ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > חגים ומועדים > וישב יעקב בארץ מגורי אביו

וישב יעקב בארץ מגורי אביו

י״ז בטבת תשע״ז

מאמר לשבת חנוכה, שנאמר בסעודה שלישית על ידי הרב יצחק מאיר מורגנשטרן הי"ו, בשבת-חנוכה פרשת וישב תשס"ה.
השיעור נכתב על דעת השומע בלבד.

א] וברש"י הק': וישב יעקב וגו'. אחר שכתב לך ישובי עשו ותולדותיו בדרך קצרה וכו', פירש לך ישובי יעקב ותולדותיו בדרך ארוכה כל גלגולי סבתם לפי שהם חשובים לפני המקום להאריך בהם וכו'. משל למרגלית שנפלה בין החול, אדם ממשמש בחול וכוברו בכברה עד שמוצא את המרגלית, ומשמצאה הוא משליך את הצרורות מידו ונוטל המרגלית. ד"א וישב יעקב, הפשתני הזה, נכנסו גמליו טעונים פשתן, הפחמי תמה, אנה יכנס כל הפשתן הזה, היה פיקח אחד משיב לו, ניצוץ אחד יוצא ממפוח שלך ששורף את כולו. כך יעקב, ראה כל האלופים הכתובים למעלה, תמה ואמר, מי יכול לכבוש את כולן, מה כתיב למטה, אלה תולדות יעקב יוסף, וכתיב והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ניצוץ יוצא מיוסף שמכלה ושורף את כולם.

וצריך עדיין להבין סוד הענין שהתורה קיצרה בקורות ימי עשיו והאריכה במעשי אבות דיעקב אבינו, ומה נפק"מ לן בזה אם התורה האריכה במעשיו או לא. הנה מבואר בכתבי האריז"ל (פע"ח שער החנוכה, ובסידור הרש"ש כוונות חנוכה) דבשמונת ימי חנוכה מאירה הארה מבינה אימא עילאה עד מלכות תתאה בדרך ממעלה למטה וממטה למעלה ממלכות לבינה, והוא בחי' האור המאיר מן העולם ועד העולם (כמובא בכוונות מן העולם ועד העולם דשחרית ספר משנת חסידים וסדור האריז"ל למוהר"ר שבתי מראשקוב), היינו דהאור דחנוכה הוא בחינת האור אין סוף דראשית הבריאה, שמאיר מסוף העולם ועד סופו כמובא בספרים (ועיין לקו"ה או"ח חנוכה ה"ה א' ויו"ד כבוד רבו ה"ג י"ד וחו"מ ג"ח מהיתומים ה"ד ה'), והל"ו נרות דחנוכה הם כנגד ל"ו צדיקים שבכל דור המסתכלים באספקלריה המאירה והם כללות הצדיקים, והם כנגד ל"ו מסכתות הש"ס דהם כללות האור הגנוז שמאיר מסוף העולם ועד סופו מן העולם ועד העולם.

וביתר עמקות, זהו האור שמשיגים הצדיקים וכן כל יהודי ויהודי (בהעלמה) בשעה שמאיר אור החנוכה דהוא בבחי' מן העולם ועד העולם, היינו שתחילת ההתבוננות באלוקות של כל יהודי צריכה להיות בבחי' מן העולם שהוא האור הפשוט שהיה מאיר בראשית הבריאה, דהוא אור אין סוף ב"ה בבחי' הוא ושמו אחד, ואח"כ צריך להתבונן בזה שהש"י צמצם אורו הפשוט וברא כל העולמות, בסדר השתלשלות עד למקום שהוא נמצא בבחינות עולמות בריאה יצירה עשייה, ואיך שהוא מונח בקנאה תאווה וכבוד ואוחזו יאוש ועצבות ומידות רעות וכל הד' אבות נזיקין נטפלים כל העת אליו וכו'. אך זה הצמצום אינו כפשוטו, כמבואר בספר התניא ח"ב שער היחוד והאמונה, וממילא אפילו כשמתבונן בתוך הצמצום (שהוא אמת רק מצדינו בגילוי), צריך לזכור גם המציאות האמיתית שהכל הוא אלוקות גמור בהעלם. וזו ההתבוננות היא בבחי' ועד העולם.

ואז בשעה שאיש הישראלי מסתכל ומתבונן באור הזך והערב של נרות החנוכה, מיד יוצאת נפשו מרוב השתוקקות וגעגועים לאור א"ס ב"ה אשר הוא שורש נשמות ישראל, ונזכר איך שהאיר בתחילת הבריאה אורו יתברך בכל העולמות ולא היה שום צמצום וחושך בעולם והוא ההתבוננות במן העולם, ואח"כ ממשיך להתבונן שהיה צמצום באורו יתברך שהאיר מסוף העולם ועד סופו, ונבראו כל העולמות אצילות בריאה יצירה עשיה. ורואה את כל ד' בחינות, דומם צומח חי מדבר שנבראו ונמצאים איתו בעולם השפל הזה, והאדם עצמו היא הבחינה החמישית שבעולם הזה, והנה הדומם צומח חי מדבר (אשר הם באמת בחי' גילוי החיצוניות של האדם עצמו וכלולים בו) הם עומדים כנגדו ומפריעים לו להשיג המ"ט שערים דקדושה, והבחינה שלו עצמו עומדת כנגד שער החמישים, ומסתירה ממנו המציאות האמיתית, דהכל הוא אלוקות ואין עוד מלבדו.

ב] והנה הדומם הוא כנגד עולם העשיה, והצומח כנגד עולם היצירה, והחי כנגד עולם הבריאה, והמדבר הוא כנגד עולם האצילות, והם כנגד ד' אותיות דשם הוי"ה ב"ה, והיהודי עצמו הוא כנגד קוצו של יוד והוא בחי' עולם אדם קדמון, ודרך כל בחינות אלו אפשר לו לאדם להשיג קדושת העולמות א"ק ואבי"ע. אך למעשה כל אלו הה' בחינות הם מבלבלים האדם מלהתבונן באורו הפשוט דאין עוד מלבדו, דבשעה שרואה הבתים והחפצים הדוממים וכו' עולות בדעתו מיני מחשבות מדוע אין לו בית יותר יפה וכו' ומסתכל בכל החסרונות שיש בהם וכד', וכן בצומח דרואה האילנות מלבלבים ומתבונן בהם ומסתכל ביופים החיצוני וכו', וכן כשרואה החיות והעופות מתהלכים ומעופפים בזה עולם הוא מתבונן בהם ובדרך הילוכם וכד', וכ"ש כשמתבונן בבחי' המדבר שהם כל בני האדם, דרואה ומתבונן בהם איך שפרצופיהם אינם שוים ודעותיהם אינם שוות, ויש בהם מיני מחלוקות וכו'. וכן בשעה שיהודי מתבונן בו בעצמו, אזי מיד עולה על ליבו כל מה שעובר עליו ברוחניות ובגשמיות, דהוא כל העת חשק שיגדל להיות אילנא רברבא בנגלה ובנסתר ושיהא גאון וחסיד הגדול ביותר במעלה, וכן שיהא לו שפע ועשירות הגדולים ביותר ושתמיד יושפעו לו כל הישועות הנצרכות ומתאכזב שלא זכה לכך, ועוד כל מיני מחשבות של עצבות ומרה שחורה המכסים אור אלוקותו ית' שמו. וכל זה גורם שיסיח דעתו מאור המופלא רום מעלה דהאור הפשוט א"ס ב"ה שנמצא בהעלם בפנימיות כל הבריאה.

