מעובד מתוך שיחותיו של הרה"ח ר' יעקב מאיר שכטער שליט"א

אברכים רבים, יראי שמים, נבוכים כל ימי חייהם בענין של השתדלות ובטחון, ואינם יודעים מה זה בטחון ואיך לבטוח, ומהי מידת ההשתדלות, והאם אני בכלל ראוי לבטוח, ועוד כיוצא בזה.

והעצה היעוצה לזה היא: תמימות. כי אף על פי שהבטחון וההשתדלות סותרים לכאורה זה את זה, אבל באמת צריכים להאמין בשניהם בתמימות, וכן גם לשנן לעצמו פסוקי בטחון, וענייני בטחון, עד שירחם עליו השי"ת ויאיר לו הארה ויתיישב הכל על לבו, ויזכה לבטחון הראוי והנכון, וילך לבטח דרכו.

תחת אחד השיחים ששוחחתי עם הרב החסיד רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל הזכרתי 'ווארט' נפלא בשם התולדות, ורבי לוי יצחק נהנה ממנו מאד.

וזה לשונו של התולדות על הכתוב (משלי כט ד) 'מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ וְאִישׁ תְּרוּמוֹת יֶהֶרְסֶנָּה': "רצונו לומר, 'מלך' – מאן מלכי רבנן, בהנהגת עיר או מדינה, 'במשפט יעמיד ארץ' – אם ינהגם במשפט שהוא בדרך הטבע, יעמדו על עמדם אנשי המוניים הנקרא ארץ, שלא ימוטו ממדריגתן. מה שאין כן 'איש תרו"מות' – שרוצה להרים אותן למעלה ממדריגתן – 'יהרסנה' לגמרי, שזה סיבת הריסתן לגמרי". עכ"ל בפרשת משפטים.

וללמדנו בא על חובת ההשתדלות שעל ידה יוכל האדם להנהיג ימי חייו בהשקט ובטח, אך אם ינסה ללכת בדרך מרוממת וגבוהה מכדי יכולתו – אחריתו מי ישורנה, כי דרך זו עלולה להביא את הריסתו המוחצת.

ובעצם הענין של בחירת מקצוע לפרנס הבית, ברור שאדם צריך להיזהר טובא שלא לעבוד במקום שהנסיונות מצויין בו.

אבי זצ"ל סיפר לי שאחד בא לפני החפץ חיים זי"ע, ונפשו בשאלתו: היות ואשתו נוגשת בו שילך להתלמד להיות דאקטער, בעבור שהיה לה גיס שגם הוא היה דאקטער. ובעת שנכנס להחפץ חיים היה אוחז בפסוק 'אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי' מ'מזמור לדוד ה' רועי' (תהלים כ"ג) שאומרים בעת האכילה, ונפל בדעתו בעת האמירה פירוש על זה, והוא, שאם מגיע לו רדיפות שיהיו לכל הפחות בשביל 'טוב' ובשביל 'חסד', כי הבין כי אפילו אם יעשה רצון אשתו בזה וילמד דאקטעריי, גם אז יהיה לה על מה לנוגשו…

ויש לדעת, שרבינו הק' בספר המידות (ערך תפילה לג) מביא את דברי הגמרא (ברכות לב ע"ב): "ארבעה דברים צריכים חיזוק; תורה ומעשים טובים תפילה ודרך ארץ" (היינו מלאכה). וכהיום סובלים הרבה הרבה מאד מאי-סיפוק הנפש, ובכל דבר שעוסקים, מרגישין מיד את החסרונות שבו, ובה בעת מתבוננים בעסק אחר, ורואים שבשני אין החסרונות הללו, ושוכחים שבכל דבר יש מעלות וחסרונות. ובלי חיזוק אי אפשר לעמוד ולהתקיים בשום ענין. ולפעמים מריבוי שאיפה להיות מושלמים במלאכה שבה הם עוסקין, מרגישים יותר מדי את החסרונות ואי אפשר להמשיך להתקיים בה.

ועל זה צריכים להשתמש עם השיחה מרבינו: "וואס מ'טוט איז גוט, אבי קיין שלעכט'ס נישט" – "מה שעושים הוא טוב, העיקר לא לעשות רע".

