ולא חכימו…

כ״ז בסיון תשע״ט

בשבוע האחרון שלפני "החתונה הגדולה", עלינו לעבוד רק על "מדת המלכות" – על אמונה ותמימות. רק להסכים להיות חתן למלך, לרצות ולכסוף בתמימות, לגשת לכך בהתחדשות, מבלי לחשוב איך זה יתכן. להשליך את "חכמתנו" ולומר הנני! את השאר – הוא יתברך כבר יגמור עבורנו. (חג השבועות)

"דקבילו אורייתא ולא חכימו"

החדשות המסעירות לא הניחו לו לישון. הן גרמו לו לסערה איומה. הוא ימנע את השידוך הזה – החליט בלבו – ויהי מה!

מיד עם הפציע השחר פנה פוטיאל לביתו של גביר העיירה ר' מנדל והחל לדבר בשטף:

"שמעתי אמש מהשדכן שאתם מעוניינים להשתדך עם הבחור אלעזר, 'מנקה הארובות' בעיירה, לא פחות ולא יותר, איני מבין איך זה עלה על דעתכם שידוך מוזר שכזה שלא נשמע דוגמתו?! הייתכן שר' מנדל הגביר הנכבד והנעלה, בר אוריין ובר אבהן, ישתדך עם בחור ריק ונקלה?! אתם יודעים מה משמעות הדבר?! מה הינכם עושים?! הלא הוא בור ועם הארץ, גס רוח וחסר כל נימוס בסיסי! בתך היקרה תסבול אצלו מרורות, חוס נא עליה ועצור בעוד מועד!"

ר' מנדל שותק. הוא אינו משיב דבר, רק מחייך כצופן סוד. סוחר ממולח הוא ואינו מוכן שיטעוהו, לא בכדי בחר לו את אלעזר לחתן. טביעת עין נפלאה יש לו לר' מנדל, והוא הבחין בסגולות נפלאות הטמונות בבחור הזה והחליט שההשקעה כדאית. הוא ייקחנו לחתן, ישקיע בו ויעלהו על דרך המלך, ואז יבהיק נוגה אורו.

הוא לא היה מוכן לענות לפוטיאל על טענותיו. הוא ידע היטב שהקנאה, הבוערת בפוטיאל על שלא בנו הוא שזכה להיבחר לחתן לגביר העיירה, היא המדברת מגרונו, ועל כן הניח לו להרצות את דבריו ופטרו במשיכת כתף.

פוטיאל לא נח ולא שקט, הוא שלח שליחים משליחים שונים, ניסה כך וניסה אחרת, אך ר' מנדל עומד איתן כצור ואינו מוכן לזוז מהחלטתו.

משראה פוטיאל כך, הגה בלבו רעיון שטני. הוא פנה לאלעזר עצמו ולחש לו כממתיק סוד:

"שמעתי מאנשים מהימנים שעומדים להציע לך שידוך עם גביר העיירה. ובכן, דע לך שזו אינה הצעה מעשית, הם חומדים להם לצון ורוצים לשים אותך ללעג וקלס. הגע בעצמך, ר' מנדל לא מצא חתן מתאים יותר?! הרי זה ברור שאין זה אלא משחק על חשבונך! ובכן, אל תהיה תמים, אל תסחף להצגה הזאת שתפצע את נפשך, שמע לעצתו של ידיד אמיתי ועמוד מרחוק".

הדברים חלחלו עמוק בנפשו של אלעזר, והוא אף הודה לפוטיאל שהחכימו ולא נתן לו להיות תמים וטיפש ההולך שולל אחר כל הבאים להתלוצץ ממנו.

השדכן שהגיע אליו אח"כ זכה לקבלת פנים צוננת במיוחד, לא הועילו התחנונים וההבטחות, הוא כבר "חכם" דיו שלא להיסחף… ומה שלא הצליח פוטיאל עם ר' מנדל עצמו, הוא הצליח עם החתן שהחכים…

* * *

מידי שנה פונה אלינו מלכו של עולם, בהצעת שידוך נפלאה ביותר, שידוך שיביא לנו אושר שאין דוגמתו עלי תבל, ברוחניות ובגשמיות.

"ביום חתונתו – זה מתן תורה".

אבל יש קטיגור שמקנא ואינו סובל זאת. מדי שנה הוא עולה למעלה ומקטרג לפני המחותן יתברך:

"מלוכלכים הם בעוונות ולא יצלחו לכלום, מה אנוש כי תזכרנו?! עתידים הם למחטי קמך!"

אך הוא יתברך אינו מביט אל און, הוא רואה את הסגולה הטמונה בתוכנו ובוחר בנו על אף הכל.

הקטיגור, שאינו מצליח אצל המחותן, פונה אל החתן עצמו:

"אל תהיה תמים, אל תסחף, מה אתה חושב שפתאום אחרי שבועות תזכה להיות מחובר אל התורה?! פתאום תוכל להתקדש?! פתאום תוכל לעבוד על מידותיך?! וכי אינך מבין שאין זו הצעה אמיתית?! הרי אתה מכיר את עצמך, את הפכפכותך ונטיותיך ותאוותיך הרעות!"

אכן לעתים, מה שלא הצליח הקטגור עם המחותן הוא מצליח עם החתן ש"מחכים" ומפסיק להיות "תמים"…

כולנו מכירים את סופו המר של ה"חכם" ב'סיפורי מעשיות' (מעשה ט'), שבהגיע אליו מכתבו של המלך, הקוראו לבוא אליו, ענה: "הלא מלך כזה, שיש לו ממשלה וגדולה כזו – ואני שפל ונבזה כנגד מלך גדול ונורא כזה – איך יתיישב זאת בדעת, שמלך כזה ישלח לקרוא לשפל כמוני?!" וב"חכמתו" זו איבד את הכל.

הבה לא נחזור על אותה טעות.

בשבוע האחרון שלפני "החתונה הגדולה", עלינו לעבוד רק על "מדת המלכות" – על אמונה ותמימות. רק להסכים להיות חתן למלך, לרצות ולכסוף בתמימות, לגשת לכך בהתחדשות, מבלי לחשוב איך זה יתכן.

אז ורק אז נראה איך שגם ממ"ט שערי הטומאה יכולים להיטהר, ברגע אחד יכולה הזוהמא להפסק, כל החלאים יכולים להתרפא וכל המידות הרעות יכולות להתקן.

השלך את "חכמתך" ואמור הנני! את השאר – הוא יתברך כבר יגמור עבורך.

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support