ג] ולזכות לזה הוא ע"י התבוננות דנרות חנוכה, דרואה שם האור הזך ונזכר בשורש השרשים שהוא בבחי' מן העולם כנ"ל ונזכר בבחי' דע מאין באת (מסכת אבות ג), היינו ששורשו הוא מהאור א"ס ב"ה, ומה שהיה הוא שיהיה שהאור א"ס ב"ה נשאר תמיד קיים דהצמצום הוא שלא כפשוטו כמבואר בספרים הק' כנ"ל, ואזי האדם נזכר ברוח אלוקים מרחפת על פני המים (בראשית א, ב) ויאמר אלוקים יהיה אור (והוא האור הגנוז כפירוש רש"י שם) והאדם עצמו הוא אין ממש דהכל הוא אורו הפשוט א"ס ב"ה, ואזי חוזר היהודי ומתבונן בנרות החנוכה וחוזר לראות בהם כל מציאות הדצמ"ח, ואח"כ מתבונן בעצמו במקום שהוא מונח באותה העת. וצריך להעלות כל המציאות חזרה לשורשה בבחי' מן העולם ועד העולם כנ"ל, היינו שיורד מבינה שהיא בחי' עלמא דאתי, בחי' אור א"ס ב"ה למלכות שהיא בחי' העולם הזה עלמא דפירודא ולעלות חזרה לבחי' העולם העליון, בינה. דאם לא יעלה כל בחי' השבירה לבחי' עלמא דאתי יפול הוא עצמו לבחי' השבירה בבחי' קוצר רוח הפך האמונה שהיא בחי' ארך אפיים, בסוד ארץ ישראל, וכמו שנאמר אצל משה רבנו ע"ה (סנהדרין קיא ע"א) מה ראה, ארך אפיים ראה (ועיין לקו"מ ח ס"ק ט וקנה).

והנה עיקר הדרגה דארך אפיים שהוא בחי' קדושת ארץ ישראל בחי' אמונה כנ"ל הוא בשעה שמתבונן בבחי' הדומם שהם האבנים והבתים וכו', אזי רואה בהם אבנים טובים ומרגליות שמאירים באור יקרות, (וכמו שמובא בספר "בת עין", דאבני ארץ ישראל מאירים כאבנים טובות ומרגליות), והוא האור שמגלה שהכל הוא אלקות, ומיד מתלהב ומתפעל לבו של היהודי מכל הסתכלות בדומם והוא בבחינת קדושת ארץ ישראל. וכן בשעה שמתבונן בבחי' הצומח, אזי כל מקום שפוגש באילנות טובות ודשאים, רואה בעיני שכלו שהולך ומטייל בתוך פרדסים נאים ויפים דגן עדן התחתון. וכן הוא בבחי' החי כשמתבונן ומסתכל בבהמות והחיות והעופות, רואה איך שכל החיות והעופות שבעולם קוראים ומרננים אליו ית' כל אחד בשיר המיוחד לו, וכן כשרואה בחי' המדברים שהם בני האדם, רואה בעיני שכלו איך שכל העולם עוסקים רק בגילוי אלוקות ובצרכי שמים, יהיה מי שיהיה. ובשעה שבא להתבונן ולחשוב מבחינת עצמו שהיא הבחי' החמישית כנגד קוצו של יו"ד כנ"ל, אזי צריך לראות עצמו בבחי' מן העולם ועד העולם כנ"ל, היינו שמתבונן בזה ששורשו הוא מהאור א"ס ב"ה, ורואה איך שהוא שב ממקומו הנמוך שהוא בחי' מקום הקוצר רוח הפך האמונה, לבחי' ארץ ישראל בחי' אריכות הרוח, לאור א"ס ב"ה, ועל זאת הש"י משפיע עליו כל הישועות שזקוק להן בכל העניינים ברוחניות ובגשמיות וכל מה שצריך דכלום חסר בבית המלך, דבשעה שנכללים במלכו של עולם ומתבטלים לפניו אזי הוא בבחי' כולו אור כולו אלוקות שלהבת י-ה.

ד] וכל זה הוא היפך בחי' עשו הרשע דהתורה הק' קיצרה בתולדותיו דהוא בבחי' קוצר רוח ועבודה קשה והוא עייף (בראשית כה), ואילו אצל יעקב אבינו האריכה התורה הק' בתולדותיו דהוא בסוד האמונה וקדושת ארץ ישראל בסוד אריכות אפים, היינו שמרגיש בנפשו שהכל הוא רק טוב הגמור, וכל הבחינות דדומם צומח חי מדבר כולם הם על צד הטוב והמושלם ביותר, וכן הוא בעצמו כדבעי למהוי ולא יוכל לבלבלו שום מונע ח"ו ולהפילו מעבודתו והוא בחי' ארך אפיים, בחי' אמונה. וזה בחי' סלח נא דיום הכיפורים, דעיקר הסלח נא שמבקשים מאת הש"י ביום כיפור הוא ע"כ שפגמו בכבודו ודיברו סרה על ארץ חמדה ופגמו באמונה הקדושה, איך שהש"י מתנהג עם כל יהודי בדרך הטוב ביותר, ומבקשים סליחה ומחילה על הא דנפלנו למציאות ההסתרה של הדצמ"ח שסובב אותנו, וגם נפלנו בדעתנו כל אחד ואחד ממצבו העצמי, ולא האמנו דהש"י מתנהג עמנו בתכלית ההשגחה בפרטי פרטי פרטות בין בכל בחי' הדומם צומח חי מדבר הסובבים אותנו ובין בכל מצבי האדם ברוחניות ובגשמיות (ועיין בלקו"מ ח"ב ז' דע"י סלח נא דיום הכיפורים נעשה חנוכה, סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך וכאשר נשאתה, הוא ראשי תיבות חנוכ"ה).