וזה כלל גדול, שבכל דבר שעוסקים, הן תורה, הן מלאכה – אם עוסקים בה בטהרת המחשבה, יש בזה חן של אמת והשכינה שורה.

וכל התעסקות בדבר כשר, זה כהיום רפואה להמחשבות בכל הבחינות, ומכל-שכן למי שרוצה לטהר את מחשבתו.

והנה רבים מאנ"ש מתלבטים בשיחתו של רבינו שהיה מונע את שומעי לקחו מלהיות מלמדים ושוחטים (ראה חיי מוהר"ן תס"ה, תקצ"א, שיחות הר"ן רמ"א), ואולם החכם עיניו בראשו להכיר ולדעת המציאות, וזה פשוט שאם עומדים לפניו שתי אפשרויות: האחת, להיות שוחט במקום שצוות השוחטים כולם יראים ושלמים, ולחלופין הברירה השניה היא לעבוד בחנות שמזדמנים לשם אנשים מפוקפקים, או שמצויים שם שאר מכשולות, ובפרט בענין הכלים המטמאים רח"ל – הרי אין ספק שמקצוע השחיטה עדיף.

ובענין תפקיד של 'מלמד' לתשב"ר, צריך לדעת שבזמן רבינו הק' היו המלמדים עניים מדוכאים, כי גם הבעלי בתים היו אז עניים, וכמה בעלי בתים היו שוכרים בצוותא מלמד עבור בניהם, וגם היה ממעשה בעל דבר שעוד היו מקמצים מאד בשכר המלמד, וע"פ רוב היו המלמדים עוזבים את ביתם ונוסעים לתקופה ארוכה, והיו ישנים כמה חדשים מחוץ לביתם, וגם התלמידים היו אצל המלמד כל היום ממש ועד שעות הלילה המאוחרות, והיה צריך להשגיח עליהם כל השעות הארוכות, כך שלמלמדים לא היה לא גשמיות ולא רוחניות, ובני ביתו של המלמד סבלו הרבה דוחק, כי גם מצב הפועלים והאומנים היה בדוחק רב, היו עובדים הרבה ומשתכרים מעט, על אחת כמה וכמה מצב המלמדים. ומובן איפוא שכהיום המלמדות היא כמעט כמקצוע אחר ממה שהיה בעבר, ולא כ'מלמדות' שבזמננו שלל רביה"ק.

ובאופן כללי, אם מוצאים איזה משרה בשכר מתאים שיכולים לפרנס אשה ובנים בלי דחק, או אם אינה השי"ת לידו איזה מסחר באופן מתאים בנוחיות הגשמי וגם הרוחני – מתבוננים ושוקלים את הדבר ומתפללים אל השי"ת, וברכתיך בכל אשר תעשה.

ויש מעשה שאדם אחד שאל לאיזה צדיק שהוא רוצה לעשות איזו פעולה שיהיה אצלו הבחינה של "וברכתיך בכל אשר תעשה", אבל הצדיק יברכו שיצליח. ואמר לו הצדיק שיקח "צעטל" של פרס [-כרטיס הגרלה]. ובאותה עיר היו שני מיני גורלות, אחד שיכולים לזכות בזכיה של סך חמישים אלף רובל, והשני גורל בזכיות קטנות מאד של עשר ועשרים רובל המיועד לילדים קטנים ועבור עניים מרודים. והלך וקנה את הגורל הקטן, ואכן זכה בסכום הקטן. ואמר לו הצדיק שהוא טיפש גדול, שעשה נגד רצון השי"ת, כי כמו שהשי"ת גזר שהאדם יעשה פעולה כדי להרויח, כן נתן לו שכל איך לעשות הפעולה, והאדם צריך להשתמש עם שכלו שחננו השי"ת לעשות הפעולה המוצלחת ע"פ השכל. וכיון שהיה עת רצון שירויח ממון, מדוע עשה ההיפך ממה שהשכל מחייב ונשאר עני…

וכשם שאם האדם רץ ויגע אחר עשירות שלא ברצון השי"ת, וגם כשהגיע לעשירות אינו זוכה להתנהג עמה כראוי, כן אם השי"ת מזמין להאדם עשירות בנקל, צריך הוא לדעת שכל כולה היא בהשגחה פרטית מהבורא ית"ש ומידו הכל, ועל ידי זה יכול לזכות להרבה מצוות ומעשים טובים באמצעות הממון.