וללוי אמר…

כ״ב בתמוז תשס״ט

פרקי הוד ממסכת חייו המופלאה של החסיד הנודע ועובד ה' בסילודין רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל, זקן ומנהיג חסידי ברסלב בדור האחרון, מעתיק השמועה של חסידות ברסלב מאומן לארץ ישראל, לרגל עשרים שנה להסתלקותו כ"ב תמוז תשמ"ט-תשס"ט (ימי זכרון)

וללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חסידך

עשרים שנה חלפו מאז נתבקש לישיבה של מעלה החסיד האמיתי רבי לוי יצחק בנדר זללה"ה.

איש חסיד היה, אשר נשמתו שקועה היתה בים של געגועים וכיסופין עד כלות הנפש. עיניו הטהורות שטופות היו בנהרי דמע שנבעו מלב טהור וכָּמֵהַ לקרבת אלוקים, שהמתבונן בהן ראה עיניים שיותר משבעים שנה לא החסירו 'תיקון חצות'; עיניים שעסקו בתורה הקדושה בהתמדה עצומה, כשגם לאחר שכהה מאור עיניו ידע בע"פ את רוב תלמודו.

סולם מוצב ארצה היה. רגליו מונחות על-גבי קרקע ביישוב הדעת נפלא, אותו רכש ברבבות שעות התבודדות בהן שפך לבו כמים ועסק ב"יישוב הדעת" של חובת האדם בעולמו; וראשו מגיע השמימה, שאיפותיו ורצונותיו היו שלא מעלמא הדין.

חבל על דאבדין ולא משתכחין, שלא נשכחים ושלא נמצא כבר כמותם. "דלא אישתכח כוותייהו".

"מי יתננו כירחי קדם" עת שמענו את הקול הנפלא מגן-עדן התפילה; את הקול האדיר, המתחנן ומתחטא: "ואת ש-ו-ע-ת-ם… ואת ש-ו-ע-ת-ם ישמע ויו-ש-י-ע-ם… אה…" כמה דמעות נשפכו כמים בימי ראש השנה הקדושים, עת עמד בתפילה לפני קונו; כמה לבבות אבן נמסו ונהיו למים. איה הוא הקול העמוק והשמימי של "אבקש ר-ח-מ-י-ם…", הן שמענו אז קול של נשמה שכל רצונה היה "תפילה לקל חי"; היתה זו תפילה של דביקות, מלשון "נפתולי א' נפתלתי".".

לעולם. לעולם לא נשכח את אשר חקק על לבנו מכל מה שינק מלוא חפניו באומן מאותם עובדי ה' שהשליכו אחר גוום כל הבלי עולם, גאוני עולם בנגלה ונסתר. ענווי ארץ. בעלי השגות, שפרשו מכל מנעמי תבל.

כשנטלתי קולמוסי בידי, רעדה אחזתני. לדבר, לכתוב, לפרסם? הרי ברח מפרסום כשם שברח מידיה הארוכות של הנ.ק.וו.ד. נקי וזך היה מכל 'חן של שקר'. מונחים וחקוקים על לבנו הדיבורים שנבעו מפנימיות לבבו על ה"אמת'ער אמת" – האמת לאמיתה, אותה אמת שמימית שעליה חזר מאות פעמים "דער אנדערע סארט אמת", האמת ה"אחרת", זו שמדברים בה בשמי מרום אצל יושב מרומים שחותמו אמת. רבים לא יבינו מדוע "מבלים" אנו שורות אלו, אבל אלו שנחצבו מבית מדרשו, "פון דער חדר", אלו ששאבו וינקו ממנו, "די וואס האבן זיך ג'ווייגט ביי איהם", יודעים ומבינים במה דברים אמורים.

ואעפ"כ נכתוב, לא מאותם שבחים שאין בהם מאותה תכלית פנימית; שאין הם נובעים מהאמת הצרופה, אלא את הדברים כהווייתם, כדי שיידעו מעט אותם שלא זכו להכירו, "למען תספרו לדור אחרון". וכמאמר הבעש"ט עליו חזר ר' לוי יצחק בכל פעם, עה"פ "איש סחו אחריו", מה דיברו אחרי עלות אליהו בסערה השמימה, האם עסקו באותות ומופתים? לא ולא. "איש סחו אחריו – ה' הוא האלוקים", אותם דיבורים שיביאו הארה והתעוררות בלבם של ישראל.

מתולדותיו

רבי לוי יצחק נולד בכ"ג סיון תרנ"ז לאביו הרה"ח ר' אברהם נח בנדר, בעיר גראדז'יסק שבמחוז ורשה, פולין. סבו של רלוי"צ – רבי ישעיה מאיר ע"ה, היה מחסידיו של הרה"ק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב זי"ע שעל שמו נקרא רבי לוי יצחק.

מגיל צעיר ניכרו בו גינוני טהרה. בביתו שמנה שתים עשרה נפשות, ביניהם ארבע בנות, הוקצה חדר גדול לשינה עבור כל הילדים. היה זה רלוי"צ, היחיד מבין שמונת האחים, שקבע את חדר השינה שלו במטבח הבית.

בהגיעו לגיל חמש עשרה נסע ללמוד בישיבת "מאקוב" (עיירה במחוז ורשה), שם למד בהתמדה מאות דפי גמרא ועשרות סימני שו"ע, שחלקם הגדול ידע בע"פ עם ה"נושאי כלים".

בפנקס הישיבה אף נכתב כי מיום הווסדה לא היה בה מתמיד כלוי יצחק.