ה] והצדיק הוא בבחי' קוצו של י' דשם הוי"ה, דהצדיק רואה איך שכל דומם צומח חי ומדבר הכל הוא אלוקות, וכן איך שהוא עצמו בטל באלוקות, ונכלל לגמרי בשם הוי"ה ורואה ומשיג איך שהכל בכל הוא הטוב הגמור, ואין שום דבר בעולם שהוא לא גילוי של יחודו ית"ש. ועבודת הצדיק היא בשלימות הארך אפיים, בסוד שם ע"ב שכולו חסד (חסד בגימ' ע"ב) והוא נעשה מג"פ ע"ב אותיות, וג"פ ע"ב הוא כמספר גבורה, דהכל הוא חסד הגמור של הש"י וכל הגבורות הם באמת חסדים טובים, והוא סוד אריכות אפיים של זה השם (ע"ב) כמו שביארו הקדמונים שזה השם צריך לאמרו דייקא באריכות הרוח, באופן שמתבוננים איך שכל הגבורות הם חסדים גמורים, ואז מתחילים להאיר השמות הק' הנ"ל. והוא הסוד שהצדיקים האריכו כ"כ בברכות החנוכה בדבקות נפלא מאוד, והוא בבחי' אריכות הרוח והורידו והשפיעו קדושת ארץ ישראל שהיא בבחי' ארך אפיים כנ"ל, דהם ראו והשיגו שכל הנהגת הש"י הוא בבחי' אריכות אפיים בבחי' אריך אנפין ורב חסד, ואין שום דבר בעולם שאינו נכלל באור האלוקי.

וזה בחי' יוסף הצדיק, דיוסף היה איש מצליח (בראשית לט, ב) וחש והשכיל דהיה ה' עימו בזמן שהיה בבור בבית האסורים ועוד בגלות הקשה ביותר בארץ לא להם במצרים, ואין זו עבודה פשוטה כלל וכלל. והכל תלוי בעבודת התפילה, ושורש התפילה הוא חכמה, בסוד אבא, שהוא חכמה, יסד ברתא שהיא מלכות תפילה (זוהר רעייא מהימנא רנח ע"א), דכל עבודת התפילה היא בסוד העלייה למוחין דאבא בבחי' דע לפני מי אתה עומד (ברכות כח ע"א) היינו דמ"י הוא כנגד ספירת הבינה שיש בה נ' שערים כמנין מ"י, ולפני מ"י הוא בבחי' חכמה שקודמת לבינה, דעיקר עבודת התפילה הוא לראות איך שהכל הוא אור אלוקי, וגם בשעה שיהודי מתבונן במנורה אזי רואה ויודע שהכל הוא אור אלוקי, וזה עיקר סוד התפילה בבחי' כתונת בד קדש ילבש (ויקרא טז, ד) דתכלית התפילה היא להגיע לבחי' בד קדש ילבש, שיתלבש באור שהוא בבחי' קודש והוא אור החכמה. וצריך להתלבש באור באופן שהדומם צומח חי מדבר, שהם כנגד המ"ט שערים, ובחי' עצמו שהיא כנגד שער החמישים, יהיו כולם כלי לגילוי אלוקותו ויחודו ית"ש.

ואע"פ שלמעשה אין שום מחשבה תפיסא ביה כלל, וכל העולמות הם רוחניים ואין האדם הגשמי יכול להשיגם, מ"מ הש"י נתן לנו ג' דרכים איך להשיגו. הא', היא ע"י דבקות בשמותיו הקדושים וזו עבודה בבחי' לאה. הב', ע"י בחי' ההתבוננות באורות הק' והיא עבודה בבחי' רחל. הג', ע"י בחינות בריאה יצירה עשיה, ואין הכוונה בזאת להשתמש בהם באופן שמחשיבם לאלוקות ח"ו, אלא רק להשתמש בהם בתורת כלים לגילוי אלוקותו ית"ש, והוא על דרך לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני (שמות כ, ג), היינו שאסור לעשות אלוקים אחרים ולהשתמש בעולמות בריאה יצירה עשיה, שהם עולמות הפירוד, על פני, היינו במקום עולם האצילות דהוא גילוי פני ה'. רק שצריך לידע שבי"ע שהם כנגד בחינות הצומח חי מדבר והאדם עצמו, הם בעצמם יכולים להביא האדם לידי דבקות בהש"י, והוא ע"י שלא מסתכל בהם כלל ומפשיט עצמו מהם ואינו רואה צורתם הגשמית (שהוא איסור חמור לצייר ציור אלוקי בציורי הגשם), וחושב ויודע שהכל הוא אלוקות (בהעלם) ומעלה הדצח"מ מעולם העשיה, היינו מהכלים החשוכים והשחורים שמביאים האדם לידי קנאה תאווה וכבוד ועצבות, אל עולם היצירה אשר שם הכלים הם של אהבה ויראה טבעיים, ומסתכל ומתבונן על כל מציאות העולם באופן שמעורר האדם לאהבה ויראה, ואח"כ מעלה אותם לעולם הבריאה שהוא בבחי' בינה, התבוננות, היינו שמעמיק מחשבתו בהם ומגדילם ומציירם בציור רוחני ויש לו מזה אהבה ויראה שכלי ואח"כ עולה לבחי' אצילות בחי' החכמה היינו שמבטל כל המציאות בביטול הגמור, ואז בשעה שהאדם חושב ומתבונן בשמות הק' וחושב מהאור דבחי' עולם האצילות, אף שרואה את מציאות כל הבריאה באותה שעה, אעפ"כ מציאות הבריאה לא מבלבל אותו, אלא אדרבה כל הבריאה מתהפכת ומזדככת באופן המאיר וממשיכה על האדם אהבה ויראה אין סופיים.

ואח"כ עולה למדרגה דבחי' וראיתיה לזכר ברית עולם (בראשית ט, טז) היינו שצריך האדם להתבונן בבחי' עצמו, שהיא בסוד בחינת א"ק (אדם קדמון) הכולל כל המציאות, דבגוף האדם בעצמו נעלמת הדבקות הגדולה ביותר בסוד להיות לי ברית עולם, דהש"י כביכול כרת ברית עולם, דע"י התבוננות האדם בכלים שלו ובמציאות שלו יכול להשיג הכלי הגבוה ביותר להשגת אלוקות בסוד שער החמישים בבחי' מן העולם ועד העולם, דכל אדם בשורשו יש לו בחי' שער החמישים, וכאשר רואה הדומם צומח חי מדבר, ומסתכל עליהם בהסתכלות אלוקות, אזי הוא מרים את כל הבריאה בבחי' השלהבת אש דכולו טוב, ויוכל אח"כ להשיג החידוש דהוא עצמו וכל מה שעובר עליו, זה בעצמו הכלי הגדול ביותר להשגת אלוקותו ית' שמו.

והוא סוד החנוכה דמן העולם ועד העולם הנ"ל, דתחילה צריך להתבונן ולחשוב מתחילת המציאות שהיה אורו הפשוט מאיר בכל העולמות, ואז עשה הש"י צמצום ונעשית מציאות העולם הזה, וכל עבודת האדם היא להעלות המציאות של זה העולם לבחי' ועד העולם, היינו להעלות ולכלול הכל שוב לאורו ית', ולשוב לבחי' שלהבת י-ה לבחי' אריך שהיא אריכות הרוח דיעקב, היפך מקוצר רוח דעשו, דאסור לאיש היהודי להיות מופרע מכלום, דבאמת כל מציאות הבריאה שכוללת כל הדצח"מ מפריע ומבלבל האדם מלהתדבק באלוקים חיים, ולכן צריך תמיד לעוררה אהבה ויראה טבעיים, דעל ידם העולם נהיה מאיר בסוד שלהבת אש, וצריכים תמיד לזכור איך שהכל הוא אור א"ס, ומה שעשה הש"י צמצום ונהיה מציאות העולם הוא שע"י עבודתנו נזכך ונעלה הבריאה שוב לשורשה.

