למה צעקו, למה הפסיקו לצעוק?

זה אך הסתיימו ימי ספירת העומר. הקולות, הזעקות, השוועות, שהדהדו מדי ערב בערבו, בבתי הכנסת של חסידי ברסלב, פסקו באחת.

– – – ואטהר ואתקדש בקדושה של מעלה – – – ולתקן את נפשותינו ורוחותנו ונשמותינו מכל סיג ופגם – – – אח, אילו לילות זהב היו אלה לקטן ולגדול, שזכה להיכלל במקהלה השמימית הלזו; ולוא רק להקשיב לה ברתת ובזיע!

למה? מדוע כה נזעקו הכל, לילה לילה, לאחר תפילת ערבית, ומה זה כי לפתע, עם פרוס חג השבועות, שקטו כל הזועקים? – משמע, משהו התרחש בנשמותיהם במשך ימי הספירה; משמע גם, שבחג השבועות השיגו איזו מטרה נפלאה.

מה התרחש? מה הושג? – אם אמרנו נספרה כמו, אילו התרחשויות רוחניות עצומות התרחשו מפסח עד שבועות, כפי שמתאר לנו מוהרנ"ת בכמה דפים בליקוטי הלכות, נזדקק לגליונות רבים.

שכן, בניגוד למה שניתן לחשוב, דברי מוהרנ"ת הינם בתמציתיות רבה מאד, מה גם שכדי להבינם כראוי, יש ללמוד קודם-כל, היטב היטב, את התורות שעליהן נסובות ההלכות, ולאחר מכן ללמוד בשים לב כל קטע וקטע, ורק אז לראות אורות, עולמות.

ארבעה מהלכים מפסח לשבועות

ארבע הלכות, בסך הכל, יש בלקוטי הלכות על ספירת העומר וחג השבועות. הראשונה סובבת על ציר תורה ו', "קרא את יהושע, זו התורה הנודעת לכל "מקורב" חדש לדרך רבינו, שמן השמים "לומדים עמו" את התורה הזו… כפי שנהגו אנ"ש לומר; התורה אשר עליה התבטא מוהרנ"ת: "אי אפשר לצייר בכתב את השיעור שבלב, את כל הנעימות והנפלאות-תמים-דעים, שהרגשתי אז בעת שזכיתי לשמוע את כל זה" (חיי מוהר"ן ב').

ההלכה השניה – על תורה ה', "בחצוצרות", התורה הראשונה שזכה מוהרנ"ת לשמוע מפי רבינו, בראש השנה תקס"ג, תיכף להתקרבותו.ההלכה השלישית מבוססת על תורה י"ג, "אשרי העם השגחה", אחת התורות שאמרם רבינו "בשם אומרו", בשם רבה בר בר חנה בעצמו (עפ"י חיי"מ ה') – – -ואילו ההלכה הרביעית באותה סידרה, בנויה על תורה שנאמרה בחג השבועות שנת תקס"ה. בהלכה זו האחרונה מזכיר מוהרנ"ת את רבינו בברכת החיים, כך שהדברים היו לבטח לנגד עיניו הקדושות של רבינו זי"ע.

אם תמצי לומר, אלו הם ארבעה מהלכים, להשיג מה מסוד קדושת הימים שמפסח עד שבועות ועד בכלל. נבאר בלשון פשוטה שתיים מן ההלכות הנפלאות הללו.

פסח

בהלכה הראשונה מגלה לנו מוהרנ"ת, כי הפה-סח, השער שנפתח לנו בפסח לדבר דיבורים קדושים לפני השי"ת, על ידי האיתערותא דלעילא ששפעה אז, כאילו נסגר ועבר לשלבים קשים של עבודה עצמית של כל אדם, שמטבע הדברים אינו יכול לפתוח את פיו, והוא זועק: תנו-פה! עומר ה"תנופה".

