השגות אלוקות.. הרגשה בתורה ובתפילה.. חיות והתלהבות דקדושה.. לכל זה וליותר מזה רוצה כל אחד מאיתנו להגיע, ובאמת אף נכון הוא, וכל השוקד על דלתי ספרי רביז"ל יראה שהרבה רבינו לדבר מהשגות גבוהות עד אין סוף וכו', ומאידך גיסא הזהיר מאוד על התמימות והפשיטות, וכמו שאמר פעם שאוהב מאוד את העבודות הפשוטות של סתם בני אדם, האנשים הפשוטים והכשרים. ופעמים אין ספור מתבטא מוהרנ"ת בספריו הק', שחכמת התמימות היא חכמה עמוקה עד אין שיעור.

ובכן אם תובעים מן האדם, השגות אלוקות ולדעת את ה', אם כן מהי תועלתה של הפשיטות, ואם העיקר בעבודת ה' הוא התמימות והפשיטות, מדוע יחסר לאדם הדעת וההשגות, ואיך יעלו שני הדברים בקנה אחת?

לסלק את המוח

כי באמת צריכין דייקא לסלק את המח, כי צריכין להשליך כל החכמות ולעבוד את ה' בפשיטות, כי צריך שיהיו מעשיו מרובין מחכמתו, ואפי' מי שיש לו מח גדול באמת, כשמגיע לאיזה עבודה, הוא צריך להשליך כל החכמות, ולעסוק בעבודתו ית' בפשיטות. (לשון רביז"ל בליקוטי מוהר"ן ב,ה)

וכל הרואה יתקשה בהבנת דבריו הקדושים, שהרי הלא זוהי עיקר העבודה, שיהא האדם בעל מח, ושישיג השגות גבוהות יותר ויותר, ואם כן מדוע יצטרך האדם להשליך כל חכמתו, ולעסוק בעבודת ה' יתברך בפשיטות?

ומפליא מוהרנ"ת בהלכות יום הכיפורים (הלכה ב) לבאר את דברי רבינו ז"ל והוציא לנו בזה יסוד נפלא בעבודת ה', וזו לשונו: שכל מה שזוכה להכיר יותר בגדולתו ית', הוא ממשיך בכל פעם הדעת אל לבו וגופו להשתדל לעשות מעשים טובים ועבודות דקדושה, כפי הדעת שזכה עכשיו, וכל מה שיש לו דעת יותר עובד ביותר ועושה מעשים טובים בשביל הש"י, בפשיטות גמור בלא שום חכמות, ואינו נמשך אחר חכמתו להיות נשאר עם החכמות לבד, בלא עובדות ח"ו.

דבריו אלו פותחים צוהר חדש ומעניקים הבנה מחודשת בדרך עבודתינו את ה' יתברך, שלמרות שודאי צריך האדם לעלות מעלה יותר ויותר לדעת ולהכיר את ה', אולם כשבא לעבוד את השם יתברך כגון להניח תפילין ולהתפלל או כשבא לקיים עצות רבינו ז"ל לשוח לפני קונו וכיוצא בזה, כי אז צריך לעשותם בתמימות גמור משום שכך ציוה ה' והוא עבד ה', ולא מחמת שהשיג בדעתו את אור התפילין, או שמבין בדעתו לבד שחייב האדם להתבודד בכל יום. ואם יילך בדרך זה אזי כל כמה שיתעלה יותר בעבודת ה', יתנהג בפשיטות יותר, כיון שעל ידי כל תוספת דעת דקדושה, מואס יותר בתאוות העולם הזה ונתגלה אליו יותר האמונה בה'.

וזהו עיקר נסיונו של האדם בעת עליה, אם ירצה רק את המח וההשגות, או ירצה את ה' ולעבדו בפשיטות. ואף אם בחיצוניות לא ניכר הבדל בין דרך זו לדרך זו, אולם באמת רחוקים שתי דרכים אלו כרחוק מזרח ומערב. ובעיקר ניכר ההבדל והפער העצום ביניהם בעת ירידה, שכשימנע האדם מלילך בדרך זו, אזי סכנתו בשעת ירידה עצומה, וכמעט שלא יהיה לו מנוס ומפלט מסכנת הירידה, כי אם לא קבע בנפשו שהוא עובד את השם יתברך משום שהוא עבד ה' בפשיטות, ולא משום שהוא השיג כך בדעתו, אזי בעת הירידה אין לו את הספינה והמשוטים לשוט בים הסוער, שהרי אז אין מאיר לאדם כלום, וכל החיות וההתלהבות נעלמים כלא היו, ובמקום מה שהיה יכול לחטוף מה שאפשר כפי יכולתו בלימוד ותפילה וכדו', יושב דומם ומצפה עד יעבור זעם, ויגיע עת העליה הבוששת – בדרך זו – מלבא…

 עושה מעשה עבד

וממשיך רבינו ז"ל לומר בתורה זו, שיש בן שאהבתו לאביו גדולה כל כך, עד שמחמת האהבה הוא עושה מעשה עבד, מה שעבד פשוט צריך לעשות, והולך בתוך קשרי המלחמה ומגלגל עצמו בכל מיני רפש וטיט, כדי לעשות נחת רוח לאביו, מה שאפילו עבד פשוט לא היה עושה עבודות כאלו, ואזי כשאביו רואה אהבתו החזקה כל כך, עד שמשליך עצמו לעבדות גמורה בשביל אהבתו אזי הוא מגלה לו גם מה שאין נמסר אפילו לבן.

ובוודאי מי שהולך בדרך הפשיטות והתמימות ומוכן לעבוד את השם יתברך לא משום אהבת ההשגות והמוחין אלא משום אהבת ה', ובין בשעת עליה כוונתו בעיקר להיות עבד ה' ובין בשעת ירידה אף כשאין מאיר לו שום הארה בעבודת ה' נשאר חזק ביודעו שעובד את אביו, אזי יזכה שאביו יגלה לו אף מה שאין מגלים לבן.