וזה בחי' כתונת הפסי"ם דיוסף דמובא במדרש (בראשית רבה פר' פ"ד) דפסי"ם הוא ר"ת פוטיפר סוחרים ישמעלים מצרים, היינו דכל הרפתקאות דעברו על יוסף הצדיק הן בחינות לבושים וכלים שעל ידם משיג הצדיק אור אלוקו ית' שמו, וכן הוא אצל כל אדם, דכל המעברים והמשברים שהרבש"ע מתנהג עימו, הם לא על חינם אלא הם כלי ומהלך להשגת אלוקות, וכל בחינות הדומם צומח חי מדבר אינם צריכים להפריע ולבלבל אותו מעבודתו, ואם לא יתפעל מחיצוניותם ולא יפול לבחי' קוצר רוח מהמציאות שעובר עליו (עד שאינו רוצה לחשוב ממצבו ועובר עליו עוד יום ויום והזמן חולף עובר בלא כלום), אזי אדרבא, ישכיל ויבין דכל מציאותו וכל מה שעובר עליו הם הם בעצמם יביאו אותו להשגת אלוקות, עד לבחי' שער החמישים הגבוה מהכל.

ו] והצדיק הוא בבחי' נער גם בזקנותו בבחי' (תהילים לז, כה) נער הייתי גם זקנתי, דכולו בבחי' התחדשות בכל רגע ורגע, דהצדיק מגיע לדבקות עצומה ונוראה יותר ויותר מכל מה שעובר עליו כל ימי חייו, והוא באמת תיקון העוונות בשלמותם ע"י כך שהאדם שמח וטוב לב בכל יום שהוא חי, דבכל יום שחי הוא זוכה ליותר אור ויותר דבקות (ועיין חיי מוהר"ן רעב וספורי מעשיות בהמעשה הנוראה של ז' בעטלערס בהספור של הבעטליר הראשון שהיה זקן מאוד, ואעפ"כ הוא יניק ולא התחיל לחיות כלל וכו' והיה זקן נגד כל הזקנים הנזכרים שם ועיין בשיחות הר"ן נא), וזה הכלי החשוב ביותר, היינו שצריך להיות בבחי' גם זקנתי דהיא בחי' אריך בחי' אריכות אפיים, היפך בחי' עשו הרשע שכולו קוצר רוח והוא שבור מכל המציאות שעובר עליו בהאי עלמא מכיון שאין לו שייכות עם אלוקות, וכל העת נופל למשברים ששוברים לגמרי את רוחו ונפשו. משא"כ הצדיק דמצד אחד הוא בבחינת נער הייתי ומחדש כנשר נעוריו ומתחיל כל העת לגמרי מחדש, ומאידך גיסא הוא בבחי' גם זקנתי בבחי' סבא דסבין זקן דקדושה. וזה בחי' המלאך מט"ט שהוא נער בבחי' יוסף הצדיק (עיין זוהר מדרש הנעלם קכו ע"א ורעיא מהימנא רעז ע"א) שעבד בדבקות שנקרא "גם זקנתי", וכמו שהחת"ס היה אומר דכשהוא עסק בחשבון הנפש ביום כיפור בימי נעוריו היה מגיע לדבקות הגדולה ביותר למעלה למעלה מכל הדבקות. ואנו רחוקים מלהבין זאת המדרגה מחמת שאנו נמצאים בדר"כ בבחי' קוצר רוח בחי' הסתרה, וצריך להפכה לבחי' ארך אפיים ולעלות הבחינות דומם צומח חי מדבר עד לשער החמישים כנ"ל, וע"י שמהפכים כל מציאות חיינו לדבקות באלוקות והתבוננות באלוקות זוכים לחיות כל העת בשמחת הלב בבחי' והוא נער, מט"ט.

ז] ואף דאין זה פשוט כלל ועיקר דכל אדם נמצא בבחי' קוצר רוח, דיש לו הרבה מפריעים, ותמיד מרגיש בבחי' חיסרון ובפרט כשמגיע לזיקנה, וכמו שמבואר בספרים הק' דטעם הדבר שימי חייו של האדם הוא שבעים שנה כמאמר הכתוב (תהלים צ, י) ימי שנותינו בהם שבעים שנה, דשבעים שנותיו הראשונות של אדם הם כנגד בחי' הזעיר אנפין, דהוא כנגד ספירות חג"ת נהי"ם (חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות, כ"א כלול מי'), וכשמגיע לימי הגבורות שהם כנגד ספירת המלכות האמיתית (ולא בחי' המלכות דעטרת היסוד דז"א) ונעשה בבחי' זקן ומיואש בלי חיות, דייקא אז פותחים לו לאדם הדרך להשיג המלכות האמיתית. והוא בבחי' תיקון חטא אדם הראשון, דאדם הראשון לא תיקן סוד הזקנה כראוי וכנכון ולא השלים העבודה של תיקון כל רגע בחייו, להפכו שיהא הכל אלוקות כולו אור וכולו יחוד, ולשמוח בימי הזקנה ובכל יום ויום שעובר עליו מה שעובר (שהוא בחי' זקנה ברוחניות) ולראות איך שהוא כולו אלוקות.

וזה בחי' חנוכה, לשון חינוך שהוא התחלה והתחדשות, היינו שמתקנים בחי' המיתה שהביא אדם הראשון לעולם ע"י שהופכים בחי' הזקנה מיתה לבחי' נערות בסוד נער הייתי גם זקנתי, בבחי' המלאך מט"ט בסוד יוסף הצדיק שנאמר אצלו והוא נער (בראשית לז), דהוא מגלה העבודה של הנערות וחינוך והתחדשות דקדושה בכל רגע ורגע ועובד את הש"י ביתר שאת ויתר עוז, ופוסל את הראשונות ע"י שעובד את בוראו בהתחדשות הגדולה ביותר, ובכל זאת הוא גם בבחי' "גם זקנתי" והוא בחי' זקן ויניק מלאך מט"ט, שהוא מהפך כל בחינות הדומם צומח חי מדבר לאלוקות, ובעיקר הוא זוכה להפוך כל רגע מימי חייו לכלים דקדושה להשיג שער החמישים, ע"י שהוא מאמין באמונה שלמה שכל מה שעובר עליו בימי חייו וכל מעשיו הם כלים הגדולים ביותר להשגת אלוקות, דיהודי צריך להאמין בכל ליבו דהקב"ה עימו בתכלית וכל מה שעושה וכל מה שעובר עליו בכל רגע הוא להביאו לתכלית תיקונו הגמור, והוא עיקר הסלח נא שמבקשים ביום כיפור (כנ"ל כמובא בלקו"מ) שעל ידי זה נעשה חנוכה, דהוא על כך שפגמנו באמונה דלא האמנו בשלמות בהשגחתו ית' דצריך להאמין דהקב"ה משגיח על בניו בתכלית ההשגחה לטובה בסוד נער הייתי גם זקנתי, בסוד זקנה דקדושה שהיא בחי' חנוכה, בחי' חנוך מט"ט.