על האדם להתנסות במ"ט ימים אלה לבדו ב"התבודדות"; ליצור בעצמו שיחות בינו לבין קונו על מצבו הרוחני, על שאיפותיוהרוחניות, ועל אכזבותיו, להתאמן בשפיכת שיח, כמו גם בהודיה על כל החסד, שלא עשני גוי וכו' וכו'. מן השמים אין מעוררים את לבו לכך, הוא חייב לפתח בעצמו התעוררות, לבקש על כך, להתחנן שיפתח ה' פיו. שהרי כבר הראו לו את הדרך בפסח, כבר עוררו אותופעם מלמעלה, כבר לימדוהו את טיבה של תפילה חמה, של דיבורים קדושים.

"כמו שאומרין בשם הבעש"ט: כמו למשל האב, כשהתינוק מתחיל לילך, אזי מוליכו בידו, ואחר כך מניח אותו לילך בעצמו – כמו כן בפסח, מסייעין לו ומוליכין אותו על ידי התעוררות עליון, אך תיכף מניחין אותו לילך מעצמו, כדי שיתעורר מעצמו ויתקן מה שעיוות, שזה בחינת ספירה, בחינת אומרים לו המתן, כדי שיעשה תשובה ויסבול צער ובושה לתקן מה שפגם… ועיקר התיקון – על ידי הבושה, על ידי הדמימה והשתיקה".

כאן חשוב לתיקונו של האדם, הצער, הבושה ממצבו הרוחני הירוד, בכך הוא מכין לעצמו את עתידו; "אה-יה – אנא זמין למיהוי". באותו צער, שפיכות דמים, נוצר בעולמו הרוחני פנימה מצב של טרם היותו אדם, הכנה להיותו ראוי לתואר אדם.

"וזה בחינת עומר שעורים, שהוא קרבן ממאכל בהמה… כשמתבייש לפניו יתברך ועושה עצמו כבהמה שאינה מדברת, כי אין לו פה לדבר ולא מצח וכו', מחמת בושה. כמו שכתוב ברעיא מהימנא, שזה עיקר התשובה, כשאדם אומר: אין לי פה להשיב וכו'" – – –

הלא כן מבואר בתורה ו', שעליה מבוססת הלכה זו, כי "עיקר התשובה – כשישמע בזיונו ידום וישתוק", וכמתבאר כאן, הרי הבושה היא לא רק ממה שמבזים אותו אחרים, אלא מה שהוא בעצמו מתבזה בעיני עצמו, בהיווכחו עד היכן ירד בעוונותיו ופשעיו.

יותר מכך מבואר בתורה ו' – אל לו לאדם החוזר בתשובה להסתפק בכך; צריך הוא להחזיק בתמידות במצב של תשובה, ותדיר לעשותתשובה על תשובה. דהיינו, שלעולם לא יסתפק במה ששב על חטאו, אלא ישתדל להגיע להשגה רבה יותר, עד כי יבין שתשובתו הקודמת, היתה רק לפי השגתו הקודמת, ועלובה היא לעומת השגתו של עכשיו, וכי עליו לשוב אל השי"ת על הצורה הנחותה בה שב קודם לכן בתשובה.

על יסוד זה, מגלה לנו מוהרנ"ת, כי גם כאשר זוכה אדם סוף סוף לדבר דיבורים קדושים לפני אביו שבשמים, עם סיום ספירת העומר – הרי בשבועות, שוב עושים "תנופה" (בשתי הלחם), *שוב רוצים להתרומם עוד יותר.

– זאת משום שאז אין אנו מסתפקים כבר בדיבור הקדוש בלבד; אז כברכמהים אנו אל מה שלמעלה מן הדיבור – – –

ומה יש למעלה מדיבור קדוש? – מלמד אותנו מוהרנ"ת ענין גבוה, מעולמם של צדיקים – שלמעלה מן הדיבור יש שתיקה! בשבועות, לאחר שזוכים לשלימות הדיבור, "אזי תכלית השלימות, תכלית ההשגה הוא בבחינת שתיקה, שהיא למעלה מן הדיבור, שזה בחינת כתר, בחינת כתר לי זעיר, ששם נאמר במופלא ממך אל תדרוש וכו' והוא תכלית ההשגה, שהיא בחינת 'המתן ואל תסתכל לפנים ממחיצתך'".

