הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנכי אותו פן יבוא והכני אם על בנים (בראשית לב, יא). מכאן מאן דצלי צלותא בעי לפרשא מלוי כדקא יאות. הצילני נא, ואי תימא דהא שזיבתא לי מלבן: מיד אחי. ואי תימא קרבין אחרנין סתם אחין אקרון: מיד עשו. מאי טעמא, בגין לפרש מלה כדקא יאות. ואי תימא אנא אמאי איצטריך: כי ירא אנכי אותו פן יבוא והכני. בגין לאשתמודעא מלה לעלא ולפרשא לה כדקא יאות ולא יסתום מלה.
(זהר וישלח קסט ע"א)

תרגום הזוהר: מכאן, שמי שמתפלל תפלה צריך לפרש דבריו כיאות [כמו שביקש יעקב]: הצילני נא, ואם תאמר שכבר הצלתני מלבן: מיד אחי. ואם תאמר קרובים אחרים סתם נקראים [גם כן] אחים: מיד עשו. מה הטעם? כדי לפרש הענין כיאות. ואם תאמר אנכי משום מה צריך לזה: כי ירא אנכי אותו פן יבוא והכני. [וכל זה] בכדי להודיע דברו למעלה ולפרשו כיאות ולא יסתום דבריו.

דברים אלו מצוטטים לקראת סוף הפתיחה של הספר "השתפכות הנפש". מחבר הספר, רבי יהושע בזשילנסקי (שכונה ר' אלטר טפליקר), שערך את הליקוט וכתב את ההקדמה והפתיחה, ליקט מאמרי חז"ל מהמדרשים והזוהר כהקדמה לספר, שעוסק בעניין ההתבודדות. מאמרים אלו, הוא כותב, "מדברים מגודל מעלת התפילה לבקש רחמים ותחנונים לפני השם יתברך, על כל דבר אשר רק על ידי זה יוכל להושע בכל דבר". גם בדברי הזוהר שלפנינו, ננסה למצוא רמז כפי דעתנו לנושא שאנו עוסקים בו: התפילה האישית והפרטנית על כל דבר.

לכאורה, כל הנושא של הארכה בתפילה ופירוט בה היה אמור להישלל מהפסוק בקהלת: "האלקים על השמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מועטים" (ה, א). את עצם הבקשה אדם יכול וחייב לומר בוראו, אבל ההתבטאות החופשית והמלאה שלו, של יצור שנמצא על הארץ, נשללת לגמרי כשהיא מתפרצת לשמי מרומים.

אמנם, לא כן אומרים לנו חז"ל. "המרבה בתפילה נענה" (ירושלמי ברכות, פ"ה, ה"א) – הריבוי וההארכה בתפילה הם גורם שמביא לידי עניית התפילה. וגם על עצם התפילה שחז"ל תקנו לנו לומר שלוש פעמים, בחזרה על אותן בקשות שוב ושוב, היינו צריכים לשאול מדוע אין בכך משום "על כן יהיו דבריך מועטים". לפני שליט בשר ודם לא היינו חוזרים כל כך הרבה פעמים על אותן הבקשות. גם בדברי הזוהר הקדוש שצוטטו למעלה, רואים את האזהרה לפרט את המילים בתפילה בפירוט מלא, ממש לפרטי פרטים. מדוע לא מספיקה תפילה קצרה וכוללת לכל בעיה אפשרית: 'אנא ה' הושיעה נא'?

דרך מקום נוסף בו מצאנו את עניין הריבוי בתפילה, ננסה בעז"ה להבין יותר את משמעות העניין.

בתחילת ספר שמואל (א, פרק א) מתואר הסיפור שקדם ללידתו של שמואל הנביא. אלקנה היה נשוי לשתי נשים, פנינה וחנה, כאשר לפנינה היו עשרה בנים ולחנה לא היה אפילו בן אחד. חנה ברוב מרירות נפשה מתפללת בבית המקדש תפילה על כך שתזכה לבן ונודרת לתת אותו לה' כל ימי חייו. ואז, הפסוק אומר: "והיה כי הרבתה להתפלל לפני ה' ועלי שומר את פיה" (פס' יב). מה היה מיוחד בתפילה שלה שהביא אותו להסתכל על פיה? מבאר המלבי"ם, כי ישנם שני סוגי תפילות: תפילה לה', שמהותה בקשת רחמים, והיא קצרה יותר בגלל שהיא מבקשת רק במתנת חינם. הסוג השני הוא בקשה ממלאכים (אך לא בדרך של תפילה, באופן שחושבים שיש להם את הכוח, אלא כמו בקשה מחבר) שהיא יותר ארוכה, בגלל שהיא כוללת טענות ונימוקים מדוע עליהם ללמד עליו זכות ולהביא לעניית תפילתו. התפילה לה' היא בלחש ובשקט, ואילו הבקשה מהמלאכים נעשית בקול. עלי הכהן רואה את חנה במצב שסותר את עצמו: היא מתפללת באריכות, 'הרבתה להתפלל', דבר המראה על בקשה ממלאכים, אבל "רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע" (פס' יג), דבר השייך לתפילה לה' ולא בבקשה ממלאכים. מכוח זה הוא מסיק שהיא לא מתפללת בכלל, אלא "ויחשבה עלי לשיכורה" (שם). עלי הכהן שואל אותה מדוע היא נכנסת לבית המקדש שיכורה, ואז היא מסבירה לו את תפילתה: "ותען חנה ותאמר לא אדנִי, אשה קשה רוח אנכי ויין ושכר לא שתיתי, ואשפוך את נפשי לפני ה'" (פס' טו). אני לא מתפללת למלאכים, כמו שחשבת מכוח ההארכה שלי בתפילה. אני מתפללת לה'. מדוע הארכתי? "אשה קשת רוח אנכי… ואשפוך את נפשי לפני ה'". כבר בשלב הראשון ניתן לראות, שחנה משיבה לו שהיא התפללה תפילה אחרת. אפשר להתפלל, ואפשר לשפוך את הנפש. היא התפללה בדרך השניה.

