כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ ה' אוֹר לִי

ובשעה שנזרק הלפיד, החלו להבות האש לעלות, מעלה, מטה, פנימה, ולכלות כל חלקה טובה. ובשעה שעלו הלהבות בשאגה, ושרפו וכילו את בית קדשינו ותפארתינו, עלתה עד שמים וירדה עד שאול זעקת הכאב, זעקת היאוש, של ריבי רבבות ישראל, מביטים בעיניים כלות; מביטים ואינם מאמינים כי הם מביטים – בחורבן בית אלקינו.

מדוקר חרב, מזה רעב, נמכר לעבדים ושפחות, נשרף באש וניתן טרף לחיתו יער הלך עמנו בגולה, ומאחוריו – עמוד אש וענן, מבטא את עומק עמקותו של היאוש, את עוצם עוצמתו של השבר. והנותרים, סחופים ודווים בגלות מרה, נותרו ללא משען ומשענה. בית קדשינו עלה באש, וַיֵּצֵא הֲדַר אוֹם בַּכֶּסֶף נֶחְפָּת. וּתְמוּרוֹ אֵפֶר עַל רֹאשָׁהּ חֻפָּת. וְנֵרוֹת נִכְבּוּ וּמְנוֹרָה נִכְפָּת.

* * *

ובעוד הלהבות בוערות, מכלות כל חלקה טובה ושורפות בצוותא חדא אבנים ואנשים, נקבעות וקובעות יום בכי ומספד לדורות, מספרים לנו חז"ל על אירוע נוסף שאירע באותו יום, ולשונם זהב, וסמיכות המעשיות, יש בהם כדי ללמדינו לימוד עמוק, שכאשר נעמיק מבט, נוכל למוצאו בכל מאורע ובכל סימן דרך בדברי ימי עם ישראל:

מעשה היה באדם אחד שהיה חורש. געתה פרתו. עבר שם ערבי אחד ואמר לו: מי אתה? אמר לו: יהודי אני. אמר לו התר פרתך והתר מחרשתך, שאל אותו: מדוע? השיב לו: שבית מקדשם של היהודים חרב. ומאין אתה יודע? מגעייתה של הפרה. עד שהיה עוסק איתו, געתה הפרה פעם נוספת. אמר לו הערבי: אסור פרתך וקשור מחרשתך, שכן משיחם של היהודים נולד. אמר לו: ומה שמו? אמר לו: מנחם שמו. אמר לו: ואביו, מה שמו? השיב לו: חזקיה. (איכה רבה, א, בתרגום ללשה"ק).

* * *

קרוב לאלפיים שנה חלפו מאז ניטלה עטרת ראשינו וחרב בית מקדשינו. קרוב לאלפיים שנה שבהם עם ישראל נרדף, נשרף, הוכה ונעקד על מזבחו של בורא עולם.

יודעים אנו – יודע כל יהודי! – צערה של גלות מהו. לשם כך די במבט פשוט בקינות לתשעה באב: מחורבן הבית, דרך עשרת הרוגי מלכות, הרוגי ביתר, ועד גזרות תתנ"ו, גירוש ספרד, פרעות ת"ח ות"ט – והשואה האיומה, וכל הצרות, הפרעות, הרדיפות והאסונות שמקופלים ב"אוי, גלות" של לב יהודי כואב…

ואחרי כל זה, ועם כל זה, לא באה תורה ללמדינו אך ורק להתאבל על החורבן שהיה:

"מזמור לאסף? קינה לאסף מיבעי ליה! [אלא] שאמר אסף שירה על שכילה הקדוש ברוך הוא חמתו בעצים ואבנים שבביתו ומתוך כך הותיר פליטה בישראל"

אמרו לו: עקיבא, לעולם אתה מתמה עלינו! אנו בוכים ואתה משחק?  … אמר להם: אף אני לכך אני משחק … אם קיימים דברי אוריה, יהיו קיימין דברי זכריה; ואם יבטלו דברי אוריה יבטלו דברי זכריה. ושמחתי שנתקיימו דברי אוריה, ולבסוף דברי זכריה עתידין להתקיים.

* * *

בעוצם תוקף החורבן, בעוד להבות האש בוערות ומלחכות את לשכת הגזית ואת ההיכל, את המזבח ואת קודש הקדשים; בעוד בית קדשינו ותפארתינו ניטל מאיתנו וריבי רבבות מעמינו נהרגים במיתות משונות – מוצאים חז"ל את נקודת הנחמה.

הלימוד העמוק – והקשה עד מאוד לא רק בחורבן הכללי והגלות הכללית, אלא גם לא פחות בכל חורבן פרטי ובכל גלות פרטית – והיסודי הוא: בעיצומו של החושך, כבר מאיר האור. ומיד לאחר שגעתה פרה את געיית החורבן, נשמעה געיית הגאולה; ואם שועלים הילכו בו – הרי שאות וסימן הוא שגם נבואת הנחמה תתקיים.

מה שמו? מנחם שמו! ואינו בא אלא לנחם, עוד בהיחשך האפילה, עוד בהמש חושך. ומה שם אביו? חזקיה שמו! ואינו בא אלא לחזק ולהאיר את זעקת הנחמה: אל תשמחי אויבתי לי, כי גם אם נפלתי – וברור שנפלתי! – מובטחני שיתקיים בי גם "קמתי", וגם אם כעת "אשב בחושך", הרי שוודאי ומוחלט אצלי כי "ה' אור לי", וגם אמנם כעת "יריב ריבי ועשה משפטי", בריא לי ובטוח אני באלה: "יוציאני לאור אראה בצדקתו"!

* * *

"ומי שרוצה לפקח על חייו האמיתיים צריך לקבל לעצמו עצות מזה, שבכל המרירות והצער והיסורין שעוברין עליו בפרט בעיקר היסורים האמיתיים שהם יסורי הנפש וגלותה הגדול שהיא רחוקה כל כך מאביה שבשמים, וכל מה שמצפים לצאת מרע לטוב מתגבר הרע בכל פעם יותר ויותר עד אשר הבעל דבר מסיתו לומר אבד נצחו חס ושלום חס ושלום.

אבל הוא צריך לנחם את עצמו בכל פעם ולהיות בכלל אסירי התקוה שנאמר עליהם "שובי לבצרון אסירי התקוה", להשיב לעצמו בכל פעם לומר עדיין יש לי תקוה, כמו שאמר אדו"מ ורבינו ז"ל שאין שום ייאוש בעולם כלל, ולקיים זאת אשיב לא לבי על כן אוחיל, חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו לעולם וכו'" (ליקוה"ל, יו"ד, ביצים ה)

* * *

ובלשון הזה אמרו לו: עקיבא נחמתנו, תתנחם ברגלי מבשר!