קיימים מצבים אצל כל עובד ה' שהוא בבחינת "רצוא", בהתקדמות רבה, בריצה רוחנית של ממש, אך לפעמים יש חשש שהוא הורס לעלות למעלה ממדריגתו, כי אז עליו לחדול, להיעצר, לשתוק. זהו מצב נשגב מאד בעבודת ה' שבו יש צורך להתרסן במכוון. מצב של שבועות – שותקים, אין זועקים יותר.

זהו ההבדל בין פסח לשבועות. בפסח זוכים אמנם להשגות גבוהות, אך עדיין יכולות ההשגות לבוא לידי ביטוי בדיבורים, בפה-סח; בפסח זוכים להתעוררות עליונה, אך עדיין יש חשש מחימוץ המוח, מפגמים של הרהורים רעים, ולכן יש למהר, "בחיפזון",לברוח מהמצב הקודם, ממצרים. לא כן בשבועות, אז זוכים לאור כזה שאינו יכול כבר להצטייר בדיבורים, אלא במחשבה בלבד; בשבועות אין פחד מחימוץ, אדרבה – אז יש להשהות, את ההשגה העליונה לה זכו עם סיום ספירת העומר ולבססה. לא ללכת הלאה.

מוהרנ"ת מסביר זאת כך: "חג המצות נקרא פסח, פה סח, כי אזי בתחלת התשובה, עיקר התיקון לזכות לדיבור כנ"ל, ועל כן, שתי הלחם באין מחמץ דייקא, ובפסח אוכלין מצה דייקא, כי חמץ ומצה הם בחינת בהמה ואדם (כמובא בדברי רבינו ז"ל, במאמר 'שאלו את ר' יוסי בן קיסמא' סי' נ"ז), שחמץ בחינת אין לו פה, שעל זה מרמז החי"ת של חמץ, בחינת חית השדה, אבל מצה שהיא בה"א, היא בחינת ה"א מוצאות הפה…

"ועל כן, בפסח, שהוא תחילת התשובה, אזי עיקר התיקון הוא מצה, דהיינו לצאת מחמץ למצה, מבהמה לאדם, לתקן הדיבור… אבל אחר כך, כשנטהרין ונתקדשין לגמרי, על ידי תשובה כתיקונו, שזה בחינת ספירה, אזי זוכין לשבועות, לתכלית ההשגה, בחינת כתר, ואזי עיקר התיקון בבחינת 'רוץ לאחוריך', בבחינת המתן שזה בחינת כתר כנ"ל, ושם בחינת חמץ הוא בחינת עיקר התיקון, דהיינו להחמיץ המוח דייקא ולשהות ולעמוד, לבלי לרוץ, שלא לצאת לפנים ממחיצתו… כדישלא יתבטל במציאות".

* * *

השמחה בקבלת התורה

בהלכה השניה שבליקוטי הלכות, אנו מתוודעים אל היבט נפלא אחר של ספירת העומר וחג השבועות. כאן מתגלה לנו ענין השמחה הגדולה שבקבלת התורה.

שמחת התורה, שמחת המצוות, הינה מדריגה גבוהה מאד, מדריגה שבה אין האדם חפץ "בשום שכר עולם הבא, אלא הוא רוצה שיזמין לו הקב"ה מצוה אחרת בשכר זאת" – – –

כפי שמגלה רבינו, זו לא סתם שמחה, זוהי כניסה למקור השמחה, התדבקות בשמחת השי"ת כביכול המשוקעת במצוות. עד כדי כך, שהאדם השמח בשמחה כזו במצווה, יכול לחוש בה אם אין חס ושלום איזה "צער ודין בעולם, שנה, נפש" שאז "בוודאי נגרע משמחת הקב"ה".

