"זה לא פלא, זה מה שאני, נפש שפלה שנמשכת תמיד לבהמיות. תמיד אני מוצא את עצמי נכשל ונופל, כנראה זה המהות המאוס שבקרבי. נכון, יש לי גם קצת נקודות טובות, אבל כנראה היסוד והשורש רקוב או מקולקל ומגושם מלכתחילה".

* * *

לפעמים התורה קוראת ומרמזת לנו דרכי חיים במה שכתבה וגילתה, ולפעמים אדרבה, היא מורה ומאירה לנו את אור נשמתנו במה שלא כתבה והעלימה. בכל פרשת 'תצוה' לא נזכר שמו של משה רעיא מהימנא, על אף שכולה עוסקת בציוויו של הקב"ה אליו, ורבותינו (בזוה"ק פרשת פנחס רמו. וברא"ש על התורה כאן) מבארים זאת, שמשה רבינו גרם זאת לעצמו כשביקש עבור ישראל לאחר חטא העגל "מחני נא מספרך אשר כתבת" וקללת חכם אפילו על תנאי מתקיימת.

והדבר מפליא: הן משה רבינו ודאי ידע זאת שקללת חכם תתקיים בכל אופן, ומדברי הזוהר אנו למדים שמחיית שמו מן התורה היא צער גדול מאד, זוהי קללה איומה, ואף על פי כן עשה זאת משה, מדוע?!

רבינו הקדוש מלמדנו פרק ברחמי המנהיג האמיתי כמשה רבינו, על בני ישראל המונהגים על ידו: "כי משה רבנו היה לו רחמנות באמת על ישראל, ומסר נפשו בשביל ישראל והשליך נפשו מנגד, ולא היה חושש על עצמו כלל. כי השם יתברך אמר לו 'ואעשך לגוי גדול', והוא לא השגיח על זה כלל, רק אמר 'אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת'" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, ז).

מה טיבה של רחמנות זו, ולמה באמת הוא היה מוכן למסור נפשו כדי שישראל יהיו נקיים מחטא? – ממשיך רבינו הקדוש שם ואומר: "כי עיקר הרחמנות הוא כשישראל עם קדוש נופלים בעוונות רח"ל, כי זהו הרחמנות הגדול מכל מיני רחמנות, כי כל היסורים הקשים שבעולם אינם נחשבים כלל כנגד המשאוי הכבד של עוונות ח"ו, כי מי שיודע קדושת ישראל מאין הם לקוחים, ויודע רוחניות ודקות של ישראל, הוא יודע שישראל הם רחוקים לגמרי מעוון ואין עוון שייך להם, כלל כלל לא, לפי גודל קדושתם משרשם וגודל דקותם ורוחניותם, ועל כן כל היסורים שבעולם אינם נחשבים למשאוי כנגד המשאוי הכבד של עוונות".

כמה מנוגדת ורחוקה ההסתכלות שלנו על נפילותינו והסתאבותנו, מול הסתכלותם של צדיקי אמת עלינו באותה שעה; בעוד שהאדם נגעל מעצמו ומואס במהותו, ומתעב את הבהמה העצמית שלו שנדמית לו שכל כולה רע, הרי שהצדיק רואה כאן מציאות אחרת לגמרי; לעיניו נגלה מחזה קורע לב של כתר נפלא, עשוי כולו זהב טהור יקר מפז, משובץ באבנים טובות ומרגליות שאין דוגמתם בכל העולם, יחיד במינו ביופיו חינו והדרו, ונדיר בתכלית בעדינות מלאכת המחשבת המופלאה שבו נעשה – והנה נתגלגל הכתר ונפל לצחנת רפש וטיט בעומק רב, והעבד הנאמן לובש עוז ומרחם על המלך ועל כתרו הנפלא, ומוסר נפשו לקפוץ לתוך הביב להוציא הימנו כתר נפלא זה.