בתחילת הקיץ של שנת תרע"ד הגיע לישיבה בחור בשם יצחק קראקובסקי, ששהה בסוף החורף במשך חודש בעיר אומן. במוחו החריף ולבו הטהור הספיק לקלוט בפרק זמן קצר את יסודות החסידות מפי אותם שרפי מעלה שדרו באומן של אז. ר' יצחק, שלימים כונה בשם ר' יצחק'ל אוטוואצקער, הגיע לישיבה ומיד נתגלה כעילוי עצום ומתמיד גדול. יראת השמים שחפפה עליו ושיחותיו בעניני יר"ש וחסידות הפכו לשם דבר בישיבה, ודבריו שמיוסדים על דברי רבו מוהר"ן, גרמו לכך שבזמן קצר נתקרבו על ידו כמאה בחורים וביניהם ר' לוי יצחק.

בשנת תרע"ד, כ"ז אב, רעדה תבל. פרצה מלחמת העולם הראשונה ורובם של בני הישיבה חזרו הביתה. אבל בשונה מכולם, החליט ר' לוי יצחק ביחד עם ר' יצחק'ל ועוד מקורבים, לנסוע לאומן לציונו הקדוש של אדמו"ר מוהר"ן זי"ע. בהגיעם לוורשה נפרדו ממנו שאר בני החבורה מסיבות שונות, ולפתע תקפו אותו כאבי מעיים שנטלו ממנו את היכולת לעמוד על רגליו. "איך האב געקראכ'ן אויף די הענט מיט די פיס" – "זחלתי על ידיי ורגליי", התבטא לימים. בדרכו לרכבת עבר ליד בית אחיו ברחוב נאלעווקא, אולם למרות יסוריו לא עלה לאחיו. לכותב השורות אמר: "ידעתי שאם אעלה לאחי, אני לאומן כבר לא אגיע".

רלוי"צ התבטא לימים שאינו יודע מהיכן שאב את כוחותיו לנסיעה זו, בפרט שכשהגיע לרכבת השתרך תור ארוך של יותר מקילומטר. במקום פרצה שמועה שזו היא הרכבת האחרונה מוורשה – צפונה, לכיוון רוסיה, והאנדרלמוסיה במקום היתה רבה. בדרך הטבע לא היה שום סיכוי ותקוה לנער יהודי צעיר בין המוני גויים, שבחלקם הגדול היו חיילים שהטילו חיתתם על כל הסובב. לא היה גם כל הסבר הגיוני כיצד נפתחה לפניו הדרך והצליח להכנס לקרון. "מן השמים גררו אותי פנימה. 'צופיה הליכות ביתה' – רביה"ק אמר שהוא צופה מרחוק וכשאדם צריך להגיע אליו הוא יגיע", זהו ההסבר שנתן ר' לוי"צ לדבר.

ברכבת זו הגיע ללובלין, שם נפגש עם סלתה ושמנה של חסידות ברסלב, ביניהם החסיד הנודע רבי יצחק ברייטער זצ"ל שהיווה את היסוד של חסידות ברסלב בפולין. בדרכו המיוחדת, באמת הצרופה שבו ובדביקותו ואמונתו השלימה בדרכו ותורתו של מוהר"ן זי"ע, צעירים רבים הפכו על ידו לחסידים עובדי ומבקשי ה'.

כמו"כ נפגש שם עם הגאון החסיד רבי מרדכי הלברשטאם הי"ד, דומו"ץ דסוקולוב למעלה משלושים שנה, שנחשב לפארה של החסידות בפולין.

רלוי"צ היה חוזר פעמים רבות ומספר את סיפור התקרבותו של רבי מרדכי סוקולובער. היה זה בהיותו אברך, עת התבונן פעם בבחור פשוט מחסידי ברסלב, תמים מופלג, שהיה סנדלר ועקב כך נקרא "נחום שוסטער".

עת חצות הגיעה, והנה יושב לו אותו בחור ועורך תיקון חצות כשמעיניו זולגות דמעות שליש על חורבן ביהמ"ק. רבי מרדכי נדהם: מנין לו לבחור פשוט – "אַ שוסטער" השגה בחורבן בית-המקדש? רבי מרדכי ניגש אליו כשהוא מהורהר כולו ושאלו על כך. נחום השיבו בתמימותו: "כבוד תורתו גדול בתורה ובמעשים, לא חסר לו ב"ה מאומה. גם ביהמ"ק לא חסר לו. אני לא זכיתי לתורה ולא למעשים טובים, לי חסר את ביהמ"ק, את העבודה, את הקדושה, את מחילת העוון"… רבי מרדכי שאיש אמת היה, עמד נפעם מהאמת הפשוטה הזו, והחל מחשב: "הרי הוא צודק, הרי באמת איני מרגיש צער וחסרון". הדברים חדרו ללבו והוא החל לחקור אחר יסודות החסידות, עד שהצטרף לאותה חבורה והפך לחסיד ברסלב בכל רמ"ח אבריו.

גם בלובלין, בין אותם חסידים עובדי ה' בעלי מוחין, לא יכלו לתפוס מהיכן יש לו לבחור צעיר שעדיין לא היה כ"כ מקורב לחסידות ברסלב, כח ורצון להגיע לאומן. הם אף ניסו להניאו מנסיעה זו, אך משנוכחו לראות את ה"עזות דקדושה" שלו, הבינו שבסייעתא דשמיא הניתנת לאנשים כאלו יזכה להגיע למחוז חפצו.

בנסיעה זו מלובלין לאומן תלויים סיפורים רבים בהם ראה אותות ומופתים של השגחה פרטית מופלאה, למעלה מדרך הטבע.

באותה נסיעה אף נפגש עם החסיד הנודע רבי בן-ציון אפטער זצ"ל שנסע אף הוא לאומן לימי ר"ה. אותו רב"צ התבטא לימים: "רבי לוי יצחק איז געווען א לייב אין אומן".