ח] וזוהי תכלית מדריגת האמונה, להיות בבחי' נערות וזקנה כאחד בחי' המלאך מט"ט בסוד יוסף הצדיק, דבכך ניתקן חטא אדם הראשון דפגם בכך כנ"ל והביא מיתה לעולם, בסוד ימי שנותינו בהם שבעים שנה (תהלים צ) דאז נתעורר ענין המלכות שהיא בחי' החושך וההסתרה, בחי' מיתה. ותחיית המתים נעשית ע"י שמחיים את מידת המלכות ויודעים בבירור ומאמינים באמונה שלמה שע"י שהאדם יהרהר בתשובה וישוב מכל החטאים שעבר, אזי כל מאורעותיו וכל מה דעבר עליו יתהפך ויהיה לכלים גדולים ויפים והמשובחים ביותר ששייך להיות בעולם, וע"י הכלים הללו הקב"ה יקרבו אליו ויזכהו לעשות שליחותו בעולם ולמלא הכוונה העליונה.

והוא בסוד דאמר יוסף הצדיק והנה קמה אלומתי וגם ניצבה (לקמן לז, ז) היינו שצריך להאמין באמונה שלמה שכל מה דעובר על האדם הוא בבחי' תקומה והתחדשות, דיוסף הצדיק על אף שעבר עליו כ"כ הרבה בחינות ומעברים היפך קמה אלומתי בכ"ז הוא האמין באמונה שלמה דהכל הוא בבחי' קמה, ונהג בעצמו בבחי' "נער הייתי" דהתנהג בנערות ובהתחדשות בבחי' והוא נער, "גם זקנתי" דתמיד חי בסוד מן העולם ועד העולם כנ"ל דיחד בכל עת בחי' האור א"ס דקודם הבריאה עם אור א"ס שלאחר הבריאה, דא"א לחיות עם הנקודה שהכל הוא בסוד הטוב הגמור מבלי שיאמין שיתגלה לעיני כל אור א"ס ב"ה בבחי' מן העולם ועד העולם, דלבסוף נזכה לראות איך הקב"ה יתנהג עימנו ויביאנו לתקון השלם וכל יהודי יגיע למקומו הראוי והנכון לפי בחינתו ויחודו אשר צריך ליחד את בוראו.

וזו הדעת צריך כל יהודי להשיג בחנוכה והוא בסוד מן העולם ועד העולם כנ"ל, דבחנוכה יהודי זוכה לראות איך כל המציאות כולה אור, ומשיג את בחי' האור א"ס של קודם הבריאה, ויודע שאותו אור א"ס הוא גם לאחר שנברא העולם, ועי"כ יכול לתקן הדומם צומח חי מדבר ובעיקר את בחי' שער החמישים הכלולה בו בעצמו כנ"ל, עד שיהא נכלל בסוד והנה קמה אלומתי וגם ניצבה, וכל הבריאה תסובינה אלומתי וכדאיתא בחז"ל הק' דהצומח מריבים זה עם זה ואומרים בשבילי נברא העולם (ילקוט שמעוני בראשית לו סימן קמ). וכל בחינות העלמה של הבריאה הוא רק בבחי' שביל, דיהודי צריך לדעת דכל הבריאה הם שבילים לחמישים שערי בינה ול"ב נתיבות חכמה, דהם צריכים להביא אותו להשגת אלוקות, וכאשר יהודי זוכה לילך בזו הדרך זוכה לשלמות התשובה, דחנוכה הוא הגמר של יום כיפור כנ"ל, דעיקר הסליחה ביום כיפור הוא על הא שדברו סרה בארץ ישראל, שהיא בחי' האמונה הקדושה בחי' ארך אפיים, והפגם היה שראו בכל המציאות חושך ואפילה בחי' קוצר רוח, וזה בחי' חטא אדם הראשון דעץ הדעת וע"כ נגזר עליו המיתה דבחי' שבעים שנה דפגם בבחי' האמונה וההתחדשות דבחי' נער הייתי גם זקנתי בחי' חנוך מט"ט בסוד חנוכה כנ"ל ונפל לבחי' קוצר רוח ונתקצרו ימיו והביא מיתה לעולם, ותחיית המתים היא ע"י תשובה על שדברו נגד ארץ ישראל, ולתקן זה צריך לבחי' אריכות הרוח ולכנוס לשם ע"ב, הוא בעצמו בבחי' אריכות הרוח שהוא שילוב חסד וגבורה (דהשם ע"ב כלול מג"פ גימ' גבורה כנ"ל), דכל הגבורות הם חסדים בבחי' מן העולם ועד העולם, וכל מה שעובר עליו הם כלים להביא אותו לאור א"ס ולהרגיש שהכל אלוקות וכולו יחוד.

וע"י זה מתעורר השם של קמ"ה אלומתי וגם נצבה (והוא משם ע"ב הקדוש) דהק' של קמה הוא בבחי' ה' בחי' המלכות, השכינה הק', שרגליה ירדו מוות לחיצונים, ונהפך הה' לק', וע"י שאדם עולה לבחי' מ"ה היינו לבחי' ונחנו מה (שמות טז) ומתבטל לגמרי לאלוקותו ית' שמו בסוד מן העולם ועד העולם, והוא בטל ומבוטל לאלוקות כמו יוסף הצדיק, אזי זוכה לבחי' והנה קמה אלומתי וגם נצבה, וזוכה לאריכות הרוח ולסוד נרות החנוכה שיכולים להתחנך ולהתחדש לגמרי בסוד חנוך, מט"ט, ולהשיג שכל מה שהיה וכל מה שיהיה כולו הוא אור א"ס כולו יחוד בתכלית ולזכות לנצח החושך בתכלית הנצחון.

ולגלות בעולם האור החנוכה דהוא אורו של משיח בסוד (תהלים קלב, יז) ערכתי נר למשיחי, והאור של משיח צדקנו תלוי בכל אחד מישראל ובעבודתו, דכל יהודי הוא כנגד הקוצו של יוד שבשם הוי"ה דהוא האור של משיח, וכאשר יהודי יכנוס לסוד נער הייתי גם זקנתי ויראה ויתבונן שהדומם צומח חי מדבר וכל הסובב אותו הכל הם כלים לאלוקות, ויכנס עוד לשער החמישים שהוא בחי' פנימיות האדם עצמו ויתחיל לשמוח עם אלוקותו ית' והוא ע"י שתי הבחי' "נער הייתי" בהתחדשות שמתחיל להתחדש כל העת ביתר שאת וביתר עוז, "וגם זקנתי" שיתחיל לשמוח עם כל מה שעבר עליו כל ימי חייו ויידע דהכל הם כלים לגילוי אלוקותו ית"ש, ועי"כ יזכה להשגה דבחי' מן העולם ועד העולם, לאור א"ס ב"ה ולכל מיני השלמות שבעולם, ויזכה שוב להיכלל ברבש"ע בתכלית, וע"י ההתבטלות באלוקים חיים בתכלית יזכה לתקן פגם הדיבור דכנגד ארץ ישראל ונגד האמונה, ולאריכות ימים ושנים בחי' אריך שהוא תיקון לחטא אדם הראשון בסוד תחיית המתים, בסוד השלום הכללי והפרטי שצריך להתגלות בחנוכה, דכאשר יש לו לאדם שלום בעצמיו אזי יכול להיות בשלום עם כל העולם כולו (עיין לקו"מ לג), דהאדם הוא בבחי' עצם מעצמי ובשר מבשרי והוא בסוד השלום הכללי והפרטי, שעל ידו יתגלה אורו ית' בעולם, אור הגאולה השלימה.

