ה' אוהב אותנו!
כ״ח בסיון תשע״ט
כאשר היצר מצליח לעורר בנו תיעוב עצמי עד שאיננו רואים שום אפשרות לחדש את קשר האהבה בינינו לבין אבינו שבשמים – אז אנו מאבדים את תקוותנו בידיים. מדי לילה בוכה הקב"ה כביכול על כך, הוא מאמין בנו ויודע את ערכנו, הוא גם שלח לנו צדיקים שיודיעו לנו זאת וילמדו אותנו לשמוח בכך, ומתוך אותה שמחה נבכה על הריחוק, בכי של כיסופים אל האהבה האלוקית שלא פסקה לרגע.
"בני היקר, אל תברח, אנא, אל תברח!" – – – הזעקות הדהדו בקרן הרחוב השומם. היא עמדה שם כאובה עד להחריד, לבה חישב להתפקע.
שלמה'לה, בנה יחידה, כל משאת נפשה היה שיגדל לשם ולתפארת, כל כך ציפתה וייחלה. ילד חמד היה, כשרונות נדירים נתגלו בו, מחנכיו נבאו לו עתיד מזהיר. ואכן, לא איכזב, הוא פרח ושגשג.
עד לאותו יום שחור, שבו נפגש עם ילד שוליים בשכונה. אט אט מצא הילד מהלכים ללבו של שלמה'לה וגרר אותו למעשים איומים.
שלמה'לה החל מתדרדר, עד שהגיע לשפל עמוק. הוריו ניסו להוכיחו על דרכו הנלוזה, שלחו אותו אל מיטב המחנכים – אך לשווא. הוא היה אכול שינאה עצמית, לא האמין שאפשר לחזור מתהום שכזו. וככל שמצפונו ייסרו, כך ברח אל הבור שכרה לעצמו.
חייו של שלמה'לה הפכו לגיהנם. חבריו התרחקו ממנו. הוא חש עצמו דחוי בסביבה, כל מחשבותיו נסבו סביב בריחתו המתוכננת מהשכונה…
כשהתמלאה סאת תסכולו, החליט לקום ולברוח. רגע לפני הבריחה פקד את בית הוריו, "אני בורח מכאן, בין כה וכה חיי אינם חיים, אלך לאיזה מקום נידח שבו לא מכירים אותי". "אנא, שלמה'לע אהובי, עצור לרגע", בכתה אמו, "חזור הביתה, תתחיל דף חדש, נעשה הכל בשבילך".
שלמה'לה איננו שומע כלום, איננו מאמין שהוריו רוצים אפילו להסתכל עליו, הוא מתעב את עצמו והוא בטוח שגם הוריו מתעבים אותו. בעיני עצמו הוא כבר 'גוי גמור. אין סיכוי' – הוא אומר לעצמו – 'שאבא ואמא יאהבו אותי, הם ודאי כועסים מאוד על הסבל הרב שגרמתי להם' ובהחלטה פזיזה נטל את תיקו וברח, סוגר בעד התקווה האחרונה.
"אל תברח שלמה'לה – – – " זעקה האם בקול ניחר. לוּ היתה יכולה לתת לו להבין שאהבת הורים איננה תלויה בדבר, עצם העובדה שהוא בנם מאהיבים אותו עליהם באהבה ללא מצרים! לוּ רק יכלו לגרום לבן הסורר להאמין בכך…
עם ישראל לפני החורבן התפתה אחר תאוות רעות. שנים ארוכות של תוכחות הנביאים לא מצאו אצלם אוזן קשבת, הן הגיעו לקיצן עם החורבן המר. אם היו שואלים אותנו, מה גרם לחורבן הנוראי? ודאי היתה תשובתנו שהעוונות גרמו לכך. כך גם סברו כל הנביאים. אך הקב"ה בעצמו השיב תשובה אחרת:
בודאי שהעוונות היו הגורם הסופי, אך היה כאן גורם יסודי שהביא למילוי סאת העוונות. כאשר בני ישראל נכשלו בעוונות חמורים, הם החלו להביט בזלזול על עצמם, הם ראו את עצמם כ"גויים גמורים" ולא האמינו שהנקודה הפנימית של יהדותם כל כך חשובה עד שהם יכולים לפתוח על ידה דף חדש. אם הם היו מוכנים להאמין אחרי כל העוונות שהם אהובים בעצם מהותם לבוראם – ויהא המקום שאליו נפלו שפל ככל שיהיה – כי אז לא היו מגיעים לסוף המר, הם ודאי היו מתחזקים ושבים מעומק הרע אל התחלה חדשה.
שמחת "שלא עשני גוי" היא שמחה שאיננה בטלה אפילו בעומק ההסתאבות. כל עוד היהודי שמח ומכיר בערכה של אותה נקודה יהודית שעדיין מפעמת בו, הרי הדרך חזרה פתוחה בשבילו, אך ברגע שזו נמאסת על ידו, נפתח הפתח לחורבן הסופי.
האבל שלנו כיום אינו רק על חורבן בית המקדש, אלא גם על חורבן הדעת – "כל אדם שיש בו דעה, כאילו נבנה בית המקדש בימיו" – אנו בוכים על המוח היהודי שהיה אמור להיות מלא ביראת השם ואהבתו, ולדאבון לב הינו שמם, שועלים הילכו בו (על פי 'ביאור הליקוטים' ח"ב יב-א). האבל נועד לעורר בנו כיסופים לחזור למקום האמיתי שבו אנו אמורים להיות; הוא נועד לבנות מחדש את הקשר שלנו לאב הרחום ולעורר בנו תשוקה להיות סמוך על שולחנו.
אך כאשר היצר מצליח לעורר בנו תיעוב עצמי, עד שאיננו רואים שום אפשרות לחדש את קשר האהבה בינינו לבין אבינו שבשמים – אזי אנו מאבדים את תקוותנו בידיים. מדי לילה בוכה הקב"ה כביכול על כך, הוא מאמין בנו ויודע את ערכנו, אף גם שלח לנו צדיקים שיודיעו לנו זאת וילמדו אותנו לשמוח בכך, ומתוך אותה שמחה נבכה על הריחוק, בכי של כיסופים אל האהבה האלוקית שלא פסקה לרגע.
רק בכי טהור שנובע מהשתוקקות שכזאת, הוא אשר ישיב אותנו אל חיק אבינו שבשמים!
(על פי 'לקוטי הלכות' ברכת השחר ה-ז)