אומן

כעבור שבועיים, לאחר נסיעה מייגעת ומפרכת, הגיע רלוי"צ לאומן, ארבעה עשר יום לפני ר"ה של שנת תרע"ה.

את מה שראה ר' לוי יצחק באומן לא ניתן להעלות ע"ג הכתב. הרי אי-אפשר לכתוב על דברים שמימיים בעט. "דברים שבעל-פה אי אתה רשאי ליטול נשמתם בכתב". אנו מוצאים בדברי חז"ל את הביטוי "ליבא דאינשי לא כתבי" (רש"י סנהדרין לה.).

אם נרצה להעלות עלי גליון פירורים ממה ששמענו באותן שעות בהן העלה אותנו ר' לוי יצחק למחוזות נישאים שלא מעלמא הדין, נעשה זאת בתרגום מלשונו ביידיש.

"מה אומר ומה אדבר, מה שראיתי באומן לא ראיתי מעודי. בימים הסמוכים לראש השנה מלאו רחובותיה של אומן בעגלות וכלי רכב שונים, מהם יצאו אנ"ש שהגיעו מקרוב ומרחוק ואף ממדינת פולין. הנה רואה אני את הגאון הנודע רבי מרדכי סוקולובער שיצא ממרכבתו, נפל על צווארי האנשים ובירך בהתרגשות רבה ברכת 'שהחיינו', ועיני כולם זולגות דמעות של התרגשות ושמחה. באותם רגעים לא ידעתי באיזה עולם אני נמצא… כזו אהבה ואחווה של איש לרעהו, בכזו אמת… אַזא געטליכע אהבה…

"והנה מגיע הלילה האחרון של השנה, ליל 'זכור ברית', ובחצר הציון הקדוש, מי יוכל לתאר מה שנעשה שם. אש התפרצה מלבות האנשים שבערו להשי"ת, המקום רתח ובער. "עס האט געקאכט ווי אַ קעסל". אנשים עמדו שעות ע"ג שעות בעיניים נפוחות מדמע ושפכו כמים לבם. באוויר עמדו קולות של אנחות מעומק הלב, זעקות ובכיות שהגיעו עד לב השמים…

"…ובחצות הלילה, הרי אחד מיסודותיה של חסידות ברסלב הוא קימת חצות לילה. "עיקר עבודת איש הישראלי לקום בחצות-לילה". במשך כל השנה נזהרו כל עובדי ה' בקימת חצות, ובפרט בלילה האחרון של השנה, אז גם אחד לא נותר לישון".

בערגה מיוחדת תיאר ר' לוי יצחק את ה"חצות ביים רבינ'ס ציון", אשר לא שייך לחרטה בעט סופרים… "אפשר היה לממש בידיים ולראות בעיניים את ההתעוררות והקרבה של בנים המתרפקים על אביהם שבשמים, שמעודי לא זכיתי להרגיש כמוה".

בשעה זו של חצות לילה החליט ר' לוי יצחק… פה אשב כי איותיה… ר' לוי"צ המשיך בתיאורו המרטיט: "שעת השיא היתה לפני סליחות. חצר הציון עלתה על גדותיה מרוב אדם, ובאותה שעה ממש התמלא ה"קלויז" שנבנה על גבעה ממול הציון. בקלויז שמעו היטב את האנחות קורעות הלב, הצעקות והבכיות שנשמעו מעל גבי הציון מאותם "עובדים" שלא יכלו להפרד עד הרגע האחרון.

"והנה, נשמע בבירור קולו האדיר של החזן בנעימה המיוחדת של הסליחות 'אשרי יושבי בי-ת-ך, ע-ו-ד יהללוך סלה'… וכל הקהל מחרה-מחזיק אחריו בהתעוררות עצומה. בשתי הגבעות נשמעו הקולות מזה לזה ו"רמא גלא קלא לחברתה" (ב"ב עג) ויהי כל ההר לחרדת אלוקים…

"והסליחות… סליחה כפשוטה. כבן שמרגיש שחטא לאביו ומתחנן על נפשו. לסליחות כאלו זכיתי בפעם הראשונה בחיי". רלוי"צ מתאר באופן ציורי את אשר ראו עיניו: "פון די ווענט האבן זיך פארגאס'ן טרער'ן"… והתפילה, השתפכות הנפש בנועם עליון…

"והצדקה… 'עבודה' של נתינת צדקה בשני הידיים, מלוא חפניים ועם כל הלב. ומדובר בעניים מרודים שבקושי היה בידם די נסיעה הביתה… אחר התפילה יצאו כולם לציון הקדוש לאמירת י' מזמורי תהילים ועריכת וידויים והתבודדות. אַי, מי יוכל לתאר מה היה שם, "עס האט זיך געקאכט אַ קעסל". אַה, אילו אנחות ושוועות, כמה נהרות-נהרות של דמעות נשפכו שם, כמה ריבי רבבות הרהורי תשובה עלו ובאו שם".

