"חביבים ישראל," אומרים חז"ל, "שהם מקיימין כל המצות שבתורה הא כיצד? תפילין על ידיהם ותפילין על ראשיהם ומזוזה על פתחיהם וארבע ציציות על בגדיהם."

חביבים ישראל לפני בוראם, אביהם אוהבם, שהם מוקפים במצוות, והם מוסרים נפשם, גופם וממונם לקיים מצוותיו שציוום בכל לב ונפש; שבשעה שהם מקיימים מצוותיו כל עצמותיהם אומרות 'ה', מי כמוך!"

חביבים ישראל, שלא רק מצוותיו שציוום במפורש הם מקיימים בשמחה וחדווה, אלא אף מחפשים ומוסיפים עוד, מבקשים וכוספים אחר עוד מצווה, עוד מעשה של נחת רוח לבורא ולברואיו.

"הגה," כותב הרמ"א בהלכות פסח (סי' תכט), "ומנהג לקנות חיטים לחלקן לעניים לצורך פסח". מנהג. לא מצווה ממנין המצוות ולא חובה. מנהג לקנות חיטים לחלקם לעניים".

וחביבים ישראל, שמחבבים מצוותיו של הקב"ה, ומחבבים מנהגים שנהגו מקדמת דנא, ומחבבים את מצוות צדקה, עד כי אין ערוך לסכומי הכסף העצומים המחולקים מדי שנה לעניים ולמי שאין ידם משגת. ולא רק ל"עניים", שאין בביתם פת לבצוע כי אם לכולם. לכל מי שזקוק, לכל מי שאין ידו משגת כדי עריכת שולחן הסדר כראוי.

חביבים ישראל.

על הפסוק "משארותם צרורות בשמלותם על שכמם" אומרים חז"ל במכילתא: "אף על פי שבהמות הרבה הוליכו עמהם מחבבים היו את המַצוֹת" ובדרך צחות אפשר אולי לומר: אף על פי שבהמיות וגשמיות הרבה מוליך עמו עם ישראל, שעדיין לא זכינו לזכך ולתקן, מחבבים הם את המצוות חיבה שאין כמותה. גם אם נראה לעתים יהודי הנראה לנו כשקוע עד צוואר בבהמיות, "מוליך עמו בהמיות הרבה", אין זו מהותו האמיתית. בפנימיותו – המתגלית לעין כל בכל עת מצוא – חביב הוא, ומחבב את מצוות ה' אלקיו בחיבה שכמוה כאצבע אלקים המצביעה על גודל היקר והחשיבות של כל יהודי ויהודי באשר הוא שם, מצביעה ואומרת: ראו כמה חביבים ישראל, כמה מחבבים הם את המצוות, כמה אוהבים הם את אביהם שבשמים.

אשרי העם שככה לו, אשרי העם שאלה הם בניו, נדיבי לב ומעש, שמהותם טהורה וזכה, שחביבים הם לפני אביהם שקראם בנים, וחביב הוא לפניהם שקראוהו אב.