ה' צדיק יבחן

ו׳ בתמוז תשע״ט

בין שלל מידותיו המזהירות של רועה ישראל, משה רבינו, מדגישים חז"ל והמפרשים את מידת הרחמים השלמה, לצד ההתבודדות המביאה לידי התדבקות מוחלטת בה' יתברך – מידות שבאו לידי ביטוי במפגשיו של משה רבינו במריבות בין אנשים וברעיית הצאן.

ותקרא שמו משה

זה לשון רבינו עובדיה ספורנו: "ממלט ומשה את אחרים מצרה".

ברעיון הדקדוקי המונח בדבריו של הספורנו לא נעמיק במסגרת מאמר זה, כי אם בהתממשותה של נבואה זו עוד טרם נתמנה משה למשות את ישראל מצרתם – מגלות מצרים.

"וירא בסבלותם"

מיד בגדול משה, פעולתו הראשונה שאנו פוגשים היא "ויצא אל אחיו". משה רבינו עוזב את מנעמי ארמון המלוכה בו גדל (מאז משתה אותו בת פרעה מן המים) ויוצא אל אחיו. מהארמון – אל העם הסובל, ואכן – "וירא בסבלותם".

ומפרש רש"י: נתן עיניו וליבו להיות מצר עליהם". והרמב"ן פירש "נסתכל בסבלותם ועמלם ולא יכול לסבול…"

צירוף העין והלב בפעולת השגחה, מופיע גם במלכים (ט,ג) בדברי ה' ית' לשלמה המלך: "והיו עיני וליבי שם כל הימים", ופירש שם הרב המלבי"ם שהוראת העינים היא השגחה מיוחדת והוראת הלב היא אהבה רבה. ואם נצףר את פירושו לדברי רש"י הרי לנו עדותה של התורה כי עוד טרם התמנה למנהיגם של ישראל, כבר השגיח עליהם משה רבינו בהשגחה יתירה ובאהבה רבה, ולא יכול היה לסבול צערם…

המדרש מתאר את צערו של משה בגין סבלם של אחיו ואת השתתפותו בסבלם ואומר: "שהיה (משה) רואה בסבלותם ובוכה, ואומר 'חבל לי עליכם, מי יתן מותי עליכם, שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט', והיה נותן על כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן… והיה מניח דרגון שלו והולך ומיישב להם סבלותיהם ועושה כאילו מיסייע לפרעה. אמר הקב"ה: "אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערם של ישראל ונהגת בהם מנהג אחים, אניח מניח עליונים ותחתונים ואדבר עמך. הדא הוא דכתיב [=והוא שכתוב בפסוק] 'וירא ה' כי סר לראות', ראה הקב"ה במשה שסר מעסקיו לראות בסבלותם, לפיכך 'ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה".

"ויך את המצרי"

נשוב אל דברי הפסוק: "וירא בסבלותם, וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו". הפועל 'וירא' חוזר כאן פעמיים, ונראה כי יש כאן מקום לציין למה שכתב רש"י בפרשת וירא: "מהו וירא וירא ב פעמים? הראשון כמשמעו והשני לשון הבנה".

דומה כי אכן, כאן ניתן לפרש בהיפוך הסדר: הראשון הוא לשון הבנה, השגחה ואהבה והשני – וירא, כמשמעו.

ומנהיגן של ישראל לעתיד עומד ורואה איך "איש מצרי מכה איש עברי מאחיו". זו אינה סתם מריבה. המצרי מכה. את מי הוא מכה? עברי, מאחיו. ומצד האחווה ושנאת העושק, התעורר משה לעזור, "ויפן כה וכה וירא כי אין איש, ויך את המצרי ויטמנהו בחול". משה רבינו אינו יכול לסבול את העוול הזה והוא הורג את המכה.

"עברים ניצים"

ביום השני שוב יוצא משה רבינו אל העם, ושוב הוא נתקל במריבה. הפעם המריבה אינה בין מצרי ליהודי כי אם "שני אנשים עברים ניצים".

ואם ביום הראשון התעוררו בו מיד רגשי האחוה, ושם נאמר "איש עברי מאחיו", כאן נפקד מקומה של האחוה ולא נאמר כאן "שני אנשים עברים מאחיו נצים". לפי שאין כאן מקום לרגשי אחוה, שהרי שניהם מאחיו, ולצד מי יטה?!

ואכן, כאן לא נקם משה נקמת המוכה ולא העניש את המכה, אלא הוכיחם על התנהגותם, "ויאמר לרשע: למה תכה רעיך?"

"ויקם משה ויושיען"

בפעם השלישית בה נתקל משה רבינו בעוול, הוא מגיב בצורה שונה אף משתי קודמותיה. "ויברח משה מפני פרעה, וישב בארץ מדין, וישב על הבאר. ולכהן מדין שבע בנות ותבאנה ותדלנה ותמלאנה את הרהטים להשקות צאן אביהן, ויבואו הרועים ויגרשום, ויקם משה ויושיען, וישק את צאנם".

