למה "ואהבת לרעך" הוא יסוד הכל?

ימי העומר מוקדשים לתיקון המידות שבין אדם לחברו. עד היום אנו מתאבלים על האסון הנורא שפקד את עמנו בתקופה זו, כאשר תוך פחות מחודשיים נעדרו מן העולם עשרים וארבעה אלף ארזי לבנון, תנאים קדושים וטהורים, תלמידי רבי עקיבא, כאשר התביעה עליהם מן השמים הייתה מפני שלא נהגו כבוד זה בזה.

כמובן שאין זה לפי השגתנו: מהי אותה אי נהיגת כבוד; אין ספק שלא היו כאן חלילה אפילו נדנודי איסור, והם נתבעו לפי רום מעלתם, אבל הלימוד הנצרך לנו הוא שאסור להקל בשום אופן בפגיעה קלה בכבוד הזולת, כי התוצאות עלולות להיות מרות מאד חלילה.

אין זה מקרה שהעונש פקד אותם דווקא בימי העומר – ימי ההכנה לקבלת התורה, שכן "דרך ארץ קדמה לתורה" ותיקון המידות, שהן יסוד ה"דרך ארץ" שהוא ההכנה וההקדמה לתורה.

מה גם שהאהבה האמיתית לזולת – שהיא שורש כל המידות הטובות – היא יסוד כל התורה כולה, כפי שאמר רבי עקיבא (ב"ר כד): "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה".

מכיוון שכן, ברור שתחילה יש לתקן את היסוד – ואחר כך לגשת לקבלת כל התורה.

* * *

מדוע אכן האהבה לזולת היא שורש הכל?

הבריאה כולה – אומר רבי נתן – נבראה כדי לגלות את כבוד הבורא, ורצונו זהו כבודו. הרצון האלוקי הוא השורש היחידי המחייה את הבריאה כולה, ועל אף שכלפי חוץ נדמה שישנם אלפי דברים מנוגדים ומשונים זה מזה, הרי בעומק – הכל אחד ואין שום דבר בעולם חוץ מרצונו יתברך.

עלינו הוטל התפקיד הנכבד, שהינו תכלית הבריאה כולה, לקלף את השוני החיצוני ולגלות דווקא בכל השינויים הללו את האחדות שבהם. דהיינו, את הרצון האלוקי הפנימי, שהוא הכוח היחיד שמחייה את כל אלו.

את הקילוף–הגילוי הזה אנחנו עושים על ידי ביטול כל הרצונות שלנו, שנובעים ממאוויי הגוף, ושעבודם אל רצון השם – "שיכוון בכל דבר, לעשות אותו כרצונו יתברך, וישבר כל תאוותיו ורצונותיו מפני רצונו יתברך; וכל דבר שיבוא לידו, אם יהיה בו רצון ה' יתברך – יעשה, ואם לאו – לאו".

* * *

מן השינויים העיקריים בבריאה הוא השוני שבין טבעי בני האדם; "כשם שפרצופיהם שונים, כך דעותיהן אינן שוות". ניגודים אלו הם עיקר המעוררים לריב ומדנים.

מי שלדוגמה טבעו נוטה למידת החסד, אוהב לתת ולהעניק; הוא לא סובל כאשר משתמשים בכוח ובגבורה, וכאשר הוא פוגש באדם שטבעו הפוך משלו, נוצרים חיכוכים והתנגדויות ביניהם. וכך גם להיפך.

אך כל זה כאשר הרצון העצמי הוא ששולט באדם, אבל אם הוא משעבד את טבעו אל מה שהתורה מצווה, הרי שהוא וזולתו מאוחדים להפליא, שכן לשניהם אין מעתה מטרה אחרת מאשר קיום רצון הבורא: בעל החסד לא יעשה חסד עם אלה שאסור לעשות עמם חסד, ולא יאהב את מה שהתורה אוסרת לאהוב. כל אהבתו ונתינותיו יהיו משועבדים לקיום רצון השם.

כך גם זה שנוטה ל'גבורה', כל שימושו במידה זו יהיו אך ורק לכיבוש היצר ולנקמה במשנאי ה'. לעומת זאת, במקומות בהם רצון ה' הוא לאהוב ולהעניק, שם יכניע את מידת הגבורה ויעשה את ההיפך.

כך שההשתעבדות לקיום רצון ה' מאחדת את שני ההפכים הללו ועושה אותם לחטיבה אחת.

* * *

כאשר אנחנו מתגברים על נטיותינו הטבעיות ומשתעבדים לרצון ה', נופלות המחיצות הטבעיות שבין האדם לזולתו והוא יכול לאהוב את כל אחד ואחד. זהו גילוי מושלם של רצון ה' וכבודו בעולם. מצב זה הוא הוא השלום המיוחל, המהווה הכלי מחזיק הברכה שמביא את כל הטוב והחיים בעולם.

הציווי "ואהבת לרעך כמוך" אינו אם כן ציווי פרטי של מצווה מסויימת, אלא קריאה וציווי לאדם להתעלות מן האנוכיות שלו שמעמידה את הרצונות העצמיים כיסוד הכל. התורה דורשת מן האדם שיכיר בכך שהוא שליח למילוי הרצון האלוקי בלבד, וכי על כן הוא וחברו שווים, על אף השינוי במזגיהם.

זהו יסוד כל התורה כולה. מי שאינו מכיר בכך שלמטרה זו הוא נברא, חסרה לו הגישה היסודית לקבלת עול מלכות שמים וההגעה לתכלית בריאתו.

* * *

ומתן שכרה בצידה. אין כאן דרישה להקרבה עצמית חסרת תמורה, אלא דרישה לחיים מתוקים, מלאי טובה. השלום הוא כאמור כלי מחזיק ברכה והוא הגורם הראשון במעלה להשפעת חיים טובים לכלל ולפרט.

(עפ"י ליקוטי הלכות ברכות הראייה ד)