וזהו דאיתא בדברי חז"ל הק' (ברכות לא ע"א) א"ר חייא בר אבא לעולם יתפלל אדם בבית שיש בו חלונות שנאמר וכוין פתיחן ליה וגו' וכך נפסק להלכה (טור סימן צ) דצריך להתפלל דייקא בבית שיש בו חלונות, ולכאורה אין זה מתקבל על הדעת, דהרי הש"י ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין ולית אתר פנוי מיניה כלל וא"כ מה שייך לומר דהתפילות אינם עולים למעלה רק בבית שיש בו חלונות, ונראה לבאר עפ"י הנ"ל דהנה שם בגמ' איתא יכול יתפלל אדם כל היום כלו כבר מפורש על ידי דניאל וזמנין תלתא וגו'. והנה צריך להבין אמאי באמת לא יתפלל אדם כל היום ומדוע תיקנו רק ג' תפילות ביום, אלא דכל זה בא להשמיענו דעיקר העבודה הוא לא רק בעצם עבודת התפילה אלא העיקר הוא דצריך להאמין בעליית התפילות ובקבלת התפילות, דיהודי צריך לידע שהרבש"ע משגיח עליו כל העת והוא א-ל שומע תפילה ותחנונים, וזה הענין דמבואר בספרים הק' שבחנוכה ניתקן מידת ההוד היינו שיודעים ומודים שהקב"ה מנהיג ומשגיח על כל העולם בתכלית ההשגחה, וצריך להאמין דהקב"ה מנהיג את כל הדומם צומח חי מדבר ועל האדם עצמו בתכלית ההנהגה וההשגחה, לתיקונו השלם באופן נפלא מאוד.

וזה סוד מן העולם ועד העולם, שצריך לדעת דנשמות ישראל הגיעו מבחינת האור אין סוף ולידע נאמנה שצריך לשוב אל האור א"ס, ולא רק לאחר הפטירה יגיעו לאור א"ס ב"ה דהקב"ה בוחר בחיים, דכל הפגם של המיתה שנגזר באכילת עץ הדעת הוא דאדם לא האמין בהטבת הא-ל עד הסוף וממילא נתגלתה ביתר שאת בחי' הפירוד בחי' המלכות האמיתית דאפשר דיש חלילה איזו נקודה דהקב"ה לא ינהיג בה את האדם בשלמות, ואז מתעורר העצבות ומרה שחורה שורש המיתה שנגזר בחטא אדם הראשון ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ועבודותינו היא להביא האור של תחיית המתים כבר עתה, ולתקן מידת ההוד להיות כולו מונח בהודאה למלך א-ל חי וקיים מן העולם ועד העולם ולהיות כולו שלהב"ת קודש לה' הכוללת כל הגוונין דהכל הם אורות נפלאים וזכים, וצריך להאמין ולידע דהתפילות בוקעים דרך החלונות ואף שלא מתפללים כל היום ולא מתפללים בשלמות, דלא צריכים דייקא השלמות אדרבה אסור לחפש רק תכלית השלמות דאין שייך שלימות אצל הנאצל, ואפי' דודאי צריך להיות יותר ויותר שלם אך זה אינה סתירה לכך כלל.

וזה דרכו של יוסף הצדיק בבחי' "נער הייתי גם זקנתי" דמצד אחד הוא מתחדש לגמרי בכל רגע ורגע בבחי' והוא נער, ומאידך גיסא היה בבחי' "וגם זקנתי" זקנה דקדושה דנמצא תמיד בשבח והודיה עצומה להש"י על כה מה שעבר עליו עד היום הזה, ותחילה עושה תשובה על כל מה שפגם ויודע שסוכ"ס יגיע לתכליתו הנרצה, וכל מה דעובר עליו הם הכלים הגדולים ביותר להביאו אל השלמות הגמור ואל האור אין סוף ממש, ואדם צריך להאמין שיש חלונות היינו להאמין באמונה תמימה דהקב"ה בוקע חלוני רקיע ומקבל תפילותיו ברחמים וברצון, ויודע וחש דהש"י נמצא איתו כענין ויהי הוי"ה את יוסף, דהנה יוסף עם שם הוי"ה עולה בגימ' יעקב, ויעקב הוא אתוון י' עק"ב היינו צריכים להעלות כל העקביים לשלמות למקום שהיהודי צריך להגיע, וזה ויהי ה' את יוסף דיוסף הצדיק זכה לבוא לבחי' י' עק"ב וזכה תמיד להסתכל על הסוף והתכלית בבחי' מן העולם ועד העולם והיה דבוק בתחילה ובסוף בהש"י בשלמות, והמשיך כוח לכל הדורות כולם שיהודים יאחזו בזו המדרגה, ולתקן בחנוכה מידת ההוד ליתן תמיד שבח והודיה להש"י.

וזה בחי' דעה חכמה לנפשך והיא כתר לראשך, דהל"ו נרות הם כנגד הל"ו צדיקים שבכל דור דמקבלים אנפי שכינתא בכל יום (סוכה מה ע"ב, לקו"ה יו"ד כבוד רבו ה"ג טז), ומבואר בכתבי הבעש"ט הק' דהשכינה כוללת כל בחינות הדומם צומח חי מדבר, והביאור דהנה יש הרבה צדיקים שדבוקים יומם ולילה בבורא ית', אך רק הצדיקים האמיתיים זוכים לחזות כל יום באנפי שכינתא, והם ממשיכים הדעת דכל בחינות הדומם הצומח החי המדבר והבחינה שלו עצמו שכולם בכללות הם בחינת נפש, הכל בכל נעשה אצלם כלי לגלות יחודו ית"ש, ושום דבר אינו מפריעם, דהכל עולה אצלם למעלה למעלה לבחי' החכמה אצילות, למקום התגלות פני הוי"ה, וכאשר אדם בא לזה המדרגה אזי נפשו מתעלה לבחי' המלאך מט"ט בבחי' נער הייתי גם זקנתי, והוא בבחי' מן העולם ועד העולם דכוונת חנוכה כנ"ל, דחיי האדם וכל המעברים שעוברים עליו הם הם עולמו, וכל הדומם צומח חי מדבר הם עצמם ימי חייו, ומתחילת ברייתו עד סוף ימי חייו כל הדצמ"ח שסובבים אותו כלולים בבחינתו.

