא שמחה תמיד.
(סיפורי מעשיות לרבי נחמן, מעשה בחכם ותם)

ב"מעשה בחכם ותם", מספר רבי נחמן על חיי שני ידידים, האחד חכם והשני תם. בתיאורו את התם מופיעה השורה המופיעה בכותרת המאמר; ולעומתו, חברו החכם "היה מלא ייסורים תמיד". מוצאים אנו קשר לשמחה עם התמימות, וניגוד מסוים בינה לבין החכמה. חשוב להבהיר שרבי נחמן לא מדבר על אדם שיודע חכמה ומשתמש בה, אלא על חכם: אדם שרוצה לחיות על פי השלמות השכלית שהוא משיג. גם את ההווה הוא חי בצורה שכלית, והוא לא נותן לעצמו להרגיש טוב עם עצמו בשום דבר עד שהוא לא ישיג את השלמות. במבט ראשון, נראה שהצדק עימו. האם ישלה את עצמו שכבר השיג את מה שחפץ בו? ואם לא השיג, במה ישמח? אכן, התוצאה מחויבת: "היה מלא ייסורים תמיד". השגת השלמות, ולו לרגעים בודדים, נדירה ביותר. אבל מהי באמת התשובה? כיצד התורה מצווה על כל אדם לשמוח בעבודת ה', גם כשהוא יודע בנפשו שהוא רחוק כרחוק מזרח ממערב ממה שהיא באמת רוצה? או בדרך אחרת – מה התמימות מחדשת שהשמחה מתאפשרת על ידה בכל עת, אפילו כשבזה הרגע ממש אנו מרגישים את החיסרון במה שאנו עושים?

כאשר אחאב יוצא למלחמה על ארם למרות אזהרת הנביא מיכיהו, הוא מוצא את מותו למרות כל תכנוניו. "ואיש אחד משך בקשת לתומו, ויכה את מלך ישראל בין הדבקים" (מלכים א, כב,לד). התמימות שבמעשה זה לדעת חלק מהמפרשים היא, שלא הייתה כל כוונה לפגוע במישהו ספציפית, אלא אותו איש סתם התעסק בקשתו. מה זה קשור לתמימות? ואם היה מתכוון למטרה שהיא, מדוע שהתמימות תיעלם? נשים לב שהשורש של תמימות הוא תום, שאומר סוף, אבל גם שלמות. שתי משמעויות אלו לעולם לא ייפרדו, שכן דבר לעולם לא יהיה שלם עד שיגיע לסופו. אותו איש משך בקשת 'לתומו' – כלומר, כל תמימותו ושלמותו של אותו אדם הייתה באותו מעשה של משיכת הקשת. כולו ממש היה שם. מדוע? כי הוא לא רצה את המשיכה כדי לשרת תכלית אחרת, עבור העתיד. הוא עשה דבר שהתכלית שלו היא ההווה. ובאופן כזה, כאשר הוא לא מסתכל על שום דבר אחר מלבד ההווה – הפעולה שהוא עושה כעת מושלמת, שהרי אינה צריכה להשלים מטרות ויעדים אחרים. הכל מבחינתו נמצא כאן ועכשיו.

ובכן, תמימות שכזו אנו מבינים – פעולה ללא תכלית. אך עבודת ה' כולה תכלית ומטרות. האם ניתן להתעלם מכל אלו ולחשוב שהכל נמצא כאן, ואין אחרי מה לטרוח? אכן, לא את זה אומרת התמימות. כל מה שהיא אומרת הוא, שחסרונות לא אמורים לעמעם את תחושת השמחה במה שכן יש. עשית דבר טוב? אתה מאמין שאותו טוב הוא רצונך האמיתי והפנימי? אתה יכול לשמוח, ולהיות כולך רק במה שעשית. ההסתכלות ההישגית של החכמה לא נכונה כלפי תחושת הסיפוק. נכון שאתה רוצה יותר, אבל לא נכון שהמעשה כרגע לא משקף את מהותך ורצונך. אם לא עושים דברים עבור תכלית, אלא פשוט עושים את מה שנמצא בפשיטות, אזי בכל מעשה יהיה ניתן לחוש את הצמיחה ואת הגדילה שלי בתוכה – את עצמי ממש. ובדרך זו, הן מעט הן הרבה, הכל אחד – תמיד כולי מתבטא במעשים – תמיד בשמחה.