לתפילת מנחה ניגש החסיד המופלג רבי נחמן מנעמרוב (נכדו של מוהרנ"ת ותלמיד מובהק לרבי אברהם בר"נ) ואחד המתפללים לוחש לאזנו של רלוי"צ… "הרי אתה מקורב חדש, הטה אזנך היטב וראה כיצד נפרד בעל התפילה של הרבי מהשנה היוצאת"… "הרגשתי אז", סיפר רלוי"צ, "שאני נמצא בשמי מרום. תהיתי לעצמי האם נמצאת אומן כלל בעולם הזה"…

ובימי ראש השנה עצמו… אין ניתן כלל לתאר את אשר נעשה שם. רבי נחמן נעמרובער, מיוחד היה בתפילתו. לא היה בדומה לו. אזניו קלטו את הקול המופלא של הבחור לוי"צ שהגיע מפולין, ויד לו בעולם התפילה והנגינה – שהרי כבר בהיותו כבן שבע שימש כמזמר בקאפעלע של הרבי מגראדז'יסק, ביקש ממנו אפוא רבי נחמן שיעזור לו בתפילתו. ר' לוי"צ שעדיין לא ידע על בוריו את הנוסח, ביקש ממנו שילמדנו פרק בשיר. נזדעק רבי נחמן ואמר לו: "נוסח?? גיי צום ציון… לך ושפוך את לבך בציון הקדוש, זו היא ההכנה לתפילות ר"ה, ומה שתדע מהנוסח, תתפלל, ותעזור לי". ר' לוי"צ הקפיד עד מאד בנקודה זו. נוסח התפילה אינו דבר שמשוררים אותו. הוא כל כולו קודש קדשים לעמוד ולשרת בו בבית ה'.

כעבור זמן קצר לשהייתו באומן קיבל ר' לוי"צ מכתב מאביו, ונימה של הקפדה שזורה בו: "לעולם לא אוכל לסלוח לך על שעזבת את פולין המלאה ביראת שמים, ונסעת לרוסיה הנגועה בקרירות ובהשכלה… מה תענה ליום הדין"?

ר' לוי"צ משיב לו: "אבי יקירי אינך יכול לתאר לעצמך את אשר מצאתי כאן באומן; גן עדן עלי אדמות ממש". לוי"צ הפליג בתיאוריו אשר חלקם נכתב לעיל;אביו קלט את המסר וענה לו: "אם כן בני, הישאר".

רבותיו ומורי דרכו

בתחילת דרכו דבק ר' לוי"צ בחסיד הגדול מנכדי מוהר"ן, רבי שמשון ברסקי. רבי שמשון מיזג באישיותו לב בוער להשי"ת יחד עם יישוב הדעת נפלא. אציל הנפש היה, לא ראו ממנו תנועות יוצאות דופן או קולות וברקים, אבל הדביקות בה שהה בתפילתו אינה ניתנת לתיאור. כשהציץ פעם אחד מן החסידים למול חלונו (שהיה מכוון מול הציון) ראה את פניו לוהטות, אדומות ושטופות דמע. עליו המליץ ר' לוי"צ שתפילתו היתה "שמן בחשאי", דבר המסמל את קדושת המוחין (ע"י זוה"ק שמיני לט. ולקו"מ תורה כ"א).

עובדי ה' המליצו על תפילתו את הביטוי "מיין מתיקין" (המבואר בליקו"מ תורה נ') כי מתיקות שלא מעלמא הדין נמסכה בתפילתו.

לאחר שבועות מספר, בעקבות מעשה שהיה בו רמז מן השמים, התקרב למורו ורבו רבי אברהם ברבי נחמן מטולטשין, תלמידו וממשיך דרכו של רבי נתן מברסלב, תלמיד אדמו"ר מוהר"ן זי"ע. רבי אברהם היה אפוא "פה רביעי" למוהר"ן.

גאון וקדוש היה, גאון בנגלה ובנסתר כעדותו של רבי שימע'לע זעליחובער. כן גם התבטא עליו האדמו"ר מראדז'ין בעל 'התכלת', שלאחר לילה שלם שנשא ונתן עמו בלימוד בנגלה ונסתר, הורה לחסידים להכין לו בגד שיראין. רבי אברהם, כשהבין במה הולכים "לזַכוֹתוֹ", ברח באישון לילה מן המקום.

בכל יום ראשון היה יוצא מביתו עם שק שבו מעט לחם והרבה ספרים, בהם עסק בכל ימי השבוע, ולקראת שבת שב לביתו.

גירסה, שרבי אברהם אמר על ספרו הגאוני והעמוק, בו ניכרים לא מעט ביאורים שכתב רק ע"י בעל השגה גבוהה: "את הספר חיברתי בלי לחם ומים". כלומר, שאלמלא היה בידו מזון כדבעי היה יכול לחבר הרבה יותר.

את ספרו הגאוני שרוח קדושה מרחפת עליו, 'ביאור הליקוטים', כתב במשך שנים ארוכות. דרכו היתה לעסוק במאמר בליקו"מ במשך תקופה ארוכה של מספר חודשים, עד שהרגיש שמיצה את כל מה שיכל בעסק, יגיעת ועמל התורה של אותו מאמר, ובמקביל עבד את ה' בכל כוחו לפי אותו מהלך המבואר ב"תורה" בה עסק.

כל אימת שעסק במאמר, שפך דמעות כמים שיזכה לחידושים מבוררים ולא ייכשל ח"ו. כותב השורות שמע מר' לוי"צ, שבסוף ימיו, כשחלה בעיניו ונאסר עליו לבכות, חדל לכתוב את ספרו, באמרו: "כשיכולתי לבכות, כתבתי. עכשיו כשאיני יכול לשפוך דמעותי, איני כותב". פרוש היה מכל עניני עולם, עניו ושפל היה מאין כמותו עד שלא נמצא דוגמתו. מעשים נוראים סיפרו תלמידיו על השגות גבוהות וגילויים שהיה שהיתה בהם דרך של רוה"ק ומופתים, אלא שבאומן מעולם לא התעסקו בזה מכיון שעיקר שיחם ושיגם היה עבודת ה', וכפי שהתבטא מוהרנ"ת בספרו: "כי לא באלה תהילתו"..

מרבי נחמן מטולטשין, תלמידו וממשיך דרכו של מוהרנ"ת, קיבל רבי אברהם את כל תורת החסידות ממקור ראשון. כל דיבוריו מיוסדים היו על היסודות שקיבל במסורת. דייקן מופלא היה, ולא שינה מאומה ממה שקיבל. מפני כך היה ר"א 'הסמכות' בה"א הידיעה, למסורת שנמסרה מדור לדור בכל עניני חסידות ברסלב בהנהגה, במסורות, במנהגים, בשיחות ומאמרים ובעובדות שנמסרו והיו בבחינת תורה שבע"פ.

