וְכִתְקֹעַ שׁוֹפָר תִּשְׁמָעוּ
י״ב באלול תשע״ט
במשך חודש שלם – חודש אלול – אנו תוקעים בשופר כהכנה לימי ראש השנה הקדושים, וחושבים על "היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו". אולם מהי החרדה הזו? מה מטרתה ולמה היא באה לעורר אותנו?
על משמעותה האמיתית של תקיעת שופר
איזו רדיפה…
"מה עושים כדי להרגיע אותם" – הוא חושב לעצמו – "הם נכנסו בעקשנות שכזאת, ורודפים אותי על כל צעד ושעל. מה ניתן לעשות כדי שיירגעו ויפסיקו לרדת לחיי?!"
אלו הם, לעתים, מחשבותיו של ילד קטן על הוריו המסורים…
אני רוצה רק ממתקים!
הזאטוט החליט שאינו אוכל כי אם ממתקים בלבד. ההורים הדואגים רואים בעיניהם כיצד הוא מסכן את בריאותו. הם ניסו בטובות, בפיתויים ובהבטחות, אך זה עומד בעקשנותו.
ואז החליטו לעשות מעשה; תפסוהו והודיעו לו שאם לא יכניס לפיו את האוכל המזין והבריא ילקוהו נאמנה…
והילד המפוחד מיצר ובוכה, "מי יתן והיה לבבם נהפך אלי לטובה, הלואי וישכח זעמם כרגע. מדוע מונעים הם את הטוב ממני וממרים את חיי?!"
ילדותיות מטופשת
כל מבוגר ובר דעת, אינו יודע אם לצחוק לטפשותו של הנער או לבכות על אומללותו. ילד מטופש זה רוצה 'להמתיק דינים' ו'לקרוע את רוע הגזירה', אבל לאמיתו של דבר הרי ה"דין", ה"צרה", וה"גזירה", הינם עצם רוח השטות שבו ולא יותר.
לעומת זאת, כל כפיית ההורים, איומיהם ואף עונשיהם, אינם אלא רחמנות ברורה ואהבה מוחלטת. הורים שלא יעשו כן יהיו אכזרים וחדלי לב. כך שתחת אשר יבכה הילד שיסורו ממנו האיומים וההפחדות, צריך הוא לחתור לרצות את הטוב שהם רוצים להנחילו.
תקיעת שופר וחודש אלול
חודש אלול, כמו גם תקיעת שופר שבו, באו להחריד את הלב, לאיים להפחיד ולעורר. "קול התקיעות משבר גופו של אדם, בבחינת אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" (ליקוטי מוהר"ן, כב), "שופר מעורר ומשבר הלב מאד" (ליקוטי הלכות שבת ז, מז).
כאשר טיפשות הלב גוברת וקטנות הדעת שוררת, מבקשים לשכוח ולברוח מאימה זו. לאדם השקוע בקטנותו היה נוח יותר אם הימים היו ממשיכים כהרגלם ולא היו עושים עסק מהם, ובוודאי שלא היו מאיימים על מי שלא מתעורר בהם.
הבורא מכין לנו מתנה: שנה נפלאה
אבל אבוי לקטנות זו. אבינו שבשמים הכין עבורנו מתנה גדולה; מתנה עצומה ונפלאה: הוא הכין לנו שנה טובה ומתוקה, שנה חדשה עם חסדים חדשים; שנה שהתווספו בה נפלאות חדשות שלא היו מעולם; שנה שבה נזכה לתקן את העבר בפלאי פלאות ע"י כל המאורעות שזימן לנו שיהיו אז. כי כל שנה שמתחדשת מוסיפה בחסדים חדשים יותר, כל התחדשות מוסיפה פלאות חדשות – והראש השנה הבא עלינו לטובה פותח אוצר חסדים מופלאים וחדשים שלא היו דוגמתם מעולם בכמות ובאיכות.
כדי לקבל את המתנה – צריך לבחור בה!
השי"ת רוצה להנחילנו את המתנה הזאת, אבל עלינו לבחור בכך ולבקש על כך. זהו תנאי הבריאה – רק מי שבוחר מקבל.
