ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > ואני תמיד אייחל: מעלת הרצון

ואני תמיד אייחל: מעלת הרצון

ט״ז במרחשון תש״פ

מפרשת עקדת יצחק, ומהעובדה שמדובר במעשה שבסופו של דבר לא התבצע כלל (שהרי אברהם אבינו ע"ה הוזהר "אל תשלח ידך אל הנער"), אנו למדים על גודל מעלת הרצון, ועל החשיבות העצומה של הרצון בעבודת השם!

הוא השקיע כבר אלפי תפילות, שעות על גבי שעות של התבודדות וזעקה לה', סגולות עצות ועבודות קדושות, והנה הוא מוצא את עצמו שוב נופל ונכשל חלילה. כאב הלב ומפח הנפש הנורא, אזלת היד ותחושת הייאוש, עוטפים אותו מכף רגל ועד ראש. עד מתי?! כן, הוא יודע שצריך להתחזק, אבל מה תהיה התכלית, הוא רוצה ורוצה ושוב רוצה ולבסוף הוא מקבל מכות שכאלה, מהי מעלת הרצון, והאם יש איזה שווי לכל הרצונות הללו שעלו בתוהו?!

* * *

"היום ברחמים תזכור"

בפרשתנו אנו לומדים על ענין ה'עקידה', אשר היא העומדת לנו בכל עת להמתיק מעלינו את מידת הדין, ואותה אנו מזכירים בכל עת מצוא ובפרט בימי הדין בהם אנו תוקעים בשופר להזכיר זכות העקדה ומתחננים "ועקידת יצחק לזרעו ברחמים תזכור".

האם שמנו לב, ש'עקידה' זו הינה בסך הכל רצון שלא יצא לפועל? אברהם רצה, יצחק השתוקק, אבל למעשה זה לא יצא לפועל. ברגע האחרון בא הציווי האלוקי "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה".

נתאר לעצמנו: אחד רצה והשתוקק מאד להתפלל בכוונה, הכין את עצמו בשמחה, הלך לבית הכנסת בזריזות, אך ברגע האחרון אירע לו מקרה מצער שמנע ממנו מלהתפלל. מה ירגיש? באיזו תחושה יחזור לביתו? הלא כל כולו יחוש מובס וחסר ערך. ודאי תעלה המחשבה בלבו: 'מן השמים לא רוצים בעבודתי, כעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו'. וככל שגדלה השתוקקותו, וככל שעצמו כיסופיו בתחילה, כן תתעצם בלבו ההרגשה המרה כשלא עלתה בידו.

עיקר זכות עקידת יצחק – רצון וכיסופים

אבל התורה הקדושה מלמדת אותנו בפרשה זו על גודל מעלת הרצון ושאין גבול וקץ לערכם של רצונות וכיסופים קדושים על אף שלא יצאו לפועל. וכך מגלה לנו מוהרנ"ת: "עיקר זכות עקדת יצחק הוא בחינת רצון וכסופין דקדושה, שזה היה עיקר מעלת הנסיון של אברהם ויצחק מה שנתרצו לישחט ולמות על קידוש השם. ועל ידי שנתרצו לזה ברצון שלם באמת, נחשב כאילו נשחט ונקרב על גבי המזבח, אף על פי שבאמת לא שלח ידו אליו ולא עשה לו מאומה, נמצא שעיקר זכות העקידה הוא רק רצון וכיסופין דקדושה" (אוצר היראה. ע"פ ליקוטי הלכות, אומנין ד, י).

מוהרנ"ת מוסיף ללמדנו, שישנם בני אדם שהשי"ת מנסה אותם באופן כזה, שכל ימי חייהם לא יראו את אשר פעלו גדולות ונצורות בכל עמלם הרוחני. כאשר רצו והשתוקקו, התחילו וניסו, התייגעו ועמלו, אבל בפועל לא ראו שום הצלחה, אלא חזרו ונפלו בכל פעם. אבל ביום האחרון, ביום עלותם למעלה לשוב לצור מחצבתם, אז ייראה להם כל מה שהשיגו ופעלו בכל נקודת רצון ויגיעה.

רצון לא הולך לאיבוד!

