ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך

הגמרא במסכת שבת (דף כ"א ע"ב) שואלת 'מאי חנוכה', ומספרת, כתשובה, את כל הסיפור של חנוכה: על גזירות היוונים, מרד החשמונאים ונצחונם ואיך נכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור, עד שגילו פך שמן בודד בחותמת הכהן גדול, אבל היה בו כמות שהספיקה להדלקת המנורה רק ליום אחד, ונעשה נס ודלק השמן שמונה ימים וכו'.

ותמיהה היא: מדוע ב"על הניסים" שאומרים בתפילה וברכת המזון, לא נזכר נס השמן כלל. אנו מזכירים מסירת גיבורים ביד חלשים, רבים ביד מעטים, טמאים ביד טהורים, טיהור המקדש והדלקת נרות. אך מנס השמן – כלום!

כדי להבהיר את הענין על פי דרך רבינו הק', נקדים את דברי הזוהר הקדוש (ח"ב ט): בבית שני שלטו על ישראל מלכות יון וכששבו בתשובה חזרו ונתגברו, והב"ח כותב שכל גזירות היונים נבעו ממה שנמשכו אחרי תרבות יוון, וידוע שתרבות יוון כלולה מחכמות חיצוניות, עבודה זרה וכפירות.

נמצאנו למדים כי לא בחלל ריק צצו לפתע הגזירות. קדם לזה שישראל נמשכו אחרי תרבות יון, וזה נתן לגוים כח לגזור גזירות. והנה הצדיקים באותו דור – מתתיהו ובניו, קנאו קנאה גדולה על קדושת השם, והתקוממו נגד קלגסי היונים להחזיר את הציבור בתשובה, ומן השמים סייעו בידם לעמוד בקשרי המלחמה ולנצח צבאות אדירים בכוח מסירות נפשם, על כל זה אנו מודים ב"על הניסים".

רבינו הקדוש מוסיף לנו חידוש נפלא, שחנוכה כבר מרומז בתורה, בתפלתו של משה רבינו.

היה זה בחטא המרגלים, כשנגזר  על חורבן בית המקדש בט' באב, ומשה רבינו ביקש "סלח נא" לעוון העם הזה, ופעל בתפילתו בחינת חנוכת המזבח שהוא היפך החורבן (ליקוטי מוהר"ן ב,ז:יא), וזה מרומז בפסוק "סלח נא לעוון העם הזה כגודל חסדך וכאשר נשאתה" שראשי תיבות של חמשת המילים האחרונות הם "חנוכה". וממשיך רבינו ז"ל: "וכן כל אחד כפי מה שזוכה לפעול בבקשת סלח נא ביום כיפור, שעל ידי זה נתתקן פגם חורבן הבית, כמו כן נעשה בחינת חנוכת הבית בחינת חנוכה", עד כאן. ומובא בקיצור ליקוטי מוהר"ן, שעל ידי זה הוא זוכה לזכות לדעת אלוקות ה', שדעת זו נחשבת כבנין בית המקדש, וזוכה על ידי זה לדעת לצאת מעוונות ולהמשיך הדעת הזה בבנים ותלמידים לדורות לנצח וכו'.

יוצא מכל זה, שאף שמשה רבינו לא פעל בתפלתו לבטל גזירת החורבן, בכל זאת הכין כלים לחנוכת הבית בימי היונים, ואף לשנות החורבן הכין לנו כלים להתמודד עם נסיונות הגלות, מה שאנו מפוזרים בין הגוים האומרים איה אלקיכם ומחלישים את אמונתינו, שנוכל להשיג את הדעת מאלקות ה', שזה עצמו בנין בית המקדש הפרטי.

וכן מוצאים אנו בדברי מוהרנ"ת בלקוטי הלכות (השכמת הבוקר ד,יד) שכל ענין נס חנוכה היה הכנה לגלות, שידוע היה שבית המקדש השני יחרב, ועל ידי שמסרו את נפשם פעלו להכין כלים שיספיקו אפילו בחשכת הגלות להתקיים באמונתינו.

ובהלכות טוען ונטען (ה,יא) מבאר מוהרנ"ת שנרות החנוכה שאנו מדליקים, הם בחינת אור הצדיק, שעל ידי זה מתגלה ההתפארות של ישראל, שעל ידי התפארות זו היה תוקף הנס שדלק הנר שמונה ימים, ועל ידי זה נתגלה שכל הבריאה וחיותה וקיומה הוא על ידי ישראל, עד שיכולים להמשיך אור הנר שידלוק בנס כזה, כי התפארות הוא כבודו יתברך, בחינת על ישראל גאוותו, שמתרומם כביכול כבוד מלכותו וגדלו ותפארתו על ידי ישראל, ועל ידי זה מאיר אור גדול בכל העולמות, כי כבודו בבחינת אור כמו שכתוב: והארץ האירה מכבודו, עיין שם.