ואבינו שבשמים עומד ורואה איך בני אדם עיוורים עסוקים בזוטות ובטיפשות, ואינם שמים על לב לבקש על כך. הם עסוקים ב"ממתקים" משחיתי בשר ונפש, ואינם רוצים 'לאכול' לחמה של תורה, להבריא את גופם ונשמתם לעד. ועל כן הוא יתברך מאיים, כביכול, מחריד, מעורר ומשבר את לבנו האטום, וזועק אלינו מתוך תקיעת השופר:
"עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם! וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם. ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה, ומחשבתו אשר לא טובה" (לשון הרמב"ם, הלכות תשובה ג, ד).
תקיעת השופר קוראת: עורו! חידלו!
יודע הוא הבורא מה משמעותה של שינה אכזרית זו, שבה שוגה האדם ב'דאגותיו העצומות': היכן ידור, מה יאכל, מה יהא מעמדו, איך ינצח את יריביו, ועוד כהנה דברי הבל שמעלימים את האוצר המופלא המוכן לו לשנה החדשה – ועל כך הוא וזעק ומאיים מתוך השופר: "עורו, חדלו!".
זעקה שכולה חסד ורחמים
זעקת השופר הִנה, אם כן, זעקה שכולה רחמים וחסדים, כולה המתקת הדינים! כל יראת העונש נועדה רק לעוררנו לקום ולקחת לעצמנו את המתנה החדשה הזאת. ומי שרק מתרצה לא להתעקש להישאר במצבו הירוד, ומתחיל להתפלל לבוראו: "אדרבה, תן לי את המתנה החדשה. הנה, התעוררתי ואני רוצה באמת שיֻמשְכוּ עלי כל החסדים העצומים הללו אשר הכינות ברחמיך. רצוני מעתה לשוב בתשובה! עזרני על כך!", כי אז תהפוך כל אימת העונשים לשירה נעימה ומתוקה.
להושיט יד לקבל את המתנה
עלינו רק להשליך את טיפשות הסתכלותנו, על מהותה של ה'יראה' של אלול וימי הדין, ולהבין את עומק הרחמים הגנוזים בהם, ומכח זה להושיט יד לקבל את המתנה העצומה הנתונה לנו מתוך ה'ימין פשוטה' המושטת לנו.
צריכים אנו להטות אוזנינו היטב לקול תקיעת שופר של אלול. להבין את עומקה של החרדה היוצאת ממנו.
"קול שופר … הם עיקר השמחה"!
אין זו אימת עונש של נקמה, או איום של חורש רעה ח"ו. זו התעוררות וכפייה לקבלת הטוב הנצחי. "כי באמת שופר כלול מכמה בחינות – אומר מוהרנ"ת – כי הוא מעורר ומשבר הלב מאד". אבל בד בבד, "קול שופר הוא בחינת עשרה מיני נגינה, שהם עיקר השמחה", ומטרתו "לעורר חסדים ולהמתיק דינים כידוע, היינו לעורר רחמי השם יתברך שיסתכל רק על כל הנקודות טובות שבישראל, ולא יסתכל על הרע שלנו כלל. עד שייכנס בלבנו רחמיו העצומים עד שיהיה נמשך שמחה עלינו" (ליקוטי הלכות, שבת ז, מו).
אותו קול שופר המעורר ומשבר, הוא גם זה המשמח ומחזק. שכן כל עיקר שִׁברון הלב וההתעוררות, נועדו כדי שנקום ונברח מן ההבלים שמפסידים את המתנה החדשה ולעורר אותנו לקחתה בשתי ידיים.
הבה נשמיע לעצמנו את העומק האמיתי שבקול השופר באלול: להתעורר לקול קריאת הצדיק שמשמיענו את תקוותנו העצומה, ואת הרצון הבוער לחדשנו לטובה, ולהכין עצמנו באהבה ובשמחה ובהתרוממות הרוח לרצות לקבל את התחדשות החסדים העצומים של ראש השנה.
התעוררתם? בואו לומר תפילה לחודש אלול (מאתר "תפילה")
