ואני תפילה

כ״ג באייר תשע״ט

כל יהודי שקורא את ספר תהלים, הולך בעקבות דוד המלך, וגם הוא אומר: "אל יבושו בי קוויך": ה', אם לא תעזור לי, כל מי שנושא תפילה יכול לחשוב שאין כאן משען בטוח. הם יכולים להתבייש, להרגיש לא שייכים לדבר האמיתי. למה? בגלל שאני לא נעניתי. (השתפכות הנפש)

וכן דוד המלך עליו השלום, הוא עסק ביותר כל ימיו בתפילה ותחנונים וזעקות ושועות להקדוש-ברוך-הוא ולפרש שיחתו לפני השם יתברך, עד שזכה לחבר מזה ספר תהלים הקדוש, שכולו מלא צעקות ושועות להשם יתברך.

"ואני תפילה" (תהלים קט) אומר דוד המלך. ר' שמחה בונם מפשיסחא פירש פסוק זה על פי משל: עסקן מכובד ההולך לעשיר לבקש תרומה עבור מטרה מסוימת, עליו לתאר את הצרכים שעבורם הוא מבקש תרומה. אך עני הלבוש סחבות העומד בפתח הדלת ביד פשוטה אינו צריך לומר דבר, כל מהותו מבטאת בקשה זו. אצל דוד המלך, התגלה שאין שום קיום בלי תפילה. בוודאי שהיו הרבה צדיקים שהאמינו בכך, אך אצל דוד המלך הדבר התגלה במציאות – יכולת לראות שאין לו שום מציאות להתקיים מצד עצמו, כי אם על ידי תפילה. במה מיוחד דוד המלך שאצלו כח התפילה התגלה במציאות?

במזמור אחר (תהלים כב), דוד המלך מנמק בקשה לישועה: "עליך הָשלכתי מרחם, מבטן אמי א-לי אתה". חז"ל אומרים כי דוד המלך גורש מנערותו מבית אביו בשל חשד על היותו ממזר, וכך מצא את עצמו לבד מנערותו. לא היה לו אב ואם שיעזרו לו, וקיומו היה בצורה ישירה רק בכח חסדי ה'. לדבר זה לא היה צורך באמונה גדולה מדי. כל מי שהסתכל עליו הבין שאין כאן אפשרות טבעית לקיום, אלא רק כזאת שה' מאפשר אותה. בשל כך, אם לא ייענה בתפילתו, יהיה זה מיעוט בכבוד שמים. כולם ידעו שהקב"ה הוא זה שמקיימו, ואם יעזוב אותו כעת, יראה הדבר כמיעוט ביכולתו, ח"ו. בשל כך דוד המלך יכול היה לומר: "אל יבושו בי קוויך" (תהלים סט), אם לא תושיע אותי עתה, כל אלו שמקווים לישועתך יבושו, הם יחשבו שאין תכלית למה שהם מקווים לה', שהרי יאמרו: תסתכל על דוד, אותו הרי הקב"ה מקיים בחסדיו תמיד, ועתה נעזב, ומי יאמר לנו שתפילתנו תיענה. דוד המלך היווה התגלות כה גדולה של כח תפילה, שהוא היה הסמל לישועת ה'. וכך אמרו חז"ל (מגילה דף יח ע"א): "כיוון שבא דוד, באתה [=באה] תפילה". בתהליך הגאולה, כאשר מלכות בית דוד תיכונן, אז תשוב עבודת התפילה לשלמותה, שכן היא זאת שמגלה בחוש שתפילה היא הקיום האמיתי והיחידי של המציאות. בשל כך דוד המלך אמר "ואני תפילה" – הוא היה הדוגמא החושית לכך שהתפילה היא הקיום היחיד של המציאות, ולא שום דבר אחר.

