'אשיחה וירווח לי' – הוא מרגיש הקלה בלבו, חברו הטוב יושב מולו ומאזין בשימת לב לכל מוצא פיו. זה כמעט כשעה שהוא מגולל את כל מסכת יסוריו וצרותיו, את החושך המר המקיף אותו מכל צד, החובות והמחלות, המריבות והתביעות, הנפילות והירידות, קשיי חינוך הבנים ועיכובי הזיווגים, נזקי שכנים גניבות ואבדות ושאר מרעין בישין, וחברו יושב כנגדו בפנים מכורכמות. סוף סוף יש מי שמבין ללבו ומסכים שאין אומלל כמוהו בכל העולם מבלי שינסה לחזק אותו בכל מיני חיזוקים קלושים של נקודות ושערות טובות כאשר הכל מסביב כה חרוך

ושרוף, סוף סוף הגיע בר דעת שיודע להעריך את עומק הכאב והיגון שמקיף אותו מכל צד בלי שום פינת אור…

* * *

"תורת הגלות"! – ישנה תורה שלימה כיצד להתנהג בעת חושך והסתרה. תורה עמוקה ורחבה מאד, אותה למד יעקב אבינו משך ארבע עשרה שנה מבלי לתת שינה לעיניו ותנומה לעפעפיו, תורת התמימות וההתחזקות איך לגשת לכל סוגי הגלויות הצער היסורים והחשכויות ברוחניות ובגשמיות, טרם היכנסו לבית לבן ובמלחמתו עם עשו ושאר צרותיו (עיין ליקוטי הלכות נזיקין ה, יא).

בכך סלל יעקב אבינו עבורנו את הדרך איך לגשת לעת צרה, צער ויסורים, ברוחניות ובגשמיות. כי "מעוצם קדושתו הגדולה זכה להוריד עצמו לעומק הנפילות של כל ישראל של כל אחד ואחד בכל דור ודור עד עקבות משיחא" (שם, תפילת המנחה ז, פב), ועלינו רק לחפש את האמת הזאת שכבר מוכנה ונמצאת בעולם מכוחו של אותו זקן.

הבה אם כן, נחפש גם פתרון לבעל הצרות והיסורים שחפץ להציג את סאת יסוריו בשלמות ובהיקף מלא מבלי שיחסירו מן ה'רחמנות' שעליו אפילו כחוט השערה, ומבלי שיקלקלו לו את סיפורו השחור בניצוצי הרחבות והמתקות שהשתרבבו בין צרותיו.

* * *

ובכן: לכאורה זה שרוצה שיכירו בעומק אומללותו, סבור שכך ייטיב לו. נדמה לו שזו הדרך שתצמיח את ישועתו, או לפחות תמשיך לו טובה בתוך כל היסורים הללו. אבל מה עצומה היא הצרה כאשר אדם זה נעשה שותף למקטרגים הנוראים שהסבו לו את כל הצרות הללו, ומבלי דעת הוא הופך לשלוחו של המקטרג הגדול ח"ו להוסיף צער על צערו ולסגרו במאסר צרותיו חלילה.

וכך מלמדנו יעקב אבינו, כפי שרבי נתן (בליקוטי הלכות, כלאי בהמה ד, ט) מגלה בהבנת הדברים:

בפרשתנו אנו לומדים שיעקב אבינו מצווה את בניו בשלחו אותם להכניע ולרצות את פני עשו הרשע "וריוח תשימו בין עדר ובין עדר", זו גם היתה תפילתו לפני ה' כמו שדרשו חז"ל: "מהו וריוח תשימו בין עדר ובין עדר, אמר לפניו, רבונו של עולם, אם יהיו צרות באות על בני לא תביא אותן זו אחר זו אלא הרוויח להן מצרותיהן" (יל"ש בראשית פל"ב).

הוא לא ביקש רק שיוכלו לנוח קמעא בין צרה לצרה, אלא בקשה עמוקה בהרבה. יעקב אבינו ידע שאחד מדרכי היצר החמורים לצוד את האדם בעת צרה, הוא בכך שמסיתו "לערב ולחבר הצרות יחד, שאז אי אפשר לסבלם ח"ו" מה שגורם "לבלבל דעתו ח"ו שידמה לו כאילו כל העולם נפל עליו, וכאילו כל הצרות באו עליו בלי הרחבה כלל". זוהי מזימה איומה מצד המלאך המשחית, כי מי שחש כך שהוא מסובב בצרות יגון ואנחה בלי שום הרחבה, הרי לבו נאטם מלהתפלל, הוא לא חש שיש מי שרוצה בו ומצפה להושיעו, וכשהיצר מצליח להחלישו מתפילה הרי שהצרה באמת מתעצמת פי כמה חלילה, כי "הא בהא תליא שמי שאומר כך ועל ידי זה נתעקם לבו מה' יתברך ואינו יכול לצעוק אליו אזי באמת נתרבין עליו הצרות רחמנא ליצלן, כי כל הנמשך אחר צערו הצער נמשך אחריו ח"ו".

ועל כך היתה תפילתו של יעקב אבינו: 'וריוח תשימו בין עדר ובין עדר', שבניו לדורות יוכלו להתגבר ולהתחזק לראות את הטוב שבין הצרות, לא לעשות מהם חבילה אחת שכלולה מכל החושך שבעולם, "שאפילו בעת הצרה ח"ו יסתכלו על הריווח וההרחבה שה' יתברך הרחיב עמו וגמל לו טובות מעודו וגם בהצרה בעצמה מרחיב לו, ועל ידי זה יוכל לצעוק לה' יתברך ויהיה ניצול לגמרי מכל הצרות בחסדו הגדול ונפלאותיו".

מתכוננים אנו בחרדת קודש לימי החנוכה הבאים עלינו לטובה, ימי האורה שבאו להזריח את האמונה והתקוה בתוקף חשכת הגלות.

אחת ההארות העיקריות של ימים מאירים אלו היא הארה זו של נתינת ריווח בין צרה לצרה: נס זה אירע בסוף הבית הראשון כאשר התגברו היוונים ורצו להפסיק אף את הריווח בין צרה לצרה. אך החשמונאים ניצחום, "והמשיכו אור ותיקון נורא כזה בעולם שעל ידי ימי חנוכה הקדושים יהיה לנו כח תמיד להמשיך עלינו הדרך הקדוש הזה של תודה והודאה, שבכל הצרות שאנו סובלים בגלות הארוך הזה בכלל ובפרט, נוכל להחיות את עצמנו על ידי שנזכור נפלאותיו עד הנה ונודה ונשבח אותו תמיד, ואנו בטוחים על ידי זה כאשר עד הנה עזרונו רחמיו כן ישמע תפלותינו וצעקתנו תמיד עד אשר יגאלנו גאולה שלמה ויבנה בית מקדשנו" (שם, כלאי בהמה ד, ט).

הבה ניטיב לעצמנו – בעת צרה וצוקה חלילה נתגבר בכל כוחנו לתת ריווח והתבוננות בטובו וחסדו ית' גם בעת צרה, ומתוך כך להעצים בטחוננו בו ולהרבות תפילתנו אליו לחיותנו כיום הזה.