היוצא מכל זה כמה עלינו להעריך הרחוקים שמתקרבים ועוזבים כל תענוגי תבל, את קרוביהם, וחבריהם, ומתחילים מההתחלה אחרי שהפקירו כל הצלחותיהם בחייהם הקודמים, כמה קשה להם להתרגל לסגנון חיים – החדש עבורם לחלוטין, על כל פרטיו ודקדוקיו, ולא רק שעל ידם מתרבה כבוד שמים ללא גבול, אלא גם אנחנו מתעלים על ידם, ואף על פי  שכולנו חכמים ונבונים ויודעים את התורה, בכל מקרה יתכן שניפול למצב של כסילות השכל בלי משים, באופן שאי אפשר להכיר מבחוץ, אולם בזכות אלה המתקרבים גם אנחנו מתחדשים בעבודת ד' מתוך אהבה ויראה מכח הצדיק כמבואר.

ובפרט אנו אנשי הצדיק, צריכים לזכור כמה החשיב רבינו כל אחד שבא אצלו, אפילו הפשוט ביותר, כידוע, ורבינו אמר: הפחות שבאנשי אני מוליך אותו בדרך של צדיק גדול מאד (חיי מוהר"ן שי"ד), בפרט שמאלה שהתקרבו, הרבה עלו מעלה מעלה והשיגו מעלות גדולות, אין ספק שאנשים המסוגלים להקרבה כל כך גדולה, מוכרחים להיות בעלי נשמות גבוהות, וכך היה דרכם של אנ"ש תמיד לקבל בסבר פנים יפות כל אלה שבאו להתחמם לאור הצדיק, ועל ידי שנקבל את הנקודה שלהם והם את שלנו וכולנו יחד את נקודת הצדיק, ויתווספו עוד כהנה וכהנה יעלה אור כבודו בכל העולם ויתגלה לעינינו אור משיח צדקינו במהרה בימינו אמן.

וכיון שאנו עוסקים בעבודת הצדיקים להעלות את ההתפארות של ישראל, כדאי להזכיר את דברי רבינו ז"ל בליקוטי מוהר"ן (חלק א תורה יז), שכאשר הצדיק מגלה את ההתפארות שיש להקב"ה מעם ישראל, הוא כאילו ממליך בזה את הבורא מחדש, וזה נחשב כאילו מקבלים את פני המלך ביום ההכתרה, ואז מקבלים השפעה של אהבה ויראה, אולם אלה שמעשיהם מונעים את זה מהם, כגון הנופלים לתאוות אכילה, מתגבר עליהם הכסילות ונחשך אור הצדיק עד שאינם יכולים לקבל אהבה ויראה, ולא עוד אלא שגורמים הם גם כן שהכבוד והמלכות נופל לעזי פנים (ליקוטי מוהר"ן סז:ג)

ולתקן את זה צריכים לתת צדקה, במיוחד לצדיק אמת ולעניים הגונים, ובזה מטהר ומשקיט את האויר מסערת המחלוקת המתעורר משנאת הבריות, ושורה אהבה בין הבריות ונעשה אויר נח וזך, ואז מסוגלים דיבורי הצדיק להשמע למרחקים, ונכתבים אפילו בספרי העכו"ם, ועל ידי זה נעשים גרים ובעלי תשובה, ובזה שמתקרבים הרחוקים מתעלה כבוד שמים ואז אפילו אלה שנפלו לתאוות אכילה זוכים לאכול בקדושה, (עיין כל זה באריכות בליקוטי מוהר"ן יז).

וצריך להבין, לשם מה יש צורך בכל התהליך הזה, עבור תיקון תאות אכילה, ומדוע שלא נוציא את בעל התאוה מתאוותו, בדיבורי מוסר הנוקבים חדרי בטן?

אלא שכאן טמונה  נקודה עמוקה בכוחות הנפש, וכפי שאומר  לנו שלמה המלך במשלי(א-כ"ב): "וכסילים ישנאו דעת", הכסיל הוא זה שנמשך אחרי תאוות העולם הזה. בעצם, אין הוא טיפש. הוא מבין את דברי המוסר ומכיר בצדקתם, אלא שנראית לו יותר הנאת שעה, אצל אדם כזה לא רק שאי אפשר לפעול על ידי תוכחה, אלא שהוא שונא את המוכיח, (עיין מה שאומר המלבי"ם בזה על הפסוק שהבאנו).