מהי אותה השתפכות הנפש? בתרגום יונתן שם מתרגם: "ואמרית עולבן נפשי קדם ה'" – אמרתי את עליבות נפשי לפני ה'. הבעתי את חסרוני לא רק מבחינת הבקשה – חסר לי את הדבר הספציפי הזה – אלא אמרתי את כל עליבות נפשי שעומדת מאחורי; תחושת החיסרון העמוקה שמסתתרת מאחורי הבקשה לבן. בתפילה כזאת אפשר להאריך, כי עצם ההארכה היא המטרה של התפילה. אין מטרה לבקש בקשה, ומתוך התפרצות רגשית היא גם מוסיפה את כל התחושות האישיות שלה בנושא. היא מתפללת תפילה כזאת שמטרתה היא הארכה – "ויהי כי הרבתה להתפלל".

אכן, מה המטרה בתפילה כזאת שמפרטת את כל השתפכות הנפש? כותב המבי"ט (בית אלוקים, שער התפילה, ב): "כי לא היתה תכלית התפילה כדי שיענה, אלא להורות שאין בעולם למי שראוי להתפלל אלא לא-ל ית', ולהכיר שהוא חסר מכל וכל בזה העולם, ואין מי שימלא חסרונו אלא הוא יתברך". עניית התפילה היא לא הנושא של התפילה, אומר המבי"ט. זה בוודאי קשור לתפילה וזה דבר הנגזר מהתפילה, אבל כשאנחנו עומדים להתפלל, לא זהו הנושא שמניע אותנו. מטרת התפילה היא עצם העמידה לפני ה' ולבטא בכך שאין לנו ולו נקודה אחת של קיום עצמי שלם, אלא כולנו חסרונות. גם על מה שנמצא בידינו, אין לנו עירבון שהמצב אכן ישאר כך. מהמקום הזה מגיעים לדבקות בה' במקום הכי שורשי ויסודי שבנו – עצם החיים. איך מגיעים להכרה הזאת שרק ה' משלים אותנו, בכל דבר ודבר? ממשיך המבי"ט: "ומספר לפניו חסרונותיו להורות זה הענין, וסוף השכר לבוא". דרך סיפור החסרונות אני יכול לחוש עד כמה שהמציאות שלי היא לא מציאות, וממילא, רק ה' מושיע ומקיים אותי.

כשאנחנו חשים בחסרונות אנחנו ממהרים להתמקד ישר בניסיון לפתור אותן. אפילו אם אנחנו מאמינים שהתפילה היא הפתרון העיקרי לכל החסרונות, אנחנו רוצים להשתמש בתפילה כאמצעי שישלים כבר את החיסרון. אבל אנחנו לא שמים לב שבכך אנחנו מתעלמים מדבר מאוד גדול שאנחנו יכולים לדעת על עצמנו: מה המשמעות של החסרונות שלי, ומה זה אומר על כך מערכת הקיום שלי. ואם אני כל כך חסר, אז מהי באמת התשובה? מה התשובה לכל המציאות השבורה הזאת, שמנסה להשלים את עצמה ומגלה את עצמה מחדש כל פעם כחסרה יותר ויותר? צריכים לשאול את השאלות הללו. דרכן אנחנו מגלים דבקות שונה לגמרי בה'. דבקות במקום הכי ראשוני והתחלתי בכל החיים שלנו, "הא-ל ישועתנו סלה". הוא הישועה שלנו, הקיום שלנו, ממש כך.

"אשא עיני אל ההרים," שואל דוד המלך, "מאין יבוא עזרי?" (תהלים קכא). דוד המלך אומר שצריך לשאול: "מאין יבוא עזרי". אם אני חושב את עצמי לחסין וחזק, אז מהיכן באמת התשובה תבוא? "עזרי מעם ה', עושה שמים וארץ". אם התשובה הייתה נאמרת בלי השאלה, לא היינו מוצאים אותה מתוכנו. היינו מאמינים בה, אבל לא היינו יודעים אותה. כששאלנו את השאלה, אז התשובה באה מתוכנו, וזאת הדבקות הגדולה ביותר.

* * *

יתכן, וזהו עניין הפירוט שבחסרונות המובא בזוהר הקדוש. מלבד עניינים נוספים וגבוהים הטמונים בנושא, יש מטרה להתבטא בפירוט החסרונות. דרך החיסרון אני מרגיש את הגבולות של עצמי, ויותר את ה'. אני יכול להימצא ממש באמירת כל חיסרון, כי שם אני מוצא את ה'. בלי פירוט, עדיין לא נעשתה ההכרה של החיסרון שקיים בי. יכול להיות שמדובר בחיסרון כמו הרבה חסרונות אחרים שהיו לי גם לפני כן. בתיאור המדויק שלו אני מבטא את החיסרון כפי שהוא קיים בי, בנפשי. ועם זה, אפשר להתקרב בצעד נוסף להשתפכות הנפש  לפני ה'.