ה', קראתיך

כ״ג בסיון תשע״ט

מי שיודע שכל הקיום שלו בכל יום ויום הוא רק חסד ה', בוודאי שאחרי הכל, זה חסד ולא מגיע בדין, אבל מבחינתו אין לו שום מציאות אחרת שהוא מכיר, ולכן חסד ה' זה הדבר הכי וודאי עבורו. ובזכות אמונה כזאת, שנגזרת מחויבת שלה היא תפילה, האדם יקבל את מבוקשו. (השתפכות הנפש)

"ה' קראתיך". אמר דוד: יש מי שהוא בוטח על מעשים נאים שיש לו ויש שבוטח על מעשה אבותיו; ואני בוטח בך, שאין בי מעשים טובים, אלא שקראתיך- ענני. כשהיה דוד במערה, ידע וראה, שאין אדם עומד לא בממונו ולא בגבורתו, ומהו עומד עליו, רק תפלתו שנאמר "קולי את ה' אזעק" (אגדת תהלים).

היום נראה *) בעזרת ה' מעט מנושא שלם בפני עצמו, והוא התפילה הנשענת רק על ה' לבדו ולא בוטחת במעשים טובים. בטעם הדבר, אותו מצינו בגמרא (ברכות י ע"ב) בדברי רבי יוחנן: "אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זמרא: כל התולה בזכות עצמו, תולין לו בזכות אחרים" שממנו רואים שאין לסמוך על זכות האדם גם אם יש לו מעשים טובים באמת, ישנם מספר טעמים, אבל אחד מהם נוגע לעצם הצורה של התפילה, ועל תפיסת האדם עצמו בבטחו בקב"ה.

דוד המלך לא בוטח על מעשיו, אלא מתפלל לקב"ה. בדברי המדרש לפני כן נוספת נקודה נוספת בעניין: "למה היה דומה, למי שהיה לו דין לפני השלטון, ראה שיש לכל סניגורין לדבר עליהם, קרא אל השלטון ואמר לו: בבקשה ממך, הכל צריכין הם לסניגוריהם, אני אין לי סניגור, אין לי מי שידבר עלי, אתה הדיין ואתה הוא הסניגור". ובנמשל, לכל מי שיש מעשים טובים, יש סנגור שיגן עליו מפני הדין. אלא שלדוד, כביכול, אין כזה סניגור, ולכן הוא פונה לקב"ה ואומר לו "אתה הדיין ואתה הוא הסניגור". לכאורה, עובדה זו שמציין דוד המלך שלכל אחד יש סניגור ורק לו אין היא לא סיבה מדוע עבורו יהיה סניגור, אלא היא מהווה רק סיבה הפוכה. כמו כן, דוד המלך לא מבקש את ביטול הדין, אלא מבקש מהקב"ה שבבת אחת יהיה גם הדיין וגם הסניגור. כיצד הרחמים יתקיימו יחד עם הדין, והלא "אין מרחמים בדין", "יקוב הדין את ההר"? שאלה זו היא בעצם גם על הפיוט הנאמר בחלק מעדות ישראל בימים הנוראים: "לפועל רחמיו בדין" – כיצד ניתן לפעול עם הרחמים בתוך הדין עצמו?

בדברי ה'חובת הלבבות' (שער הביטחון) מובא, כפי שמבארם בעל ה'ראשית חכמה' (שער האהבה), כי מי שבוטח בקב"ה, יודע מאותו רגע שהוא לא יכול לסמוך על מעשיו הטובים. כי ביטחון מלא פירושו שכל מה שיש לאדם מגיע מה', והרי גם את המעשים הטובים אותם עשה, עשה בעזרתו של הקב"ה, נמצא שגם על חסד זה שהקב"ה זיכה אותו לעשות מעשים טובים הוא חייב לקב"ה, וכיצד ירצה לבקש שכר תמורת מעשים טובים שעליהם בעצמם הוא חייב לקב"ה תודה והודאה? בוודאי שהקב"ה ישלם את שכרו, אך גם מידת תשלום השכר המוזכרת בתוך י"ג המידות הרחמים של הקב"ה – "ואמת"; נאמן לשלם שכר – היא בסופו של דבר מידת רחמים. נמצא שאף על פי שהקב"ה הבטיח שכר על מעשים טובים, זה עדיין אומר שגם על ההבטחה וגם על עצם עשיית המעשים אדם חייב לקב"ה, ולא מגיע לו דבר.