רבי לוי"צ דבק ברבי אברהם בכל מאודו ונימי נפשו, ומשנת תרע"ד עד להסתלקותו בכ"ט כסליו תרע"ח קיבל ממנו אלפי שיחות ומאמרים, עובדות והדרכות, בנוסף למאות שיעורים בלימוד תורת מוהר"ן, שלמעשה היוו גם את "לימודה" וגם את "שימושה" של תורה. גם את ה"תורה שבכתב" וגם את ה"תורה שבעל פה" של מוהר"ן זי"ע.

בהגיעו לפרקו

בזאת חנוכה תרע"ז נשא ר' לוי"צ את בתו החשובה והצדקנית של רבי אהרן מקיבליטש, מרת פייגא.

רבי אהרן, מיחידי סגולה היה, ובמסירות נפש שמר על טהרת החינוך. יחיד היה בעירו שלא שלח את בנותיו ל"שולע" – בתי החינוך הכפרניים של הרוסים.

רבי אהרן היה עובד ה' מופלג. מיד אחר התפילה מדי יום היה לוקח את הספר 'שערי-ציון', זוה"ק, שלחן ערוך ועוד ספרים ויצא מחוץ ליישוב, שם עסק בתורה ותפילה והתבודד שעות ארוכות שנמשכו לפעמים לכדי שבע-עשרה שעות רצופות.

קריאת שמע שעל המיטה, אותה אמר בנוסח האריז"ל, נמשכה בדמעות שליש ופעמים רבות התארכה כדי שעה שלמה ויותר.

עם כל עניותו מלא שמחה היה. שמחתו סחפה את כל מי שנקלע למחיצתו. בכוחו זה השתמש לשמח חתן וכלה, אך מעולם לא נראה בחתונותיהם של הגבירים. הוא ניצל את כוחו לשמח חתן-כלה עניים שנזקקו ביותר לשמחתו.

שם בעיירה גר יהודי בשם ר' הערשקע סמאלער, עני ואביון להחריד. ביתו היה משוקע בחציו באדמה ובחורף היה מתמלא בפתיתי שלג ובשכבת כפור. כגארט'ל שימשה לו אגודת קש ותבן, כדרכם של האביונים והאיכרים באותם ימים, ולמאור השתמש בקערית נפט שהאירה מעט והדיפה ריח חריף של נפט. באחד הלילות קרא ר' אהרן לחתנו ר' לוי"צ ואמר לו: "צא נא החוצה והבט. כל העיירה שקעה בשינה עמוקה, הכל חשוך מסביב, ורק מביתו של הערשקע בוקע אור דלוח. לאור הפתיליה המפויחת הוא עובד את השי"ת בחצות לילה בשפיכת לב ובעסק התורה, ואף אחד מבני העיירה לא מעלה על דעתו במה עוסק הערשקע שמאלער". כשנסתלק לבית עולמו השתתפו בהלוויה שלושה אנשים, ביניהם רבי אהרן וחתנו ר' לוי"צ. כשחזרו מהלוייתו אמר רבי אהרן משפט, שהפך נר לרגליו ולימוד עמוק באורח חייו של ר' לוי"צ: "דא אין דער וועלט האט ער געהאט אַ קליינע לויה, אבער אויב'ן האט ער געהאט א שיינע קבלת פנים. פה בעולם היתה לו אמנם לויה קטנה אבל בעולם העליון היתה לו קבלת פנים מפוארת". אשרי חלקו של מי שהבריות לא יודעים ולא מדברים ממנו כלל וכלל.

רבי אהרן עני מרוד היה ביטוי לכך הוא אמרתו "ב"ה עברנו את העולם הזה ללא מעיל וללא מיטה, אן א פוטער אן א בעט" כלשונו.

בשנת תרע"ז בשבת לפני ר"ה שחל בימי שני שלישי נתן רלוי"צ פדיון למכרו רבי אברהם ושאלו מה נשמע חדש ורלוי"צ ענהו שאין אצלו כל חדש ואז אמר ראב"נ כעת חיה בזמן זה תפקד בבן.

בשבת זו התמוטט ראב"נ ומאז לא קם יותר עד לפטירתו בכ"ט כסלו תרע"ח, בכ"ה אלול של שנת תרע"ט נולד בנו הבכור ר' משה.

בשנים אלו לאחר ביטול שלטון הצאר עד שהתפתחה שלטונם של הקומוניסטים מלאות היו רחובותיה של אוקראינה ורוסיה במעשי שוד ורצח. , אלו שחיילים היו בצבאו של הצאר חברו לאחרים שכלי נשק בידם והפכו לכנופיות של שודדים ורוצחים.

ר' לוי"צ ברח עם משפחתו לעיר טעפליק. שבועות מספר לאחר שנרצח החסיד המופלג עובד ה' ביגיעות עצומות ר' אלטער טעפליקער מח"ס משיבת והשתפכות הנפש.

ימי ראש השנה תר"פ

בשנה זו לקראת ראש השנה של שנת תר"פ כמעט ולא הגיעו אנשים לאומן. הכנופיות "הבאנדעס" השתוללו והרגו כל יהודי שנקלע לידם ואף אחד לא היה מוכן להסתכן ולהסיע יהודים.

חותנו של רלוי"צ שעני מרוד היה אסף פרוטה לפרוטה בכדי שיוכל לנסוע עם חתנו כבנו, רלוי"צ, לאומן לימי ר"ה.