* * *

לאור דברים אלו נוכל בס"ד להבין את מלכותו של דוד. בנביא (שמואל-ב, כ, א) מתוארת מרידתו של שבע בן בכרי במלכות דוד: "ויאמר אין לנו חלק בדוד ולא נחלה לנו בבן ישי, איש לאהליו ישראל". על הכפילות – דוד, בן ישי – מסביר המדרש (מדרש שמואל, פרשה יג אות ד): "אין לנו חלק בדוד – זו מלכות שמים, ולא נחלה לנו בבן ישי – זו מלכות בית דוד". במרידה במלכות דוד נמצא רובד מסוים של מרידה במלכות שמים, מאחר ומלכות דוד היא ביטוי של מלכות שמים. מדוע מלכות שמים מתגלית דווקא על ידי דוד המלך?

אך כפי שראינו, דוד המלך מגלה שתפילה היא הקיום היחיד של המציאות, שהרי מצד הטבע לא היה אמור להיות לו שום קיום כאשר הושלך מבטן אימו ליער. מכח זה אנו רואים בעינינו כי "אין עוד מלבדו". זוהי התגלות מלכות שמים למעשה, כאשר מגלים שמבלעדיו יתברך אין שום מציאות, בזה מתגלית מלכות ה'.

כאשר אנו מתבוננים בספר תהלים המלא צעקות ושוועות לה', אנו מגלים עד כמה חסדי ה' הם אלו שמקיימים את המציאות, ולא דבר אחר. לכן הבקשה על פי רוב היא ל"ישועה" – שהיא מלשון 'יש', כפי שראינו בעבר. מאחר ורק הקב"ה מקיים את המציאות, באה תחושת חיסרון זו של חוסר קיום. סתם אדם המבקש מחברו דבר-מה לא מבקש ממנו ישועה, אלא שיעזור לו. הוא יודע שקיומו לא תלוי בחברו; אם הוא לא יעזור לי, מישהו אחר יעזור לי. אבל כאשר פונים לקב"ה בתפילה, אין לנו שום דבר אחר שיעזור לנו, ומכאן באה הבקשה לישועה. אנו מבינים שקיומנו נמצא רק בידי ה', ורק הוא שיוכל להעניק לנו אותו.

כזכור, בשלב זה של הספר הובאו דוגמאות רבות מאת המלקט לכך שרק על ידי התפילה ניתן להיוושע בכל דבר, כלומר – קיומנו נסמך רק על תפילה, ועל כן בכל דבר עלינו לבקש את ה'. דוד המלך גילה זאת בספר שלם, כל פעם בצורה אחרת, אך כיוון כל הדברים אחד הוא: "הא-ל – ישועתנו סלה" (תהלים סח). רק הקב"ה הוא הישועה שלנו, הקיום שלנו, לנצח.

ובדרך זו, כל יהודי שקורא את ספר תהלים, הולך בעקבות דוד המלך, וגם הוא אומר: "אל יבושו בי קוויך": ה', אם לא תעזור לי, כל מי שנושא תפילה יכול לחשוב שאין כאן משען בטוח. הם יכולים להתבייש, להרגיש לא שייכים לדבר האמיתי.

למה? בגלל שאני לא נעניתי.

אני? פלא שלא יענו לי? מי אני בכלל, שלא להזכיר את חטאי?

לא. סוף סוף, ה' הוא זה שמחיה ומקיים אותי, למרות הכל. הוא עומד מאחורי בכל דבר. הוא נקרא "המקום", כי הוא זה שמאפשר לי מציאות לעמוד עליה, להתקיים.

את היסוד הזה אנחנו צריכים לזכור לא רק בזמני צרה, אלא בכל רגע ממש. לדבר עם ה' בצורה קבועה כל יום. אני? תן לי להתקדם כמה דרגות לפני זה, אחרי זה נדבר על עבודות של צדיקים ושלמים. אבל אחרי הכל, ה' הוא זה שנותן לי חיים מחדש כל יום, מעביר אותי בכל הגלים והמשברים שבחיי. איך לא אוכל להתפלל אליו?

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support