על כן מצא רבינו עצה עבורו: בזה שנותנים צדקה, שמביא שנשמעים דבורי הצדיק למרחוק, ואז זה משפיע שהרחוקים מתקרבים ומתעלה כבוד שמים, ובזה תעלה ארוכה אף לאלה שנפלו לתאוות.

ולכאורה תמוה: איזה קשר יש בין התקרבות גרים, לרפואת בעלי תאווה? נבאר זאת על פי דברי מוהרנ"ת: הסיבה שגורמת לכך שיהודי נופל לתאוות אכילה, היא שברון הלב והעצבות, הנובעים מזילותא דגלותא – בזה שאנחנו בגלות ותלוים בגוים ומושפעים מהם, זה גורם לפעמים שמאבדים את שמחת הנפש שיש ליהודי, אותה שמחה הנובעת מכך שהוא יודע שהוא דבוק לתכלית ולעשיית רצון השם, ונופלים ברוחינו, ועל ידי זה נופלים לתאוות אכילה (ראה ליקוטי הלכות הודאה ו,יח).

יתירה מזאת, כתב רבינו, כאשר יש לאדם חסרון, בין ברוחניות בין בגשמיות, זה באמת חיסרון בשכינה (ליקוטי מוהר"ן פט), וכמו שהשכינה בגלות וכבודה מושפל, וגוברים עליה הקליפות והעצבות (ראה ליקוטי מוהר"ן כד,ב), ממילא זה משפיע על כל אחד ואחד, שבקלות יפול לעצבות המביאה לכל התאוות רעות, כמו שכתוב בעצבון תאכלנה, וכבר העירו על כך אבות החסידות, שהדבר הכי קשה הוא, כשיהודי שוכח שהוא בן מלך ונופל ממדריגתו.

עוד כותב  מוהרנ"ת ז"ל, שעיקר ההתפארות והשעשועים של הקב"ה, הוא על ידי חידושים דווקא, שהרי אינה דומה כלל ההתפארות מישראל, להתפארות החדש שעולה למעלה כשמתקרבים הרחוקים להשן יתברך, כי ההתפארות היא בחינת לבושים, והעיקר הוא, כשעושים לבושים חדשים להשם יתברך, שאין מלך מתפאר בלבושיו הקיימים כבר, אפילו אם הם יקרים מאד, כפי שהוא מתפאר בלבוש חדש חדש, כי הקב"ה מתפאר בכל עת בלבושים חדשים, הנעשים על ידי התקרבות הרחוקים שמתקרבים בכל פעם על ידי צדיקי הדור (ליקוטי הלכות, ברהמ"ז, יא).

ובזה מתבאר שההתפארות, דהיינו הכבוד, עולה כל כך על ידי התקרבות הרחוקים, שמשפיע על כל אחד ואחד, שגם חלק הכבוד שלו מתעורר, ואינו משלים שוב עם הזלזול שהיה נוהג בעצמו, ומתחיל להעריך את עצמו יותר ולהתגבר על תאוותו.

עוד כותב מוהרנ"ת וזו לשונו: "ועיקר האור של כל האורות שבעולם נמשך מגדולי הצדיקים, שהם בחינת אור צדיקים ישמח, בחינת אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, כי עיקר האור בשלימות יתגלה על ידי משיח במהרה בימינו, בבחינת ערכתי נר למשיחי, ואפילו עתה במרירות הגלות, כל קיומנו הוא רק על ידי אורו הגדול שמאיר בנו בהעלם והסתר על ידי גדולי הצדיקים שהם בחינת משיח, ועיקר האור הוא שמחה" (ליקוטי הלכות, הודאה ו,ח).

ואחר שביארנו איך שהצדיק, על ידי שהוא מביא לקירוב הרחוקים, מביא אורה ושמחה לשכינה ולתוך כל יחיד, עדיין צריכים להבין למה דווקא מועיל לזה קירוב רחוקים, ולא הצדקה לבד אשר עוזר לענין זה, וגם הוא ענין של מסירות נפש.

אבל יסוד הדבר הוא, שעכשיו, בגלות, אין שום יחוד והשפעה בלי מסירות נפש, ורק כך נעשים היחודים העליונים. בודאי צדקה כרוכה במידה של מסירות נפש, אבל היא אינה דומה כלל למסירות נפש של הרחוקים שמתקרבים, שזורקים את הכל מנגד, ובאים לחסות תחת כנפי השכינה, וזה ממש בחינת אברהם אבינו, שהיה ראש לגרים, שעזב ארצו ומולדתו ובית אביו לנסוע למקום זר ולעמוד בנסיונות קשים, וכבר אמרו חז"ל שבשביל יחיד שעושה תשובה מוחלים לכל העולם (יומא פ"ו), ולכן רק לזה יש הכח להעלות את הכבוד במידה שתבוטל כסילות השכל ותינטל ההשפעה מעזי הפנים.