מי שמגיע להכרה כזו, מבין ש"חסדך ואמתך תמיד יצרוני" (תהלים מ). מה שיוצר כל אדם, זה חסד ה' אמיתי לבד. זוהי תפיסת עצם המציאות, ש"עולם חסד יבנה" (תהלים פט, ג), חסדו של הקב"ה הוא זה שבונה את כל העולם. נמצא מבחינה זו, שלמרות שהכל חסד ה', מבחינתנו, זאת עצם המציאות. מזה נובע עניין הביטחון. מי שחי את חייו לבד, ונקלע לצרה ורוצה בצורה מיוחדת את עזרת ה', לא יכול להיות כל כך בטוח. הוא יכול לקוות, להתפלל, אך חסד הוא לא דבר שתמיד ניתן. לעומת זאת, מי שיודע שכל הקיום שלו בכל יום ויום הוא רק חסד ה', בוודאי שאחרי הכל, זה חסד ולא מגיע בדין, אבל מבחינתו אין לו שום מציאות אחרת שהוא מכיר, ולכן חסד ה' זה הדבר הכי וודאי עבורו. ובזכות אמונה כזאת, שנגזרת מחויבת שלה היא תפילה, האדם יקבל את מבוקשו (לשיטת חובת הלבבות, ועוד).

הדין של הקב"ה הוא ביחס לעולם הזה. עבור מי שהעולם הזה הוא רק התגלות החסדים של ה', החסד בעצמו צריך להיות בתוך הדין. כי כשבאים לדון את העולם, פירושו שבאים לדון את האדם שקיים רק מכוח חסדו של ה'. מי שמכיר בכך, עושה את הקב"ה לסניגורו. מכיוון ש"חסדך ואמיתך תמיד יצרוני", אז גם עכשיו הוא מבקש קיום ברחמי ה'.

דוד המלך מזכיר את האנשים שסומכים על הסניגורים שלהם. מהבחינה הזאת אולי הם עדיפים על פני מי שלדבריו אין לו סניגור. אבל מה אתה עושה עם זה שיש לך סניגור? יש אדם שיכול לחשוב שעכשיו הוא קיים בכוח עצמו, הוא יתמודד עם הדין, אך יצא זכאי. ויש מי שיודע שגם עם זכויותיו, בסופו של דבר גם הם חלק מהעולם הגדול, שכולו חסד ה' צרוף מההתחלה ועד הסוף. הוא יודע שהוא לא היה יכול להתחיל בלי רחמי ה', הוא לא היה יכול להמשיך בלי רחמי ה', ולא היה יכול לסיים בלי רחמי ה'. ממילא, גם מי שאין לו סניגור אומר 'בזה שאין לי סניגור, אני מגיע ביתר ברירות להשגה שבעצם כל אחד אמור להגיע אליה, בין אם יש לו זכויות או לא: בין כך ובין כך אין לי שום מציאות חוץ מלסמוך עליך'. "ה' לא גבה ליבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני, אם לא שיויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו, כגמול עלי נפשי". דוד המלך אומר שעיניו לא גבהו ולא רמו, כלומר שהוא לא התגאה, גם בכל המעמדים הגבוהים שהיו לו. ובגלל דבר אחד – כי הוא שם את עצמו כתינוק הנשען על אימו, ויודע שאין לו שום מקור קיום אחר. אם זה גם יש לו באופן פרטי גדולה ומלכות ועושר וכבוד, כל זה לא משנה כלפי האמונה בעצם המציאות הבסיסית ביותר, שכולה רחמי ה'.

גם דברי חז"ל אלו מובאים בהקדמה לספר השתפכות הנפש, והם בעצם הכוח המניע של כל תפילה והתבודדות: כשאני יודע שאין לי מציאות, כשהקב"ה לא נותן לי בחסדיו את ישעו. לכן אני מתפלל, ולכן אני בוטח, שיענני. אני רק צריך לקרוא. "ה', קראתיך – ענני".

 

*) כמו תמיד, הדברים נכתבים מהבנתו של הכותב, ואין לראות בדברים בתור פירוש, אלא התחלה של עיון בנושא, שכל אחד יקח ויפתח וישפוט בעצמו.

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support