וכאשר אדם נמצא בבחי' קוצר רוח כמו אצל פרעה ואצל עשיו הרשע, אזי כל מציאות חייו נראה אצלו כפגום, ובאמת הוא פגום כל זמן שלא שבים בתשובה שלמה אל הש"י, אך לאחר ששבים בתשובה, צריכים לאמונה איתנה בבחי' מן העולם ועד העולם, היינו שצריך לזכור בשורשו הוא מהאור אין סוף, ולשם הוא צריך לשוב ולהכלל באור א"ס, וצריך להאמין באמונה ברורה ונאמנה בהטבה של המלך, דכל יהודי חייב להאמין כי טוב הוי"ה בתכלית הגמור, וצריך לילך בדרך של "נער הייתי" היינו להתחדש כנשר נעוריו בכל רגע ולהתחיל כל העת לחיות לגמרי מחדש, "וגם זקנתי" שצריך להאמין באמונה שלמה דכל מה דעבר עליו עד עתה הם עצמם כלים לאלוקות, וכשמזכך עצמו במחשבות קדושות אלו אזי רואה איך כל גופו נעשה שלהבת קודש בבחי' איש האלוקים, וכמו שכותב ר' נתן דהצדיקים היו בבחי' איש האלוקים, וכן כל יהודי צריך לכלול עצמו להיות בזו המדרגה ע"י ההתבטלות לפני המלך ולראות ולהתבונן בהטבה של המלך, ובעיקר ע"י שרואה ומתבונן באור החנוכה המאיר מן העולם ועד העולם, וע"י זה מתקן פגם הכבוד דארץ ישראל פגם האמונה ארך אפיים ומתקן הפגם דיען לא האמנתם בי להקדישני לעיני כל ישראל (במדבר כ, יב). והוא תיקון לב האבן, דאבן הוא אתוון א' ב"ן דכל מציאות העולם הוא בבחי' השם ב"ן בחי' המלכות השכינה הק' ואסור לדבר חלילה סרה בשכינה הק', וכל הסלח נא דיום הכיפורים הוא על זאת שדברו כנגד ארץ ישראל נגד האמונה וההשגחה. והוא הפגם העיקרי שמעכב התשובה דעיקר המעכב מלשוב בתשובה הוא הקוצר רוח דקשה לו הדבר להתחיל תמיד מחדש כיון דכבד ליבו מכל החטאים והנסיונות שעברו עליו עד עתה, ונופל לבחי' עשו לבחי' קוצר רוח דאינו מאמין בהשגחת הש"י על כל מה שעבר עליו דהכל לטובה ואינו חי בבחי' מן העולם ועד העולם ולא חושב ומתבונן מאין בא ולאן הוא הולך – לאור א"ס ב"ה, וע"כ קשה לו לחיות עם כל המציאות שבינתיים ולהשיג שהכל הוא יחוד גמור.

ועל ידי שהיהודי מעלה כל הדומם צומח חי מדבר וכן את עצמו בבחי' שער החמישים כנ"ל, בכך מתקן חטא אדם הראשון בבחי' המלכות האמיתי וזוכה ל"והיא כתר לראשך" היינו שזוכה להיכלל באור הכתר דהוא אורו של משיח צדקינו ועי"כ זוכים לבוא לנצור מצוות קדושך שמור שבת קדשך, דזה הוא החינוך של חנוכה לזכות לשלמות התורה הק' ולגמר התשובה של יום הכיפורים ולזכות לשעשועי עולם הבא להשתעשע עם המלך עצמו ולשוב אליו באמת והוא ע"י שמדליקים נר חנוכה בשלהבת קודש, ולהלהיב הנשמה באור אין סוף ב"ה, בבחי' מן העולם ועד העולם מבינה למלכות וממלכות לבינה, מתחילת העולם עד סופו לזכור כל העת  איך היה האור מאיר בתחילת העולם ויאיר ובסוף העולם. ובינתיים לדעת שהכל הוא אלוקות ולחיות בחיות דקדושה עם זה האור, עד ביאת גואל צדק וחנוכת הבית בשלימות בביאת משיח צדקינו ב"ב ממש, אמן.

* * *

וַיִּרְאוּ אתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אתוֹ לַהֲמִיתוֹ:

הנה נר חנוכה מניחו למטה מעשרה טפחים (שבת כא ע"ב), והענין הוא דעיקר העבודה בחנוכה הוא להוריד האור למטה בתחתונים כידוע, דבדרך כלל בימות השנה כאשר יהודי רוצה לקשר עצמו לצדיק, אזי צריך להעלות עצמו בכל פעם לבחי' הצדיק, דלא כ"א יכול לעמוד כל העת במקום שרפי מעלה ולהיות דבוק בהם ובתורתם, דצריך לכך הכנה רבתא לעמוד לפני הצדיק ולהחשיב מאוד גודל רום מעלתו, ותחילת הכל צריך לשוב בתשובה ולהסיר ממנו המלבושים הצואים והמלוכלכים מכתמי העוונות ולתקן עצמו בסוד ששה חדשים בשמן המור וששה חדשים בבשמים (מגילת אסתר ב, יב), וע"כ כל ימות השנה הוא קשה עד מאוד לבוא להשיג דברי הצדיק דהאדם עומד רחוק הרבה ממדרגת הצדיק, וע"כ אינו יכול להתקשר עימהם רק ע"י הכנה ראויה ואמיתית וזו הבחינה שהאדם נוסע אל הצדיק.

משא"כ בחנוכה, היא הבחינה שהצדיק מוריד את עצמו אלינו בכמה דרכי נפלאותיו באופן שיוכל להאיר בנו גם עתה בבחי' ימי החול בשפלינו, שזהו בחינת מה שהצדיק נוסע והולך ומקטין את עצמו להאיר בהמקבלים (ועיין לקו"ה או"ח שבת ה"ו כ"א). וכאשר הצדיק מרחם על עם דל ויורד אליהם להדליק נשמתם בשלהבת קודש, ורואה פחיתות השגת פשוטי ודלי העם דאינם יכולים להבין ולהשכיל דברי הצדיק, דהם גבוה מעל גבוה ואין אנו משיגים דברם הנשגבים מחמת פחיתות מעלתינו שאנו רחוקים מהם מרחק רב ועצום, ע"כ מצמצם עצמו ומוריד עצמו לבחי' שכלם והשגתם הפשוטה בכדי להחזירם בתשובה לאביהם שבשמים, ואף שבד"כ עבודת בנ"י הוא להעלות עצמם אל הצדיק בבחי' נסיעה אל הצדיק, אך בחנוכה הצדיק יורד ומאיר בתחתונים ולכך צריך להניח המנורה למטה מעשרה לרמוז דבחנוכה הצדיק מוריד עצמו לנשמות ישראל להדליקם ולהעלותם שוב לבית המלך.