בדרך ניצלו ממות בניסי ניסים לאחר שכבר עקדו אותם הפורעים בידיהם ורגליהם.

בהגיעם לאומן אחרי שבמשך הקיץ חלה במחלת הטיפוס והיה נראה כבר-מינן תשוש כולו. בנוסף לכך הגיע בחוסר כל עד כדי כך שאפילו נעליים לא היה ברשותו. ומכיון שמן הנמנע הוא לצאת לדרך ברגליים יחפות קשר לרגליו בגדים קרעים ששימשו לו כנעליים. כך הגיע לאומן. נעליים לבש רק לאחר שר' אבא לשינסקי נתן לו את הנעלים שנשלחו לו מאמריקה בפקודת רבי שמשון ברסקי. בהגיעו לקלויז דמה המקום לבית חולים לחולי טיפוס שכבו באפיסת כוחות כששני ספסלים מחוברים משמשים כמיטה לחולים.

אך מיד בהגיע שעת אמירת הסליחות של זכור־ברית בערב ר"ה כאילו ניעורו הכל לחיים. "תחיית המתים" ראו שם.

ר' לוי יצחק אברך כבן עשרים ושתים שנה בלבד, כחוש ותשוש לאחר מחלת טיפוס ששינתה את מראה פניו מגיע לקלויז. והנה ניגש אליו ר' שמשון ברסקי ראש החבריא קדישא ומבקש ממנו להתפלל סליחות "זכור ברית". בתחילה סירב ר' לוי"צ, איך יתכן במצב שכזה להתפלל? באפיסת כוחות, במצב של מחלה… אך א"א היה לו לסרב לר' שמשון שהיה במעמד של מנהיג, ורלוי"צ ניגש להתפלל, זעקות מחרידות לב ובכיות נוראות נשמעו בכל עבר "איך האב אויסגעשריגן א "זכור ברית". בבוקר מיהרו לסיים את ההשטטחות על הציון בגלל השמועות על המתקפה שהכינו הפורעים. לקראת ערב שוב שלחו – ר' שמשון למנחה. רלוי"צ לא יכל לסרב ונגש למנחה. "איך האב אויס געוויינט א מנחה"

כך חזר על עצמו במעריב, וכך במוסף, התפילה המיוחדת והנעלית שבכל ימי ראש השנה. רלוי"צ לא מוכן… אני חושש מ"פניות" ואילו רבו שמשון פוקד עליו לגשת. "אם מצווים עליך לגשת אז תיגש", רלוי"צ ניגש בדחילו ורחימו. לבת אש לבבו פורצת החוצה, רלוי"צ מספר "ער האט זיך אזוי געדאוונט אזוי געגאסן".

ור' שמשון דואג ל"פניות"… והוא משגר את אחד המיוחד מבני חבורתא קדישא, ר' אבא לישינסקי הנגיד לרלוי"צ ולוחש באזנו "בחוץ בוערת אש יורים והורגים אנשים ולך יש בלב פניות"???

מאז אותה שנה ועד לשנתו האחרונה בשנת תשמ"ט לא חדל מלהתפלל ולבקוע ולהמיס לבבות אבן בלבת אש קודש של תפילתו היוקדת בגחלי אש.

החזן הקבוע שנתמנה ע"י גדולי אנ"ש היה כרבי אברהם בערניו נכד אדמו"ר מוהר"ן והרפ"ק מטשערין, היה ר' אברהם שטרנהארץ נכדו של מוהרנ"ת, ואולם באותם שנים תר"פ תרפ"א לא היה שייך שיגיע לאומן.

שנתיים אח"כ הגיע שוב ר' אברהם וחזר לעבודת הקודש בתפילות המוספין אבל הציבור הקדוש ששמע את תפילתו של רלוי"צ לא ויתר שלפחות יתפלל שחרית, באחד מימי ראש השנה.

כשרלוי"צ ניגש לבימה להכריז בקול שאגה אדירה "המלך" רעדו אמות הסיפים, רלוי"צ עצמו אבדו עשתונותיו ונזקק לשני אנשים שתמכו בו והוליכוהו לעמוד בתפילה ולהמשיך בתפילתו.

רבות שמענו מרלוי"צ על הנוסח המקובל אצלנו שביסודו הוואלינער נוסח שיסדו ר' משה בהרה"ק ר' פנחס מקאריץ זיע"א שלדברי אביו המשיך את ניגוניו משורשם, בעולמות עליונים.

בנוסף לנוסח העיקרי נוספו בו תוספות מהמגיד הקדוש מטראהיווייצע תלמידו של המגיד ממעזריטש שהיה גם בין נותני ההסכמות לסידור הרב בעל התניא זיע"א.

הוא התקרב לרביה"ק מוהר"ן בהיותו כבן שמונים וממנו נטלו חסידי בסלב את הנוסח המקודש והעילאי של "ונתנה תוקף" "לקל עורך דין".

רלוי"צ מדייק נפלא היה בכל הנוסח, על כל נעימותיו ונטיותיו, בעדינות שבכוחם לקרב לב ישראל לאביהם שבשמים ולהביא להרהורי תשובה מעומקא דעומקא דליבא.

רלוי"צ דר בטעפליק ובשנת תרפ"א נולד לו בנו שנקרא בשם נחמן ונפטר בגיל צעיר. בכ' אלול באותה שנה נלב"ע חותנו החסיד המופלא רבי אהרן.

רלוי"צ לקח על עצמו להיות אב נאמן ומסור לבית חותנו. הוא דאג שבנותיו לא תלכנה לבתי החינוך של השלטון והשיאן לחסידים עובדי ה'. הראשון היה החסיד הנעלה רבי משה גלודמן מטשאנסטחוב שרלוי"צ הכירו עוד מישיבת מאקוב. השני היה עובד ה' הנודע בעבודותיו הנוראות, רבי הירש לייב ליפל ר"ח. שהיה מקורב ל'חפץ חיים', וכששאל את הח"ח אודות החסידות, השיב לו הח"ח שאם להיות "חסיד" אזי יהיה חסיד ברסלב, בגין שמירתם הקפדנית על שו"ע.

