הליכות ועובדות, שעובדו מתוך שיעוריו של הרה"ח ר' יעקב מאיר שכטער שליט"א, ופורסמו בעלון "קרני אור".

המשמעות של ציווי השי"ת בפרשת 'שמע', בסוף פרשה ראשונה של 'קבלת עול מלכות שמים': "ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" – היא: שאהבת התורה והשקידה על דלתותיה, היא הדרך לבוא על ידה לקיים את הנאמר בתחילת הפרשה: "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך".

ועל זה אומר הכתוב: "בשבתך בביתך" וגו' – בכל המצבים ששרוי בו האדם, תמיד יש לדבוק בתורת ה'. שהרי על האדם עוברים כמה מיני עיתים ומצבים, לטב ולמוטב ה' ירחם, ויש לו לאדם למסור נפשו לעסוק בתורה בכל המצבים, באמצעות אהבת התורה אשר זכה בה, ומים רבים לא יכבו את אהבת התורה אשר בו.

ולמעשה היא גם הלכה פשוטה ברמב"ם (ת"ת פ"א ה"ח) אשר נפסקה גם בשולחן ערוך בהלכות תלמוד תורה: "כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורים, בין בחור בין זקן גדול. אפילו עני המחזר על הפתחים, אפילו בעל אשה ובנים, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר והגית בו יומם ולילה" (יו"ד סי' רמו ס"א). "עד אימתי חייב ללמוד? עד יום מותו!" (שם ס"ג).

* * *

בני ישראל ידעו מאז ומעולם עיתים קשים, אבל התורה לא פסקה מהם בשום שעה.

זוכרני היטב בשעות מלחמה, כאשר הכלל כולו היה שרוי בפחד אימים, ובכל זאת היו המתמידים שקועים בתלמודם, ומרוב אהבתם את התורה שכחו מכל הסובב אותם. וגם כאשר כולם היו ספונים במקלטים מאימת הצורר, היו תמיד ספרי התלמוד לנגד עיניהם, וניכר היה עליהם במוחש כי התורה היא שעשועם.

דבר זה זוכרני היטב במשך המלחמות השונות, בשעות שהצטופפנו יחד עם אדירי התורה במקלטים השכונתיים.

במלחמת תש"ח שהינו במקלט אשר בשכונת 'בית-ישראל'. פחד אימים הורגש בחלל המקלט, וכאשר היה מגיעים 'חדשות' היו כולם להוטים לשמוע מה קורה. אבל היה שם גם אברך צעיר לימים, שלימים נודע שמו בשערים, הגה"צ רבי נטע ציינווירט זצ"ל, הוא ישב שם מנותק לגמרי מן הסביבה, גמרא היתה נתונה בידיו ומוחו שקוע היה בנסכי הסוגיא וכאילו הוא יושב בבית המדרש…

דבר דומה ראינו במלחמת תשכ"ז כאשר משפחות שלמות גלו למקלט שמתחת לבית מדרשנו הגדול במאה-שערים, בין השוהים במקום היה אחד מגדולי השקדנים ( – הגרי"ש אלישיב), תלמודו בידו, ותו לא. כל הבהלה והבלבול שהשתלטו על כל שוהי המקום דילגו מעל ראשו, והוא לא ידע מאומה כי אם הגמרא שבידו.

חרוט במוחי מחזה נפלא, בשעה שהמנין שבמקלט עמד להתחיל תפילת שחרית, האברך כבר סיים לומר את ברכות השחר וראה שיש עוד כמה רגעים ספורים עד שיתחילו את התפילה, וברגע כמימרא הוציא את גמרתו והספיק לקרוא עוד כמה שורות בתוספות… הדבר היחיד שכן טרד את מנוחתו בשעות אימה אלו היה רק להבין את כוונת התוספות…

* * *

וכמה גדול הוא חלקו של המזכה את הרבים בניצול כל רגע פנוי לעסק התורה.

איש חי רב פעלים, שריבה פעלים לתורה, היה בבית מדרשנו במא"ש, ושמו רבי שמואל הילמן רוטנברג זצ"ל. הוא למד רבות עם הרה"ח רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל, ורבי לוי יצחק העריך אותו מאד והפליג במעלתו ובפעליו הכבירים.

באותו זמן היה בבית המדרש אדם נוסף, תלמיד חכם ובעל ידיעות רבות ונרחבות, אשר כל רז לא אניס ליה. נעים שיחה היה הלה, ומטבע הדברים מתלקטים היו אליו באי בית המדרש. בדרך קבע היו מתחילים לשוחח עמו על דא ועל הא, ולפי שבקי היה טובא בכל הנעשה תחת השמש הייתה השיחה גולשת מדברי תורה ולא אחת היה עוברת לדברים בטלים, כי איש זה היה מבין גדול בכל תחום, ולא רק בדברים העומדים ברומו של עולם…

עבור רבי שמואל הילמן היה הדבר נורא ואיום. אכפת היה לו מאד איך יתכן שתלמיד חכם כזה מהווה בור ומכשול לאברכים, הבאים לבית המדרש על מנת לעסוק בתורה, ולבסוף, מבלי שירצו, הרי הם עוסקים בדברי בטלה.

דא עקא, שאם יגש לעבר האנשים המתקהלים ויוכיח אותם בשבט ביקורת – ספק רב אם יצליח להשפיע עליהם, ושמא יצליח מעשה בעל-דבר וליצנות אחת תדחה את מחאתו מכל וכל. ועל כן השקיע ר' שמואל הילמן מחשבות בעצה כיצד לפתור את המצוקה בדרך חכמה, עד שרעיון נפלא עלה בליבו, וכך עשה ר' שמואל הילמן: הוא ניגש לראש המדברים בעצמו, שכאמור היה תלמיד חכם ומבין בתורה טובא, וביקש ממנו ללמוד עמו בחברותא, באותה השעה שהיתה עד אז מוקדשת לשיחת חולין. זה האחרון נעתר לבקשתו, ורבי שמואל הילמן הרוויח בכפליים; מאז היה לו שותף הגון ללימודים אשר בגודל הבנתו היסב לו טעם מיוחד בלימודם בצוותא, ובנוסף רווח לו לראות את האברכים אשר פונים ועוסקים אף הם כל אחד בסדרי לימודו…

ועל כגון דא אמרו (שבת קיח:): יהא חלקי ממושיבי בית המדרש!

* * *

וברם זכור הוא אותו האיש לטובה והוא, רבי שמואל הילמן זצ"ל היה זה שזיכה אותי, אבדל לחיים, להתחיל בהרבצת תורה ברבים, ומעשה שהיה כך היה:

מדי בין השמשות היה הרה"ח רבי לוי יצחק זצ"ל מוסר בקביעות את שיעורו בין מנחה למעריב בבית המדרש במא"ש. אבל לקראת חג הפסח היה רלוי"צ טרוד בהשגת משאבים לטובת קרן 'קמחא דפסחא' שהקים עבור עניי אנ"ש וכיתת רגליו לדפוק על דלתות נדיבי לב. כשנטו צללי ערב הורגש החלל בבית המדרש וקול התורה לא נשמע בו ברמה.

רבי שמואל הילמן כאב את כאבה של תורה, וניגש אליי בבקשת תחנונים שאמלא את מקומו הריק של המגיד שיעור הקבוע, רבי לוי יצחק. לא יכולתי לסרב לבקשתו הזועקת: "ביטול תורה"!

היתה זו הפעם הראשונה שהתחלתי במסירת שיעורים לאנשי שלומנו…