וכך הוא כותב: "זה שהתייגע כל ימיו בכל מה שעבר עליו, והתחזק ברצון, והתחיל בכל יום לטהר עצמו – אף על פי שלא עלתה בידו להיטהר בשלימות, אף על פי כן 'לית רעותא טבא דאיתאביד' [אין רצון טוב שנאבד], מכל שכן דיבור טוב ומעשה טוב, עד שיזכה שיושלם טהרתו ביומו האחרון בבחינת 'ואחר יאכל מן הקדשים', שהוא חלקו הטוב לעולם הבא שיזכה אליו תיכף אחר ביאת שמשו ביומו האחרון, כי אז ביום האחרון מתקבצים כל מה שחטף טוב בזה העולם בכל יום ויום, וכל רצון ורצון טוב שהיה לו בכל יום ויום כל ימי חייו, ורק זה הוא תקוותו והשארתו לנצח" (ליקוטי הלכות, ברכת השחר ה, מב).

יהיה מה שיהיה – רצון טוב אינו נאבד לעולם!

כולנו מתנסים בנסיונות שכאלו: השי"ת דורש מאתנו להתקדש ולהיטהר לעשות רצונו ולעבדו, מתכוננים, רוצים, מתפללים, מבקשים ומתייגעים, ולבסוף הכל נהפך ונשפך. אך עלינו לזכור היטב את גודל מעלת הרצון, ושהרצונות הללו והיגיעות הללו נצחיים וקיימים, ההתקרבות לה זכינו מעצם היגיעה לא תאבד לעד, שום תוצאה לא יכולה לקלקל את הרצונות וההתחלות הללו שיעמדו לנו כמלאכי זכות לנצח נצחים. כי "אף על פי שזה האדם שעשה הדבר שבקדושה או עסק כבר קצת בעבודת ה' ימים או שנים, נפל אחר כך, ואפילו אם נפילתו גדולה מאד רחמנא ליצלן, ואפילו אם חזר ונתעורר לעבודת ה' יתברך וחזר ונפל, וכן היה כמה פעמים אין מספר, אפילו אם יהיה איך שיהיה – אף על פי כן תדע ותאמין באמונה שלימה שאין שום דיבור ולא שום עבודה קלה נאבד לעולם, ואפילו התעוררות בעלמא ומחשבה טובה אינו נאבד לעולם" (שם, תפילת ערבית ד, לד).

תפקידנו: תמיד להתחיל מחדש

תפקידנו לעמוד בעוז ולהתחזק להתחיל בכל פעם מחדש, אפילו כאשר היצר צוחק ומתלוצץ מאתנו ועושה אותנו כפתי המאמין עדיין שיש תקוה. זהו הנסיון שלנו! אדרבה, כל נפילה חוזרת חלילה צריכה רק להגביר יותר ויותר את הרצונות ואת ההשתוקקות, כי על כן מי שהופך את הירידה והנפילה שלו – כשנכשל בשוגג או במזיד חלילה – לסיבת התעצמות ברצונות, כלומר, שאינו מתרפה יותר ואינו מניח שתשקע בקרבו אש הרצון לשוב ולהיגאל מכל טומאותיו ותאוותיו, אלא אדרבה, ככל שמרחיקים אותו הוא מתגבר ביתר שאת ברצונות יותר חזקים ובצעקה ושוועה במשנה עוז – הרי הוא הופך את הירידה לתכלית העליה, ומתקן את הכל באופן נפלא. וזוהי מעלת הרצון!

לכסוף לה' ברצון חזק – זה עיקר התשובה!

וכה הם דברי מוהרנ"ת הבוערים כאש: "מי שכבר נכשל באיזה חטא ועוון, ואפילו אם הרבה לפשוע מאד מאד, ואפילו אם עשה מה שעשה, אף על פי כן אם ירגיל את עצמו לכסוף ולהשתוקק לה' יתברך ברצון חזק תמיד, זה עיקר התשובה, ויכול לזכות על ידי זה לעליה גדולה, וכל העוונות יתהפכו לזכיות, כי יכול לזכות לרצון חזק מאד מאד מחמת שנתרחק יותר" (שם, ערב ג, ד).

גולשים צפו גם ב:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support