ה' אוהב אותי ואני אוהב אותו, "אני לדודי ודודי לי" – זוהי הנקודה הפנימית של "אלול". אם אינך בטוח שאתה אוהב את ה' והוא אוהב אותך, לא דרכת עדיין על מפתנו של אלול.

יהודי שלא בטוח במאת האחוזים, שעל אף כל מה שהיה, ה' אוהב אותו אהבה אינסופית, או שיש לו ספק אם עדיין הנקודה היהודית שבתוכו פועמת ומשתוקקת אל ה' – אין לו סיכוי להיכנס לעסק התשובה. למרבה הוא ירגיש 'מחויב' להתוודות ולהביע חרטה, אך התשובה האמתית תהיה ממנו והלאה. רק כשיאמין בכל לב ש"אני לדודי ודודי לי" יתעורר באמת לשוב אל ה'.

כשאומרים לילד שובב שסרח וברח, שהוא יכול לשוב אל בית אביו – הוא חייב להיות משוכנע שאביו אוהב אותו עדיין אהבת נפש. כך גם אנו, כשבאים ואומרים לנו "שובו בנים שובבים", עלינו להיות בטוחים שאבא מחכה באהבה ל"שובבים" החמודים שלו…

וכשהילד השובב מלוכלך ומוזנח, חולה ומדוכא – לא רק שאהבת אביו אליו איננה נחלשת, אלא היא מתגברת עשרת מונים. גם כשהילד הפך מרוב פחד ודכאון למגמגם, ואינו יודע לבטא במילים ברורות את צערו ואנקתו, גם אז הנו "הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים, כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד, על כן המו מעי לו, רחם ארחמנו נאום ה'".

"שאפילו כשאדם אינו יכול לדבר כלל לפניו יתברך ולפרש שיחתו היטב, אף על פי כן יקר בעיניו יתברך אפילו אם מדבר רק ברמז ובחצי דיבור, כמו תינוק בן שתים או שלש שנים. ולפעמים עוזר השם יתברך ומדבר דיבורים שלמים כתינוק בן ארבע או חמש שנים. כך ישראל יקרים בעיניו יתברך, כשמדברים ומשיחים צרכיהם לפניו יתברך, ונקראים 'ילד שעשועים' " (השתפכות הנפש, יז).

בידיעה זו תלויה כל התעוררותנו לתשובה. שהרי כך אמר רבי יהודה: "אלמלי הוו ידעין בני נשא רחימותא דרחים קודשא בריך הוא לישראל, הוו שאגין ככפיריא למרדף אבתריה" [= "אילו היו בני האדם יודעים את האהבה שהקב"ה אוהב את ישראל, היו שואגים ככפירים כדי לרדוף אחריו"] (זוהר ח"ב דף ה' ע"ב). אמור מעתה: אם אתה רואה יהודי שאינו רודף אחר ה' ככפיר, סימן מובהק שאינו יודע את גודל האהבה שה' רוחש לו.

אין מי שלא רוצה לשוב; יש רק מי שלא יודע שאבא מחכה עליו באהבה ובגעגועים ומתמוגג מנחת מדיבוריו הילדותיים והמגומגמים…

* * *

'אלול' הוא החודש שבו נסללת 'דרך בים' – – – בכתבי האר"י הקדוש (שער רוח הקודש, דף מד עמוד א) מובא שעל החודש הזה נאמר הפסוק: "הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה" (ישעיה מג, טז), כשהאר"י הקדוש מפליא לגלות רזים עליונים על מהותה של אותה 'דרך' הנסללת בים. אחריו בא רבינו הקדוש ב'ליקוטי מוהר"ן' (תורה ו) וגילה את פנימיות הסוד של אותה 'דרך' לעבודת ה'.

אך גם אנשים פשוטים שעדיין לא העמיקו בסוד הדרך אשר בים, יכולים להבין שיש כאן זעקה של אהבה לכל הטובעים בים. וכך כותב מוהרנ"ת:

"שהכוונה הפשוטה שיוצא מזה לכל בני אדם הפשוטים, הוא: שה' יתברך ברחמיו הודיע לנו על ידי צדיקיו האמתיים שהוא 'נותן בים דרך', דהיינו שאפילו בתוך מצולות ים הרבים מאד מאד השוטפים על האדם כהמון גלי הים ממש, בבחינת 'כל משבריך וגליך עלי עברו', בחינת 'ותשליכני מצולה בלבב ימים', בחינת 'שתני בבור תחתיות במחשכים במצולות', וכן בפסוקים הרבה – מכל שכן כמו שיודע האדם בעצמו מה שעבר עליו ולהיכן ירד ונשלך על ידי מעשיו – אף על פי כן, גם שם יש דרך ונתיב תמיד לשוב אליו יתברך!" (ליקוטי הלכות, עדות ה, ט).

בכן, גם אם טבעת במצולות ים התאוות והטרדות, גם שם נסללת עבורך דרך בחודש אלול.

* * *

אך יש מי שדואג לשכנע אותנו אחרת… הלא הם אותם "עדי שקר ויפח חמס", הנזכרים במזמור "לדוד ה' אורי" שאותו אנו אומרים מתחילת חודש אלול עד הושענא רבא.

מי הם אותם עדי שקר? – כותב מוהרנ"ת:

"הסטרא אחרא, שהם היצר הרע וחילותיו, הם בחינת עדי שקר, שהם מכניסין בלב האדם ההיפך מכל זה; והוא המסית, הוא המדיח, המסטין – שבתחילה מסית לאדם מה שמסית, ואחר כך הוא מסטין למעלה ולמטה. וכמו שהוא מסטין ומקטרג למעלה להרחיק רחמיו מישראל, חס ושלום, כמו כן הוא מסטין ביותר בלב האדם כאילו כבר אפס תקוה חס ושלום. ובאמת רחמיו יתברך אינם כלים, כאשר הבטיחנו כמה פעמים בלי מספר" (שם, יד).

הן על כך אנו זועקים בכל יום מימי אלול: "אל תתנני בנפש צרי כי קמו בי עדי שקר" – עזור לי ה' שלא אאמין לאותם שקרנים, רק אתחזק להאמין ש"אני לדודי ודודי לי".