הוא הגבר שהקים עולם של עבודת ה' במסי"נ, והוא זה שהיה ממורי דרכו של החסיד הקדוש רבי שמואל שפירא זצ"ל.

לאחר פטירת חותנו חזר רלוי"צ לאומן, שם שהה במחיצת חבורת הקודש של ה"עובדים", בין אותם שרפי מעלה "וואס האבן געברומט ווי די לייבן". כל ימיו לא פסק מלספר ומלתאר את העבודות הקשות שבמקדש שראה אצל אותם קדושים אשר בארץ המה, בקימת חצות בלילות בכפור והליכה לשעות ע"ג שעות של התבודדות, כשלאחר מכן טבלו בנהר לאחר ששברו את הקרח, ואח"כ הגיעו לקלויז ושהו בתפילתם שעות ע"ג שעות בזעקות בכח רב ושפיכת לב כמים. רבי לוי יצחק נהפך במשך שנים אלו לאדם אחר, עד שתורת החסידות נהפכה לחלק ממהותו.

א"א להאריך בכל השמות של אותם שרפי מעלה מאותו דור. כרבי מתתיהו, רבי אברהם שטערפאר ורבי נשקע שטטשינער, רבי געצ'ע, רבי ישראל כהן, ר' יעקב זילומיר ור' ברוך געצ'ער. אה, כמה נטפו אמרי פיו מור ואהלות בזכרו ימי קדם.

בשנים אליו איבד רלוי"צ את בנו אברהם נח, ואף בנו משה בסכנת נפשות היה, ופירפר בין מוות לחיים. היה זה ביום שישי אחד, כשנכנס רלוי"צ לציון הקדוש וזעק בקול מר ובבכיות נוראות על בנו. אחדים החלו לרמז לרלוי"צ שכבר מתקרבת השבת, ורלוי"צ אומר: "איני זז מכאן עד שאשמע משינוי לטובה שחל בבני החולה".

אח"כ פתח פיו ושפך את מר לבו: "רבש"ע, שני בנים כבר לקחת ממני… אנא הענק לו מאוצרך הטוב… לפחות יובל שנים…". לאחר מספר רגעים הגיע שליח מביתו לבשר לו כי חל שינוי מפתיע, ולאחר זמן מה קם הילד על רגליו בריא ושלם. הילד חי מאז אותו מעשה עוד חמישים שנה…

במשך כל אותן שנים עלה ונתעלה רלוי"צ, עד לאותה שנה בה גמרו אומר הקומוניסטים לקעקע כל יסוד ופינה של אידישקייט, ובשנת תרצ"ו, בליל ט"ו מרחשון, באו לביתו ולקחוהו למעצר. באותו לילה נעצר גם רעו וידידו רבי אליהו חיים רוזין; הם נעצרו בעוון הפצת תורה וחלוקת כספי צדקה. רלוי"צ נחקר ועונה שם אך באורח פלא שוחרר באותו יום בו נגזר עליו למות.

לאחר מכן נתמשכו הרדיפות כלפיו, והוא נאלץ לברוח משם לטולטשין ומשם למוסקבה. למרות הפחד הגדול, נסע רלוי"צ בשנת תרצ"ט שוב לאומן. כשנשאל היאך לא פחד, ענה: "פחדתי יותר מלא-לנסוע מאשר לנסוע"…

מאז אותה שנה, תרצ"ט, נפרד רלוי"צ לנצח מהציון הקדוש, ועד סוף ימיו שוב לא זכה יותר להיות שם.

בכל אותן שנים קשות עמדה בתו מרת עטיל לימינו במסירות נפש עילאית שקשה לתארה; כך נהגה עם אביה עד סוף ימיו, כשרלוי"צ מזכיר בכל פעם את מסירות נפשה.

לאחר מרדפים שלא פסקו ברחו רלוי"צ ומשפ' לטשקנט, עיר הבירה של חבל אוזבקיסטן. שם שהה משנת תש"א עד שנת תש"ה, אז עקר לסמרקנד; שם נישאה בתו להרה"ח ר' מרדכי לסקר. בשנת תש"ו יצא מרוסיה והגיע למחנה העקורים 'באד רייכנהאף'. שם, באין אחר, שימש שלא כהנהגתו כל ימיו, כרב ופוסק.

שם נתגלה גודל כוחו בפסק הלכה, וסייעתא דשמיא ליוותה אותו בכל דרכיו, בדרכים מופלאות מנע רבים מאיסורים חמורים ומן השמים סייעוהו בכך.

במחנה זה שהה מימי בין המצרים תש"ו עד תחילת חורף תש"ט, אז עלה לארץ ישראל.

בארץ ישראל

עם בואו לארץ ישראל הוכר ע"י כלל חסידי ברסלב כאיש אשר רוח בו. רבי אליהו חיים רוזין, ידידו ורעו עוד מימי שבתו באומן, הודיע לפני בואו כי הולך ומגיע לארץ ישראל בעל יישוב הדעת גדול, שיוכל להנהיג את עדת החסידים.

ר' לוי יצחק הצליח באורח פלא להקים את עדת חסידי ברסלב, לטפחה ולרוממה מן המסד ועד הטפחות, לנווט את הספינה בימים סוערים וטרופים ולבנות ולהקים דור שלם של אברכים יראים ושלמים, עובדי ה' בדרכו של מוהר"ן. רבי לוי"צ נחשב כ"מעתיק השמועה" של ברסלב, מאומן לארץ ישראל. הוא זה שהביא את כל ההוויה, הרוח, צורת ואופן ההתנהגות, את ה"תורה שבעל פה" ואת המסורת וההנהגה – לארץ ישראל.