זוהי הסתכלותו וראייתו האמיתית של משה רבינו וכל צדיקי האמת עלינו כיום הזה; כאשר עומד לפניו החוטא והפושע המזוהם והמסואב, הוא רואה לפניו אוצר חביב וסגולת מלכים שאין דומה לו בהדרת יקרו, אלא שלעת עתה הוא נפל במדמנת שופכין. אוי כמה שזה כואב, וכמה שזה מעורר רחמים, עד כדי כך שהוא מוכן בכל רגע למסור נפשו להוציא אותנו מטומאתנו. לא רק להתאמץ ולעמול עבורנו, אלא בפשטות להימחות בגשמיות ולהימחות ברוחניות מספר החיים, כיון שהוא יודע בבירור "שישראל הם רחוקים לגמרי מעוון ואין עוון שייך להם כלל כלל לא, לפי גודל קדושתם משורשם וגודל דקותם ורוחניותם". שום עבירה ועוון לא יוכלו לשנות מציאות זו, השורש נשאר תמיד יקר נקי וזך, על אף כל הטומאות שמסבבות ומקיפות אותו, ועל כן הוא מרחם גם על הפושע שבפושעים ברחמנות מופלגת כזו עד כדי מסירות נפש, כיון שהוא יודע שבפנימיותו שורה אוצר נשגב ומבהיל כזה המאיר וזוהר באור יקרות שאין דומה לו.

מה שלא נכתב בפרשתנו, זועק לכל אחד מאתנו בזעקה אילמת: העלמת שמו של משה בפרשה זו, מזכירה לנו את מסירות נפשו עבור החוטא והפושע הגרוע ביותר. זה מעורר וקורא: אם הצדיק מוכן למסור נפשו עבורך, כיון שהוא משיג את עוצם יקרת ערכך, ויודע שבפנימיותך אתה נקי וטהור וזך, וכל העבירות הללו שנכשלת בהם לא שייכים לך כלל בעצם. הרי שאתה בעצמך, ודאי חייב להתעורר לרחם על עצמך ולא להסכים לאבדן אוצר יקר שכזה. אם הוא רואה בך את טוהר פנימיותך ושגב שוויותך, הרי שאתה בודאי מחוייב להתגבר ולא להרשות למלך זקן וכסיל להטעותך שאתה שְׁפַל-אנשים בעצם מהותך. זה מחייב גם אותך להתנער מעפר ולהתחיל לחפש ולשאוג על הכתר הזה שנפל למקום שנפל, לחפש ולהתייגע, לרצות ולחשוק, למסור נפש למען עצמנו ולמען זולתנו שנפלו גם הם לחושך זה.

רבי נתן מעמיק לבאר את סוד תפילתם של רב המנונא ורב אלכסנדרי (מובא בגמ' ברכות יז.): "ריבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב, שאור שבעיסה ושיעבוד מלכיות. יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם, ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם". ושואל: מה טיבה של הוספה זו "גלוי וידוע לפניך שרצוני לעשות רצונך"? – אלא שבכך רצו לעורר את כח הרצון שבהם, לא להתפעל מהנפילות והירידות הנגלות לעין, אלא לזכור שתמיד פנימיותם נותרת זכה ונקיה ומשתוקקת לבוראה, ומכח זה להשתוקק לצאת מהרפש שמקיף את חיצוניותו. "ובזה בעצמו שהזכיר זאת בתפלתו לפני השם יתברך, בזה הגביר כח המושך, מאחר שמעיד בפיו שכל המונעים והמסיתים הם בחינת כח המכריח, ואין זה שלי כלל! וכי רצון שלי הוא רק לעשות רצונך. ובזה מגבירים כח המושך שיפעל פעולתו, וזה בחינת גודל מעלת הרצון והכיסופים בעצמם אל הקדושה, כי עיקר התגברות כח המושך הוא על ידי הרצון והכיסופים" (ליקוטי הלכות, יו"ט ה, ו).