ומובא בזוהר הקדוש (ח"ב קכח,קכט) שצריך הצדיק לרדוף אחר הרשע להחזירו בתשובה, ובזה השבח עולה כבודו יתברך מכל השבחים שגורם: א) לכוף את הס"א, ב) להעלות כבוד הקב"ה, ג) לקיים את כל העולמות העליונים והתחתונים, ועל כל זה אנו משבחים ב"על הניסים", על הצדיקים שמסרו נפשם להחזיר העם בתשובה, ועל הסייעתא דשמיא להדוף את החושך ולהאיר את אור האמונה בישראל.

נמצא שבזה שאנו מדליקים נרות חנוכה, בכך אנו ממשיכים את אורו של הצדיק, המכניס בנו דעת אלוקות הבורא יתברך להדבק בו, ומזה עולה הצדיק ומגלה התפארות הבורא, ומעלה כבודו יתברך, בבחינת על ישראל גאוותו, ואור התפארות זו מאירה בכל העולמות, ומאור זה נעשה הנס בזמן מתתיהו שדלק השמן שמונה ימים. ובעוד שאנו מדליקים אור של מטה, עומד הצדיק ומשרת במרום ומדליק אור של מעלה, שהוא כבודו יתברך, ולא רק בחנוכה בלבד, אלא כל פעם שהצדיק מגלה את ההתפארות מעם ישראל, מעלה הוא את הכבוד שמאיר בכל העולמות.

ולפי זה יוצא, שאין שורש הדבר דווקא בחנוכה, אלא אף בכל השנה, אלא שבחנוכה עשה לנו ה' חסד גדול להראות חיבתו לעמו, ולהמחיש לנו עד כמה הוא מתפאר בנו, ולכן גילה לנו והוריד לנו אור עליון ונסתר שבא מהתפארות זו, כדי שיאיר לנו בכל המקומות הרחוקים במשך גלותינו, וממילא מובן מדוע בשבח של "על הניסים" לא מוזכר נס השמן, משום ששורש ענין חנוכה הוא התשובה וההתפארות שיש להקב"ה בנו, אלא שהראה חיבתו וגילה לנו בנס זה קצת מהנעשה על ידי העלאת הכבוד, כדי להאיר לנו לדורות בכל המצבים, וכמו שכותב מוהרנ"ת בעלים לתרופה (מכתב צ), שעלינו לבקש הרבה סליחה ביום הכיפורים, עד שנזכה לחנוכה טוב, להמשיך עלינו הארת בן ותלמיד, "שנזכה כל אחד לידע בכל מקום שהוא בכל עת ורגע, שהשם איתו ועימו וקרוב אליו מאד מאד כי מלא כל הארץ כבודו,ולכן ב"על הניסים" מזכירים את הצדיקים, שמסרו נפשם להחזיר את העם בתשובה, ולהעלות את ההתפארות של ישראל למעלה, ולפי זה אפשר אף לבאר מדוע לכתחילה מניחים את נר חנוכה למטה מעשרה טפחים, וברשות הרבים דווקא, (כמבואר בשולחן ערוך). אף על פי שהגמרא אומרת: "מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה" (סוכה ה), ובקבלה ידוע, שרשות הרבים, למטה מעשרה, זה מדור הקליפות.

והדבר יובן על ידי משל. ידוע שבזמנים כתיקונם, הרוצה לקבל פני אחד השרים, עולה לו במאמצים רבים והפעלת קשרים, כל שכן הרוצה להתקבל לראיון אצל המלך. אולם יוצא מן הכלל הוא בזמן שאחד ממשרתי המלך חולה, אז יתכן שהמלך בעצמו יואיל לבקרו; כמו כן בשעת מלחמה, מבקר המלך את חייליו, המפוזרים בחזיתות השונות, לעודדם ולחזק את רוחם.

על דרך זה, אף שבגלוי אין השכינה יורדת למטה מעשרה טפחים, בכל זאת בשעת הגלות, כאשר קיומנו הרוחני נתון בסכנה גדולה, אז ממציא הקב"ה עצמו אלינו בהעלם גדול מאור עליון ונסתר, לחזקינו בתוך מצוקתינו, וזה ענין נר חנוכה שמדליקים דווקא למטה מעשרה טפחים, ודווקא לכוון רשות הרבים לפרסומי ניסא, וכן הוא גם בפורים, שעל פי האר"י הקדוש עולה בקדושתו על יום הכיפורים, שהקב"ה ממציא את עצמו באור נסתר, אף על פי שהוא חל בתוך ימי החול. אור נסתר זה מלווה אותנו בכל אשר נלך, אף בתוך טומאת ארץ העמים.