העומד במדריגה גבוהה זו, מגלה רבינו, יכול לא רק לדעת אם נגזר דין, אלא גם את סוג הגזירה. משום שבמצוות מושרשת כל הבריאה, עולם, שנה, נפש. כלומר, כל מצווה ומצווה מקיימת ומחיה את כל המקומות בעולם, את כל הזמנים ואת כל בני האדם, וכאשר יש למשל גריעותא בשמחה של מצווה התלויה בראש, יודע הוא שנזגרה גזירה על ראשי עולם, שנה, נפש – – –

לקיים המצוות לא בשביל שכר – אלא בשביל לקיים המצוות!

הסיבה ששמחת הקב"ה משוקעת במצוות, היא משום ש"הקב"ה הוא אחדות פשוט עם המצוות, וכשמעשה הקב"ה כתיקונן וכסדרן, אזי הקב"ה משמח בהם ומתענג בהם, כמו שכתוב 'ישמח ה' במעשיו', כמו בעל מלאכה שעושה איזה כלי, והכלי הוא יפה, אזי הוא מתענג בה. והשמחה של הקב"ה היא מלובשת בהמצוות, כי הם אחדותו, ומי שעושה המצוה בשמחה מהמצוה בעצמה, נמצא כשנכנס בהשמחה שבמצוה, הוא נכנס בשמחת הקב"ה" – אומר רבינו.

על פי הקדמה נוראה זו של רבנו, בתורה "בחצוצרות", מבאר מוהרנ"ת את השמחה שבמעמד הר סיני, בו הרי קיבלו את המצוות, ובשיא שלימותן ומיטבן, ללא פגם כלשהו בשמחת ה' המלובשת בהן. יתירה מזו – "עיקר קבלת התורה היה, לזכות לזה השלימות, לעשות המצוות בשמחה גדולה כל כך, עד שלא ירצה בשום שכר עולם הבא, רק שירצה לזכות למצוה אחרת בשכר מצוה זאת, שזהו בבחינת אספקלריה המאירה. וישראל, במעמד הר סיני, שזכו לקבל התורה על ידי משה, זכו לזה השלימות, שזהו בחינת אספקלריא המאירה, כמו שכתוב 'פנים בפנים דבר ה' עמכם'".

ברמה הגבוהה ביותר, בנבואה, קיים הבדל בין נבואת משה רבינו לנבואתם של שאר הנביאים, שהוא ראה באספקלריה המאירה, והם – באספקלריא שאינה מאירה, אך גם ברמה הנמוכה יותר, בעבודת הבורא, קיים הבדל מעין זה -"יש אדם העושה המצווה בשכר עולם הבא, שאינו נהנה מהמצווה בעצמה – אילו לא היו נותנין לו עולם הבא בשכרה לא היה עושה אותה" ויש אשר המצווה בעצמה היא לו לתענוג הגדול ביותר.

"וזה בחינת השמחה של שבועות, כמובא ברב יוסף וכיוצא ('רב יוסף, ביומא דעצרתא אמר, עבדי לי עגלא תלתא. אמר, אי לא האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא' [פסחים סח:] – נ.א.), כי אז זוכין לשמחה אמיתית, שמחה של הקב"ה כביכול, היינו השמחה מהמצווה בעצמה".

מוהרנ"ת ברוב הרגשתו בתורת רבינו, השיג, כיצד כל מהלכי התיקונים הנאמרים באותה תורה נפלאה "בחצוצרות", נעשו בעת מתן תורה. – הקולות והברקים וקול השופר, הם הרעמים הבאים להפשיט את העקמומיות שבלב, שרבינו מציב כתנאי קודם לאותה מדריגה גדולה של שמחת המצוות.