במכתב תשובה לרבי שריה דבליצקי, כותב החסיד רבי שמואל שפירא שבכל עניני רבינו, ר' לוי יצחק הוא ה"מוסמך" אצלנו.

ניתן להמליץ על כוחו וסמכותו של רלוי"צ, שבידו היתה המסורת מדור לדור והיה פה חמישי לאדמו"ר מוהר"ן, את דברי הפסיקתא (דר"כ ס' לב): "י"ג תיבות כתב משה לי"ב שבטים ואחד לשבטו של לוי, שאם יבקש אחד מן השבטים לעקור דבר מן התורה, יהא שבטו של לוי מוציא ס"ת שלו ומגיהו מתוכו". דומה, כי כן היה רבי לוי יצחק, כאותו שבט לוי שבידו היה אותו ס"ת מוגה ומוסמך.

רלוי"צ השקיע את כל כוחו ואונו, תרם את כל הכסף שברשותו עד הפרוטה האחרונה ופעל רבות ונצורות, נסע, התרים והשפיע בכדי לבנות את ביהמ"ד דחסידי ברסלב בשכונת מאה שערים.

ביחד עם רעו וידידו רבי אליהו חיים, אשר נטל את החלק המעשי של בניית ביהמ"ד והיה הלוז שבבנייתו, עסק בכך רלוי"צ כל אותן שנים, עד שזכה לראות בבנין עומד על תילו. כל סכום כסף שהגיע לידו, מיהר לשגר לצרכי ביהכנ"ס.

כוחות עצומים השקיע רלוי"צ בישיבת ברסלב בבני-ברק. תרם מכספו סכומים הגונים לבנינה ופעמים רבות נסע לישיבההגיע למסור בה שיעורים ושיחות; את כל מאודו נתן לישיבה, שהיתה יקרה לו כבבת עינו.

בישיבה ראה בסיס חינוכי לצעירי הצאן בדרכה של ברסלב המקורית. קשר עמוק ופנימי היה לו עם ראש הישיבה, רבי שמעון ברגשטיין זצ"ל, שלא היה זז בדבר קטן או גדול בלא הדרכתו של רבי לוי יצחק.

גדול היה חלקו בחלוקת כספי צדקה לנצרכים, בפרט במפעל של 'קמחא דפסחא', בו עסק עד ליום הסתלקותו.

למעשה, למרות שהתרחק כמטחווי קשת מכל גינוני רבנות ו"פרסום" או מכל סממן של הנהגת אדמו"רות וכיוצא, ולמרות שלא היתה לצידו צמרת הנהגה, היה הוא למנהיג הבלתי-מוכתר של חסידי ברסלב, לראש חבורת החסידים ומורה דרכם.

דבר זה התבטא באמירת ה"תורה", בהנהגת בית הכנסת ובתפילותיו לפני התיבה בימי ראש השנה ויוה"כ.

ענין מרכזי בחייו היה אצלו קימת חצות, עליה לא ויתר אף ללילה אחד. כשסיפר פעם על כל מה שעבר עליו במשך חייו, ואף הוסיף שאם ייתבע בבי"ד של מעלה, יאמר שהיה ברוסיה כעשרים שנים… הוסיף ואמר: "אבל ב"ה "דאנקען דעם אייבשטער", למעלה משבעים שנה לא החסרתי 'תיקון חצות', חוץ מלילה אחד". היה זה באותו לילה שבו נידונו למוות הוא וידידו רבי אליהו חיים רוזין, "באותו לילה גם-כן היינו נעורים, אך עסקנו בדיבורים על ה"תכלית", כיצד להפרד מהעולם ולבוא לעולם הבא נקיים ומזוככים, דעתנו היתה שזה חשוב לפני השי"ת כעריכת 'תיקון חצות'…

סדריו הקבועים ללימודים, לזמני התפילות ולכל דבר שבקדושה, היו חוק ולא יעבור, הרבה לחדור על ווארט שנאמר על מאחז"ל 'לעולם ימכור אדם מה שיש לו, ויקנה מנעלים לרגליו' – אל תיקרי מנעלים לרגליו אלא "מנעולים להרגליו".

פטירתו

כשם שחי שלא בעלמא הדין, כך היתה הסתלקותו במעמד מאות מתלמידיו, כשפניו שלוות בעוד שכולם עוסקים באמירת פסוקים מהספר 'מעבר יבוק'.

והנה הגיעה השעה, הרופא קבע כי הגסיסה בשלביה האחרונים, ולפתע חל שינוי בפניו, הוא בודק את הדופק וקורא "זהו זה"… שאגה אדירה, בכיות נוראות, זעקות קורעות לב עד כי נעו אמות הסיפים, יצאו מלבות ופיות מאות אנשים, והנה רואים הכל כי ר' לוי"צ מלחש, שפתיו נעות. הוא ממלמל תיבות "שמע ישראל" ובשלוות נפש מוסר נשמתו טהורה וזכה לבוראו…

באותו יישוב הדעת שחי, בו נסתלק לבית עולמו. זכה ונתקיים בו "ותשחק ליום אחרון".

היום, עשרים שנה אחרי, זכה ומיתבדרן שמעתתיה בבי מדרשא. שיחותיו ומאמריו מודפסים בספרים 'שיח שרפי קודש' (ח' חלקים) 'דיבורי אמונה' (ה' חלקים) 'נועם שיח', ובעיקר, הם כתובים על לוח לבם של תלמידיו וממשיכי דרכו עד ביאת ינון.

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support