כאן, בהיות שני בעלי הריב נכרים, לא התעורר משה להעניש, גם לא הקפיד ליישר ארחותיהם בדברי מוסר, רק קם מיד להושיע העשוקים מיד עושקיהם.

הרי לנו שלשה מקרים שונים, ובכולם לא עמד משה מנגד, כי שנא רשע הוא, וגם לא עשה מעשה אחד, שווה, בכולם, אלא היטיב לפעול בכל מקום הפעולה הנדרשת והראויה בהתאם למעשה שאירע מתוך חכמה וחמלה.

צא וחשוב, ותמצא כי לא רק שהיה משה רבינו מציל כל עשוק מיד עושקו, אלא גם בכל מצב, גם כאשר היה בבית המלוכה, גם כאשר היה גר בורח על נפשו מחמת פרעה מדינה, גם אש קם והושיע בנות יתרו וישק צאנם, ולא ביקש שכר או תגמול אלא הושיען והלך לו עד שקראו לו שיאכל לחם. כי רק האמת והיושר היו אהובים אצלו מן הכל.

ורבי אברהם בן הרמב"ם מציין בספרו על התורה: "התבונן בקנאותו [של משה רבינו] ע"ה על העושק, איך לא סרה ממנו ולא נסוג אחור ממנה, אף על פי שלא ברח ממצרים אלא בגלל דבר כזה, ואף על פי שהיה גר, לא נדכאה נפשו היקרה בגלות ולא נשתנתה נטייתו החשובה".

ולא על בני אדם בלבד נכמרו רחמיו, כי אם גם על בעלי חיים, כפי שכתוב במדרש על הפסוק "עיניו יחזו עפעפיו יבחנו בני אדם" – "ולמי בוחן? לצדיק. שנאמר 'ה' צדיק יבחן'. ובמה הוא בוחנו? במרעה צאן!

"ואף משה רבינו לא בחנו הקב"ה אלא בצאן. אמרו רבותינו, כשהיה משה רבינו ע"ה רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי ורץ משה אחריו … נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות, כיון שהגיע משה אצלו, אמר "אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני הצמא, עייף אתה". הרכיבו על כתיפו והיה מהלך. אמר הקב"ה: 'יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייך אתה תרעה צאני ישראל!"

כי תמיד, בכל מצב, עמד משה רבינו לימין החלש, הנרדף, ומשם עלה ונתעלה להיות רועה ישראל.

רועה צאן

מעמידתו האיתנה של רועה ישראל לצידו של החלש, נעבור להיבט נוסף שמספרת לנו תורתינו הקדושה על משה רבינו:

"ומשה היה רועה". רעית צאן, היא "הדבר הקטן" שבו בדק הקב"ה את משה רבינו קודם שהעלהו לגדולה, כפי שמובא במדרש (שמות רבה, ב,ב).

מה יש בה ברעית צאן שבה נבדקו המנהיג הראשון, משה רבינו, והמלך הראשון, דוד המלך, ובמלאכה זו עסקו עובדי ה', מהבל שה' שעה אליו ואל מנחתו, דרך יעקב אבינו שעסק במלאכה זו 20 שנה, רחל אמנו שרעתה את צאן אביה ועד עמוס הנביא, שהיה בעל בקר (כמובא במסכת נדרים, לח,א), ונמנה על שמונת "נסיכי אדם", ועליו נאמר "ויקחני ה' מאחרי הצאן".

מה יש בה ברעיית הצאן?

דבריו של רבי אברהם בן הרמב"ם  (בספרו "המספיק לעובדי ה'") בענין זה מרתקים, שעל כן נצטטם במלואם: "משה עבד ה' היה רועה את צאן יתרו חותנו, ומעמיק לחדור המדברה בשעת הרעיה, כמו שנאמר (שמות ג,א): וינהג את הצאן אחר המדבר, ויבוא אל הר האלקים חורבה". ולא היה זה מפני שחסרו מקומות מרעה בסביבות מדין, אלא כדי לשקוע במידת ההתבודדות הפנימית, ובשאיפה להשגת התגלות, שאת מהותה לא יבין איש מבלעדיו ע"ה". עד כאן לשונו.

מרעה הצאן, מסביר רבי אברהם, מהווה למשה רבינו הזדמנות להתבודד במקומות המרעה, והתרחקות מרעש חיי הכרך.

גם השר דון יצחק אברבנאל רועה במרעה התבודדות, ומוסיף "משה רבינו ע"ה לא באתהו נבואה ולא חל עליו השפע האלקי בהיותו בחצר בית המלכות אצל בת פרעה, ולא ביציאתו אל אחיו במצרים והתעסקותו בענייניהם, וגם לא בכל הימים שמלך בארץ כוש … יען היו השררות וההתגדלות ההנה מונעות בלי ספק הדיבוק האלקי".

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support