"מה לך נרדם", אומרת היהדות לכל אדם, "קום קרא אל אלקיך!". בכל עת, בכל מצב, בכל ענין – "קום קרא". התפלל, שא עיניך לא-ל חי ובקש ממנו, התפלל אליו.

לכאורה, ראוי היה לאדם – היודע פחיתות ערכו ומכיר את מצבו הרוחני הירוד – להתבייש מאת הבורא יתברך. להתבייש עד כדי כך, שלא יהיה לו העוז לבקש בכלל משהו. וכי איך יעיז פניו מול הבורא לבקש – כל סוג של בקשה? איך יעיז הוא, השפל והפחות, להרים עיניו השמימה?

אכן, לכאורה אמור היה להיות שבעת שרק ירים האדם עיניו לשאת תפילה, הוא יאלם דום מגודל הבושה ורק יבקש לברוח…

* * *

חז"ל הפליגו בגנותה של העזות, ואף כללו בתפילה היומ-יומית תפילה לבורא שיצילנו "היום ובכל יום מעזי פנים ומעזות פנים"; על העזות אומרים חז"ל "עז פנים לגיהנום" – פירוש: לו יהיה האדם מושלם בכל, רק יהיה עז פנים, לא יועילו לו זכויותיו והוא ישלח אחר כבוד לגיהנום.

ועד כדי כך מגיעה תוכחתם של חז"ל חז" לעזי הפנים, עד כי "אמר רב סלא אמר רב המנונא כל אדם שיש לו עזות פנים סוף נכשל בעבירה … רב נחמן אמר בידוע שנכשל בעבירה … אמר רבה בר רב הונא כל אדם שיש לו עזות פנים מותר לקרותו רשע … רב נחמן בר יצחק אמר מותר לשנאותו" (תענית ז ע"ב).

זו היא העזות, והיפוכה: הבושה, עליה אמרו חז"ל: בושת פנים לגן עדן; "כל מי שיש לו בושת פנים בידוע שלא במהרה הוא חוטא" (נדרים כ) והוא משלשה סימנים בישראל: ביישנים.

* * *

אולם, אם כזו היא העזות בסתם – והיפוכה בושת הפנים בסתם, שונה הדבר בעבודת ה', שכן הבושה ששיבחוה חז"ל היא בושה מה' ולא מבני אדם, וכן פותח בעל הטורים את הסעיף הראשון בחלק הראשון מארבעה טורים, וכך בחר גם הרמ"א לפתוח את ה"הגה" שלו לסעיף הראשון בשולחן ערוך: "ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת הבורא", ופירש ה"משנה ברורה": אם הוא אדם בינוני עומד במקום גדולים לא יתבייש מהם ללמוד ולעשות המצוה.

כי על כן, שמורה הבושה לאדם, למען יבוש מבוראו ולא מאדם, למען לא יחטא.

* * *

לכאורה, אם אמנם ראויה הבושה כל כך מפני בורא עולם, איך זה מעיזים אנו פנים לבקשו, בתפילה ותחנון, שיעשה רצונינו? אנו – השפלים, הנחותים, הרחוקים כל כך ממנו –  עומדים לפניו ומעיזים פנים לבקש ממנו שיקרבנו אליו? מאין העוז? והיכן הבושה?

על כך משיב רבינו הקדוש במילותיו של דוד המלך, המשתבח בתהלים בבורא עולם ואומר "בך בטחו אבותינו … בטחו ולא בושו".

מבאר רבינו ואומר: מה פירוש לא בושו? לא בושו בדרגתם הפחותה, אלא בטחו באהבת הבורא אותם ו"העיזו פניהם" כביכול לבקשו ולזעוק אליו שיקרבם אליו.

וזוהי עזות דקדושה, שכן: "אף על פי שהעזות וקשיות עורף מדה רעה מ"מ יש בהם צד לטובה, כמאמר רבותינו ז"ל (אבות ה כה) הוי עז כנמר כו' לעשות רצון אביך שבשמים, וכן קשיות העורף אך טוב הוא לישראל כדי שיעמדו בדתם לא ישובו מפני כל לשמוע בקול זרים" (כלי יקר, בראשית מט,ז).

עזות דקדושה, לענין זה, פירושה: אמנם, איני ראוי; אכן, איני כדאי; נכון, רחוק אני מבוראי ולא זכיתי לעשות רצוני כרצונו – אולם, מסלק אני הבושה מעל פני ומעיז! מבקש ומתחנן ואיני מניח.

"צריכין להיות עקשן גדול בעבודת ה' בכל עובדא ועובדא ובכל עצה ועצה. אבל עיקר העקשנות ביותר צריכין בתפלה ותחנונים. והעיקר בשיחות של ההתבודדות כמבואר בדברינו כמה פעמים … כי לא בזה ולא שיקץ ענות עני – אף על פי שראוי לבזותן ולשקצן, כי הוא יתברך מלא רחמים בכל עת." (ליקוטי הלכות, תפילין ה)

יהי רצון שנזכה.