שמחה – רק עם לב ישר

רבינו אומר: "אי אפשר ללב לשמוח, אלא עד שיסיר עקמומיות שבלבו, שיהא לו ישרות לב, ואז יזכה לשמחה, כמ"ש 'ולישרי לב שמחה'". כדי לזכות לישרות לב כזו, מגלה רבינו, יש לזעוק בכח גדול בתפילה. מוהרנ"ת, לעומת זה, מגלהאת השורש, את המעמד שבו הקב"ה בכבודו ובעצמו עשה לנו את התיקון הזה, כאשר פישט את העקמומיות שבלב ישראל, על ידי כך ש"בקולות וברקים עליהם נגלית ובקול שופר עליהם הופעת".

אנו אין לנו את הברקים והרעמים של מתן תורה, אבל יש לנו את האפשרות לזעוק. וכך אכן עשינו במשך כל ימי הספירה. בכך קיימנואת התנאי הנצרך להכשיר את הלב לשמחת קבלת התורה. אנו זעקנו גם כדי לקיים בעצמנו את התנאי הנוסף להשגת שמחת המצוות בשבועות – תיקון הברית – "לשמור מוחו שלא יחמיץ" – כפי שמתבאר באותה תורה בליקוטי מוהר"ן.

והלא לכך באו בעצם כל ימי הספירה – "לטהר נפשותינו ורוחותינו ונשמותינו" "ולטהרנו ולקדשנו בקדושתך העליונה", כאשר "עיקר כוונת הטהרה הוא לטהר עצמו מפגם הדעת, שהוא פגם הברית, שזהו טומאת מצרים, בחינת חמץ. ועל ידי זה שמטהרין הדעת בימי הספירה מטומאת מצרים, שהוא בחינת פגם הדעת, ואזי נעשה המוח נקי וזך מהרהורים וכו' – אזי נשמעין קול הרעמים של קבלת התורה וזוכין לשמחה הנ"ל כנ"ל".

על השמחה הנפלאה הזאת של המצוות רומזים חכמינו ז"ל במאמרם על השבת: "זכריהו מאחד בשבת" (מכילתא) – "היינו שמחת ותענוג עולם הבא, שהוא בחינת שבת, ירגיש בששת ימי המעשה, שהם בחינת מעשה המצוות שבהן נבראו עולם שנה נפש" – אומר רבינו.

כל הבריאה כולה מושרשת במצוות, אחרת לא היה *לה קיום. כל יום מששת ימי המעשה, שואב את כוחו מן המצוות הקדושות, וכשזוכרים את השבת ביום מימי החול, יוצקים אל תוכו שמחה של שבת, נוסכים שמחה מעין עולם הבא אל תוך המצוות שמהם יונקים ימי המעשה את כוח קיומם.

בכך שופך מוהרנ"ת אור יקרות על הענין שסופרים שבע שבתות. הוא מגלה דבר נפלא, שאנו סופרים שבוע שלם, כנגד כל יום בשבוע, כדי לרומם את אותו היום ולקדשו, שיהא ראוי להיכלל ביום הקדוש ביותר, יום החמישים, חג שבועות, שהוא מעין היובל לשבע השמיטות, יום שכולו שבת, עולם הבא.

"כי שבע שבתות הם כנגד שבעת ימי בראשית שבהם נברא העולם, ועיקר הבריאה על ידי המצוות כנ"ל. וצריך להרגיש בחינת שבת, שהוא עולם הבא, בכל יום ויום, דהיינו, בשעיית המצוות, שהם קיום שבעת ימי בראשית. ועל כן צריכין לספור שבע שבתות, כדי שכל יום ויום משבעת ימי בראשית יהיה נכלל בשבת. כי בשבעה שבועות יש ז' שבתות, ואזי נכלל כל יום בשבעת ימי בראשית – בשבת… אפילו יום השביעי, שהוא בעצמו שבת קודש, צריכין קודם מתן תורה גם כן לספור כנגדו שבוע אחד, כדי שיהיה נכלל ביום שכולו שבת".

ובכן, בשבועות, הגענו אל השיא, כל אחד לפי מדריגתו. עתה הוא זמן של שתיקה עליונה, יום של התבססות חדשה בעבודת ה', שמחה גדולה במצוות, מעין עולם הבא, שבת, שער החמשים, יובל.