וזהו שיוסף הצדיק היה צריך לצאת מארץ ישראל ולירד לתוך עומק הבור, דיוסף הצדיק על אף שהיה קודש קדשים וכולו שלהבת י-ה בדבקות הש"י, דייקא ע"י בחינה זו נתעורר עליו קטרוג דתכלית עבודת הצדיק היא להשיב את כל העולם כולו לאבינו שבשמים, ויוסף הצדיק היה הפאר והחן והיופי של כל הבריאה ובאמת נתעסק כל העת להחזיר בתשובה את כל העולם כולו ע"י שמוסיף והולך האור בכל פעם (ועיין לקו"ה או"ח השכמת הבוקר ה"ד), אך אעפ"כ נתעורר עליו קטרוג מחמת שבנ"א אינם יכולים להשיג תורתו וסודותיו שהם רם וגבוה מאוד, דיוסף הצדיק היה מסלסל בשערו (תנחומא וישב סימן ח) והם בסוד השערות דאריך דהם בחי' הסודות הגבוהים ביותר, הסודות דלעתיד לבוא ויוסף סלסל בעולמות הללו דהם עולמות השעשועים העליונים, ולפיכך לא יכלו העולם לסבול סודות כ"כ נפלאים ונשגבים, וזה היה הקטרוג על יוסף הצדיק, דכל מיתת הצדיק ומיתת משיח בן יוסף שהוא בחי' מלך ישראל דכוחו הוא יונק מהעם דאין מלך בלא עם, וע"כ בשעה שאין העם מכירים בהמלך אזי נופלים לבחי' ויתנכלו אותו להמיתו, וזה בעצמו הוא בחינת מיתת משיח בן יוסף, דהצדיק רוצה להאיר לכל הבריאה אך בזה שהעולם לא רוצה לקבל דבריו וחולקים על סלסול שערותיו דהם אורות דאריך, וטוענים שהם דברים גבוהים מדאי להשגתם, ע"כ ויתנכלו אותו להמיתו דלא רצו לקבל מלכותו והרי אין מלך בלא עם.

וע"כ הצדיק צריך להיות במדרגת איש האלוקים (דברים לג, א), דדייקא אז יכול הצדיק להשפיע התורה לכלל ישראל, אך אם העולם אינם מחשיבים דברי הצדיק וההשפעות שמוריד אזי הצדיק מאבד הבחינה של איש אלוקים כמו שמצינו אצל אלישע שהיה נקרא איש האלוקים דייקא בשעה שבני הנביאים היו סמוכים אצלו (זוהר בשלח מד), ולכן עשו משפט עם יוסף הצדיק כיון דלא השיגו מדרגתו ולא רצו לקבל שפע אורו, ומחמת כן ירד יוסף הצדיק לבור, ומבואר (זוה"ק בראשית קפה ע"א) דבשעה שיוסף הצדיק היה בתוך הבור אזי נסתמו ממנו כל מעיינות החכמה ונעלמו ממנו סודות התורה הגדולים שהיו לו בבחי' סלסול השערות כנ"ל, וזה היה ענין הירידה למצרים דבאמת הצדיק קשה לו מאוד לסבול זאת הירידה, אך הכל בבחי' נורא עלילה על בני אדם (תהלים סו, ה), והכל חשב הקב"ה לטובותנו דעי"כ נולד אור החנוכה דיוסף הצדיק, דבחנוכה צריך הצדיק להוריד עצמו בכדי ללמד הדרך להשיג סודות התורה אפי' לבנ"א שרחוקים מכך בתכלית.

והצדיק צריך לרדת להוריד השגותיו לא רק לדלי ופשוטי העם בבחי' בני השפחות דרוצים לקבל סודות התורה אף שאינם מבינים דבר, אלא אפ' בנ"א חשובים במעלה בבחי' שבטי י-ה שרוצים וחושקים להבין תורת הצדיקים הגדולים והקדושים, ואף שהם בעלי השגה אך אינם יכולים להשיג בשכלם דעת הצדיקי אמת כיוסף הצדיק, וע"כ הם מרחקים הצדיק עד שנופלים לבחי' ויתנכלו אליו להמיתו, אך הש"י נורא עלילה על בני אדם, דדייקא ע"י כך נולד אור החנוכה, ונעשה זה הענין דהצדיקים הגדולים והמופלגים במעלה בקדושתם שאין אנו יכולים להבין כל סיגם ושיחם מורידים עצמם אל כל נשמות ישראל, דאף דבד"כ הצדיקים מסלסלים בשערם כמו ר"ע בדורו ועולים להיכלות הגבוהים ביותר, בכ"ז בחנוכה הם מורידים עצמם להוריד סודות גדולים ועצומים בהתלבשות שבנ"א יוכלו להשיג בדעתם.

והוא האור שבעת הימים דהבעש"ט הק' שהוריד הסודות הגדולים ביותר בסוד הלבושים, כדי שהכל יתהפכו לבחי' אור אפי' בנ"א שבד"כ אין להם שייכות לסודות התורה, וזה סוד החלומות דיוסף הצדיק שיכול להוריד הסודות הגדולים ביותר אף בדברי חלומות, דיוסף הצדיק קיבל הכח להלביש הסודות באופן שבני ישראל יוכלו להבינם, והוא עיקר הכח של רשב"י (כפי שמובא בשער מאמרי רשב"י) דאף שהיו צדיקים שהשיגו בסודות התורה יותר מהשגת רשב"י, מ"מ לשום צדיק לא היה הכח להלביש סודות התורה בלבושים כאלו שכל נשמות ישראל יוכלו להשיגם, וזה החידוש של החנוכה דסודות התורה מקבלים לבושים חדשים דאף אנשים כערכנו יהיו יכולים להשיג האור של סודות התורה ולזכות לשוב אל הש"י בסוד ערכתי נר למשיחי. ואף דבמשך כל ימות השנה צריך זיכוך אחר זיכוך בכדי לזכות לאור הצדיק האור של סודות התורה ולהיות כלי המוכשר לקבלם, אך בחנוכה צריך רק להטות אוזן ולהביט ולהסתכל בנרות החנוכה ובצדיקים הקדושים, וצריך להיות נזהר לא להתרחק מהאור כי טוב ולהיות דבוק בצדיקים ולהגות בספריהם הק', וע"י זה אפשר לזכות דסודות התורה יצטמצמו בשכלנו באופו שנדע הדרך לשוב לאבינו שבשמים, ונוכל לקבל האור הזך והערב של הצדיקי אמת יחידי הדורות אע"פ שאין אנו כדאים וראויים לקבל סודותיהם ואורם הגדול דהוא אורו של משיח, וצריך לבקש רחמים לזכות לקבל דברם לדעת דרך התשובה הוא הדרך לזכות להיכלל באלוקות באור פני מלך חיים, והכל ע"י הצדיק שהוא בחי' יוסף הצדיק דהוא מוסיף והולך דעוד יהודי יזכה לכנוס להשגת אלוקותו ית"ש ולהדבק באלוקים חיים, ובפרט בחנוכה דאז האור יורד אלינו לקטנות מוחנו ושכלנו כנ"ל.עד שנזכה כולנו יחד במהרה לאורו אור שבעת הימים אור דחנוכת בית מקדשנו ב"ב ממש אמן.

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support